"תמי יורדת לשטח" – טו מאץ' אקשן!

השיעור השני

IMG-2ממש חיכיתי וציפיתי לשיעור השני. אני רוצה ללמוד, לדעת, להצליח אבל בעיקר כי היה לי כיף, אפילו רכשתי בין השיעורים כפפות במידה אקסטרה-סמול לשפר את המרגש. שיננתי לי את המנטרות שעברנו עליהן בשיעור הראשון והמשכתי ללחוץ על כדורים. ארמ-פאמפ זה הדבר האחרון שאני רוצה חוץ מלאבד אחיזה באופנוע כי אני חלשה מדי.

קבלת פנים חמה קיבלתי בהגיעי לשיעור. רועי נופף לי מרחוק, ג'ויה הכלבה, ליוותה אותי מהרכב כמכרה ותיקה כשהובילה למוסך כמי שזוכרת מה מטרת בואי, אם המשפחה חלקה עימי את מערכת היחסים שלה עם הדו גלגלי, השמש שלחה את קרניה בעוז ובאופן ביזארי לחלוטין סבבו אותי גם עשרות חיילים, אישי אבטחה ושוטרי משמר הגבול.

כבר כשהגענו לשטח המסומן, תוך כדי שאני מעמיסה עלי את כל הביגוד, המגנים, המגפיים והקסדה הרגשנו תנועה מסביב. תחילה רכב מג"ב, שהתעלמנו ממנו לחלוטין, אך תוך כדי אימון על שיווי המשקל וריקוד מסביב לימאהה, הבחנו ברכב שהיושב בו בוהה בנו ארוכות. תחילה חשבתי שהוא פשוט משועשע מלראות אישה בוגרת מקיפה אופנוע, עד שהוא שאל אם ראינו גבר צעיר עם קפוצ'ון חום מנסה להתחבא בשטח.

לאט לאט התמונה מסביבנו החלה להתבהר ולהתחמם בו בעת, התחלתי להתבשל תחת הציוד המגן ורכבי בטחון חלפו על פנינו בתכיפות גבוהה מכדי שאפשר יהיה להתעלם מנוכחותם. אבל עד שהגעתי לשיעור, המשכנו. אף דוקר לא יעצור אותי.

הדימיון הפורה שלי כבר הוביל אותי לסרט פעולה קצר, כמובן שהתאמתי אותו לנסיבות וליכולות שלי כרגע, במידה ואראה את הקפוצון החום מציץ מן השיחים פשוט אשחרר את הקלאץ, יפה או קלאסי  זה לא יראה, אפקטיבי זה כן יהיה.

בבלימה הסתדרנו, הקלאץ' ואני, היה קשר וחיבור אולם בהנעה ובתחילת הרכיבה לא כל כך. לא ספרתי כמה פעמים איבדתי את התחום שבו עליי לשחרר את הקלאץ', לא ספרתי כמה פעמים ניסיתי להתניע את האופנוע. בשלב מסויים כבר התנצלתי בפני הטי טי אר (שעדיין לא קיבל כינוי ראוי). חשבתי על דוביציוזו והריצה לקו הסיום עם האופנוע כל עוד המשכתי לנסות והתעקשתי, עד שהבנו שעדיף לי להניע בניוטרל ולא בהילוך. למדתי איך לא עושים משהו. גם זו למידה. ידעתי, שיננתי שהקלאץ' הוא חבר, שהוא שם בשביל לעזור ולהציל, אממה בפרקטיקה צריך לעבוד על מערכת היחסים.

PICT0186את המבט לעומת זאת הצלחתי להטמיע ולא רק כי חיפשתי מחבל באופק כל הזמן, הבעייה הייתה שלא רק אנחנו חיפשנו אותו אלא גם פלוגה של דובדבן שהגיע אלינו בריצה אחרי שראו את רועי וכובע הקש שלו רודפים אחרי.

אז עצרנו, תוך כדי טפטוף זיעה ותהיה איך לעזאזל הרוכבים צולחים את הדקאר או את מלזיה בחום הלוהט. השתעשעתי מהמבטים של החיילים הצעירים כשהורדתי את הקסדה. המומים, זה "אנדר סטייטמנט". אחרי שהתקלפתי מהציוד וירדתי על ליטר מים הבנו שלא היה דוקר, לא היה נדקר והכל המצאה של חייל אידיוט שלא רצה לחזור לצבא.

זה נותן לי עוד זמן להתכונן כדי שבפעם הבאה שיזדמן לי אוכל להיות באמת הגיבורה בסצינת האקשן ולא רק בדימיוני, כשאוכל לרדוף אחרי המחבל או לברוח ולא רק לזרוק עליו את האופנוע כהתגוננות.

דבר המדריך רועי: "האימון נקטע באמצע, התפעול מול האופנוע הרבה יותר טוב, התקשית דווקא להניע, בשלב מסויים היית עייפה ועם החום והחששות לא ויתרת והצלחת, אז אני מבסוט".

כמה שעות אחרי שתם השיעור השני ועדיין נדמה לי שהרגליים שלי עומדות להתפרק כמו הרגליים של ברבי, פשוט להנתק מהאגן בגלל או יותר נכון בזכות ההתעקשות.

תמיד ידעתי שהתחלות הן קשות ודווקא הפעם הצעד השני התגלה כקשה. התחלה שכמעט ממאנת להניע. לוקח זמן להפוך לחבר שלי, מסכות, חששות. לא יעזור לקלאץ' כלום, בסוף זה יקרה, חכה חכה, נפגשים כבר בשבוע הבא.

PICT0208

תמונות: מוטי "ינוקא" גלברט

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




seventeen − four =