"תמי יורדת לשטח" – ההתחלה

פרולוג

כבר הרבה שנים זה במחשבותי, זה בתכנון עתידי, זה בתודעה, הלוא את האופנועים אני מרגישה ברגליים, בלב ובראש כבר כל כך הרבה שנים אז איך לא עשיתי את הצעד הכה נדרש ובסיסי?

הפן הספורטיבי או תעוזה פיזית אף פעם לא היו הצד החזק שלי, הראש והידיים תמיד עבדו אצלי טוב ומהר יותר מהרגליים ושרירי הבטן. היצירתיות שלי התפרצה על כן הציור והלשון שלי ירתה לכל עבר וחיפתה על חולשות פיזיות. במהלך השנים התנסיתי בסנפלינג ואגרוף תיאלנדי אבל שיווי משקל נושק לאפס וחוסר יכולת להעריך מרחק (לא מסוגלת לקפוץ על חבל גם עם אקדח מכוון לראש) גרמו לי לדלג על מה שבער בפנים. שילוב של פחד מהסכנה עם 'טאץ" של פאדיחה מנעו בעדי לקחת את הצעד ולפתוח את המצערת.

את הסיבות ל'למה לא' ספרתי בראשי לא מעט פעמים במהלך שני העשורים האחרונים, אך לאחרונה נגמרו לי האצבעות ושום דבר כבר לא נראה כמעצור וקבעתי שיעור ראשון. אמנם אני כבר בתוך העשור החמישי לחיי אבל אני רצה יותר ממה שרצתי אי פעם בחיי. אז זה לא יהיה בכביש כי אני לא יכולה לקחת אחריות על כל האגואיסטים המוטוריים מסביב, זה יהיה בשטח ובבוץ ואני לוחצת על כדורים כבר כמה שבועות כדי להתמודד עם כח ההתנגדות.

אני כבר לא יכולה לחכות ליבלות, לשרירים הכואבים, לאדרנלין, לסיפוק ולהבנה שתגיע עימם.

20160330_131437A

השיעור הראשון

ארבע פעמים דחינו את השיעור. אני חושבת שטוב שיורד גשם, אבל למה כל פעם בערב השיעור הראשון? סוף סוף השמש זרחה לה, קצת עננים בשמיים אך הקרקע היבשה איפשרה לקחת את הצעד הבא.

כשהגעתי למדריך הנבחר – רועי שלומי, הימאהה טי-טי-אר 125 חיכה בסככה, קטן, מתאים ל-1.63 מ' שלי, מתאים לצעדים הראשונים, צעדים שהרגישו די מוזר עם המגפיים ואמצעי ההגנה, צעדים שהתרגשתי כל כך לעשות.

השלב הראשון אחרי שהתחלתי להתרגל לשדה הראייה המצומצם תודות לקסדה ולחזה המעוך שנראה פתאום כמו הציצי של ינטל תודות למגן, היה שיווי המשקל. שיווי המשקל של האופנוע, לא שלי. מציאת האיזון המושלם, ריקוד מסביב לימאהה ואז גם המעבר מצד לצד. כל זה תוך כדי שאני שואלת, מתשאלת וחוקרת את רועי על עולם ומלואו והוא משתף פעולה: כמה תלמידים יש לך? אילו גילאים? מה המטרות שלהם? יש גם בנות? יש הבדל בין הבנות לבנים? כמה פעמים בשבוע הם מתאמנים? אני שואלת והוא עונה בסבלנות, סבלנות שאיפיינה אותו במהלך אותן השעות שבילינו יחד, הימאהה, רועי, אני וכבונוס קיבלתי גם את יובל, אב המשפחה (יובל, אגב, עמד רב הזמן בצד והסתכל, כובע מצחייה לראשו, חולצת פולו וידיים בכיסי הג'ינס, הזכיר לי את היידן סיניור).

השלב השני כבר הזכיר לי את השלב שבו האבות בסרטים מלמדים את הילדים שלהם לרכב על אופניים, יצאנו לדרך כשרועי דוחף ואני מסתכלת קדימה. מאז ומתמיד חיפשתי בעיות, לא בשביל לעשות מהן עניין אלא בשביל לפתור ולהתמודד עימן בטרם עת, בכדי להגיע למטרה מבלי ליפול יותר מדי בדרך. את ההבנה שכעת עלי להסתכל רק לעבר היעד ולהתעלם מהמכשולים בדרך, לקח לי רגע, שניים, שלושה ליישם. בנוסף – להצמיד ירכיים, לשבת זקוף, לפתוח מרפקים, להכיר בכך שהקלאץ' הוא החבר הכי טוב שלי, ולעזאזל איך לא שוכחים לנשום?

כשהתנענו (נו טוב, רועי התניע בתחילה) והתחלתי לשחק עם הגז הבנתי שרגישות זה לא הצד החזק שלי. אז כל מה שאמרו לי עד היום "את רגישה מדי" זו שטות אחת גדולה. רגישות זו תכונה נרכשת, תרשמו לעצמכם, ולי יש עוד על מה להתאמן. שיחררתי יותר מדי, או פחות מדי, מזל שהחבר החדש שלי, הקלאץ' היה לצידי למרות שמעך לי את האצבעות פעמיים, שלוש.

לאט לאט רועי שיחרר לי יותר והתחלתי גם לרכב לבד, מסתכלת אל המרחק ולא מפסיקה לחשוב על ניקי היידן כשאני רואה את שלומי סיניור בוחן מרחוק. כמעט נכנסתי בטעות לשוחה, שיח וסלע כשנלחצתי והסתכלתי לאן שלא רציתי להגיע.

לאמץ את זה גם לחיים, מדי פעם לראות מטרה ולא מכשולים, גם ממרום גילי. NOTE TO SELF.

אחרי כשעתיים סיימנו. קיבלתי 7.5 מתוך 10 ולפי רועי, זה טוב "אני מרוצה, יש דברים לעבוד עליהם, המבט, הרגש. אני חושב שבשביל שיעור ראשון הרבה נלמד. שיעור ראשון זה מלחיץ, רכיבת שטח זה לא פשוט, אבל זה לא מסובך וכשמתחילים לתרגל זה הופך לחלק מאיתנו".

יצאתי מלאת סיפוק ואפילו לא כואבת, הבנתי הרבה והדרך עוד ארוכה. מה הלאה? מסתכלת לעבר היעד, אל המרחק ולשיעור הבא עוד שבוע.

PICT0148

4 תגובות ל"תמי יורדת לשטח" – ההתחלה

  1. מייקל ווהן (WZRD) // 20/04/2016 um 18:58 // הגב

    לעזאזל איך לא שוכחים לנשום!!!

    השיעור הכי חשוב למדתי מרועי זה לנשום…
    מדריך מקצועי ואדם מדהים! כמות סבלנות שיכולה למלא את האוקיאנוס כמה פעמים…

  2. יפה מאוד ויאלה פעם שניה יותר טובה

  3. אבגר הא לך אינפנטילית
    לו הייתי צעירה כמוה

  4. יניב ארצי // 21/04/2016 um 9:43 // הגב

    אלופה, מדהימה, כתמיד!!!!
    בהצלחה, להמשיך ולא לוותר – חייבת את זה לעצמך!!!!

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




one + sixteen =