על דרך השלילה

כל הלילה הבן שלו חגג סילבסטר לחבר'ה מהכיתה. הרמקולים דפקו בבס עמוק והוא לא ישן טוב ובבוקר קם קצת אפוף. אחרי הקפה הלך לאסוף את מצבורי הזבל שהשאירו אחריהם הדרעקים הקטנים, ואחרי שזרק לפח את מה שלא צריך, הכניס לבגאז' של האוטו מיליון בקבוקי בירה ונסע להזדכות עליהם בחנות המשקאות שם ניקנו. המוכר סירב לתת לו כסף אבל היה מוכן לתת שווה ערך והוא יצא משם עם בקבוק ויסקי.

בדרך חזרה חלם רגע ואז נאלץ לבלום בחזקה ונחבט קלות בפגוש שלפניו. הנזק היה מועט ושולי אבל חגורת הבטיחות השתפשפה לו קצת בצוואר ופצע קטן דימם קלות. בקבוק הוויסקי שנח על המושב לידו טס למטה ונשבר. עד שעמד להחליף פרטי ביטוח עם העצבני שבור-הפגוש שנתקע לפניו עבר במקום אמבולנס, ופרח חובשים, ילדון מחוצ'קן, ירד ממנו ושאל אם יש נפגעים ואם מישהו צריך עזרה או פינוי. שללו את ההצעה ונפנפו אותו אבל הוא כבר הספיק לתחוב את האף לאוטו ולהריח את הוויסקי וכשחזר לאמבולנס דיווח בהתלהבות ילדותית של מתחילים למשטרה על תאונה עם נפגעים ונהג שיכור. קצין בניידת שהיה בסביבה מיהר למקום, התערבב חמור ומתנשא בהמולה, אטם אוזן להסברים, נחר בבוז לטיעונים, הגיף תריס לתירוצים, ובתוקף יכולתו שלל את הרישיון מידית עד למשפט. עורך הדין שגויס למערכי ההגנה אמר לו שעדות קצין תופסת גם אם אין ממצאי ינשוף והמינימום שיקבל מחמת הספק זה שלושה חדשים וכדאי להתארגן בהתאם. "מה זה בהתאם?" – הוא שאל.

– אני אנסה להוציא לך מה שנקרא שלילה מסווגת – אמר המשפטן –  שזה אומר שאולי ישאירו לך את הרשיון לאופנוע.

– אבל אין לי אופנוע…

– אז תקנה משהו – חתך המלומד – הרי יש לך רשיון לזה, לא?

– כן, אבל מזמן כבר לא…

– אז תיסע במוניות רכבות ואוטובוסים

"אולי באמת אקנה קטנוע יד עשרים בגרוש וחצי" – הרהר בבית מול בעלת הברית. ככל שהפך בעניין עוד ועוד, היה נראה לו שזה רעיון בכלל לא רע. גר במושב בתל מונד ועובד בהרצליה פיתוח ככה שקטנוע 125 סמ"ק בן 7 שנים בטח יעשה את העבודה בצורה סבירה. עניין של הוצאה שולית של משהו כמו 8 אלף ש"ח שתחזור במכירה.

כך, באמצע ה-40 שלו חזר למה שזנח בגיל 25 והלך לחפש לו דו"ג.

*   *   *

קנה ג'וירייד כי כולם אמרו שזה הכי סחיר. אחרי שבוע כבר הבין שהוא יכול לצאת מהבית שעה מאוחר יותר. זה נראה לו בלתי מתקבל כמעט על הדעת שהוא יכול לחסוך שעה ביום בהלוך, שעה בחזור, 10 שעות בשבוע, 40 שעות בחודש, וקרוב ל-500 שעות בשנה. הדלק עלה כחצי ממקודם אבל התקזז איכשהו עם הביטוח היקר. בוקר אחד, אחרי ששלחו את הילדים לבתי הספר, ישב בנחת עם אישתו לכוס קפה שניה ואיכשהו החלוק המרושל שגילה טפח פה וטפח שם הדליק אותו והופ… יצא זיון פראי של בוקר שכבר שנים שכח מקיומו. בונוס. גזר קופון להתחלת היום.

אבל, לא הכל חלק. בטיפול הראשון שיכנע אותו המוסכניק לעשות "יישור קו" והוא השאיר שם קרוב ל-4,000 ש"ח ונחרד. הלך להתייעץ עם "חבר שמבין" והוא אמר לו שקטנועים זה נוח ונגיש וסבבה אבל עבודה בעיניים כי החלפים יקרים, ואם הוא באמת רוצה לנצל את יתרונות הדו"ג, שיקנה אופנוע קטן 250 סמ"ק שעלות הטיפולים בו אפסית.

זה נשמע לו הגיוני. הוא גם זכר את העלויות המזעריות של אחזקת הסוזוקי GN250 שהיה לו כשהיה סטודנט אי אז בניינטיז, אבל 250 סמ"ק נשמע לו, אפעס, קצת קטן אם אתה כבר בעניין של אופנועים, והוא הלך ועשה טרייד-אין על הג'וירייד והביא במקומו KLE500 בן עשר שנים אבל במצב טוב כי גם ובעיקר, אמרו לו שאין בעיה למכור אחר כך כי יש לאופנוע הזה שוק טוב.

בשבוע שאחרי הפליג לעבודה מבסוט על החיים ושמח על השינויים המבורכים. היה לו המון זמן לחשוב ולהגות והוא לא הצליח להבין למה לא הגיע לעניין הדו"ג לבד אלא רק בעקבות טראומה של שלילה ולא מצא תשובה עיניינית חוץ מהעצלות של השינוי, הסיאוב שבהתפנקות בלצאת בבוקר מהבית בלי לרכוס מעילים וקסדות, אלא פשוט להתיישב בתוך מעטפת הפלסטיק של המזדה, לנסוע בחופשיות ובפראות עד קצה הרחוב ואז להתקע בפקק של שעה וחצי. "כדאי לדבר עם קצין התעבורה – חשב לעצמו – אולי יש אפשרות לממן את האופנוע בתנאי הליסינג".

אז כן, אפשר. אישרו לו.

*   *   *

יום אחד אחר הצהריים בדרך הביתה היה הכביש חסום ליד בני ציון בגלל תאונה וגם לאופנוענים שנוסעים על השוליים לא נתנו לעבור. אחרי 5 דקות נמאס לו, פזל לימין וראה שבילים בין שדות מתמשכים עד לגבעות שבאופק. גל קטן של אדרנלין והרפתקה רץ לו במעלה הגרון כשמצא עצמו שובר כידון ויורד מהכביש. חישב אזימוט וקיווה שלא יהיו מכשולים רציניים וחוץ מגדר אחת שחייבה אותו לחפש המשך לשביל, אצה לו הדרך נחמד מאד. פתאום מצא עצמו דיוקן עצמי בתמונת נוף צבעונית וחשב לעצמו למה שלא נעשה את זה יותר?!…

נגמרו חדשי השלילה, חזר הרישיון, אבל האופנוע נשאר. עכשיו כבר היה ממש בתוך העניין כאופנוען של ממש ואפילו קנה חלפ"ס ופריטי ביגוד חמים לחורף המתקרב כי אולי ישאר עם האופנוע גם בימים קרים ורטובים. ממש לא נראה שהוא חוזר למכונית ולפקקים. האפשרות הזו נראתה עכשיו רחוקה והזויה אחרי הקיץ הנחמד שעבר.

יום אחד נקלע במקרה בפייסבוק לדף של מועדון רכיבה שקראו לעצמם שבט זולו והוא ראה שיש טיול שבילים בסופ"ש וכששאל לגבי רמת הקושי ענו לו שם שלא ידאג כי עם ה-KLE הוא ישחה בטיול הזה כמו דג בצנצנת, ובאמת בשישי אמר לאשתו שהוא נעלם עד הצהריים והתייצב לטיול שבילים מגניב שיצא מקיבוץ ברקאי לרמות מנשה. בהתחלה דאג שמא יחליק על הכורכר אבל הכל הלך סבבה והתנהל על שבילים נאים ונוחים ואפילו פעם אחת לא נפל, ובסוף תקע גז מטורף הביתה מרוב האושר שרץ לו בקרקפת. כבר מזמן לא זכר את עצמו כל כך נהנה מפעילות עם חברים ובייחוד מהקפה השחור המבושל שבישלו החבר'ה בעין מחוללים לא רחוק מהקיבוץ ההוא שם, אללה זוכר איך איך קוראים לו…

"אני חושב שמצאתי איזו אמת. אמת לחיים" – אמר לאשתו היקרה באיזה ערב של קרבה ופתיחות  נדירים.

*   *   *

בחטף, במפתיע ובאופן סימבולי תמו ימי האושר בסילבסטר הבעל"ט. הוא יצא עם אשתו למסיבה עליזה ומראש סיכם איתה שהיא לא שותה וההגה עליה. לפיכך, ובהיתר גמור, סבא משקאות כמו חזיר אלכוהול, וכשחזרו הביתה הרגיש נוח משוחרר ושמח. האשה היקרה שלא לגמה כלום, אכלה כנראה משהו דפוק כי בדרך חזרה על כביש החוף היא הרגישה חרא ועצרה בצד להקיא. הוא יצא איתה לאות סולידריות וניידת המשטרה שהיתה במשימת גישוש אחר שיכורי הסילבסטר עצרה לידם. כטוב לב שוטריה במחזה הציעו לו בנדיבות לנשוף קצת. כל טענותיו כי לא הוא הנהג לא הועילו כי השוטרים לא האמינו שהאשה המפורקת המתפתלת בצד היתה על ההגה, והוא נאלץ לשרך דרכיו לבית המשפט כחודש אחרי כן. השופט עלעל זריזות בתיק שלפניו, נשא נאום משפיל על שיכורים כרוניים שלעולם לא ייגמלו, ותקע לו שנה שלילה. הפרקליט שניסה לבקש פסילה מסווגת נופנף בהחלטיות אכזרית. "תמה אני עליך שאתה מחפש דברי סנגוריה על שתיין מועד" – חתם השופט. הפטיש נחת, גזר הדין נחרץ ועולמו חרב.

12 תגובות לעל דרך השלילה

  1. אם ההיתכנות של זה לא היתה כל כך אפשרית.

  2. א' האיום // 15/01/2016 um 21:25 // הגב

    מעולה, ינוקא.

  3. סיפור אמיתי ? ככה זה כשביש מזל פוגש אטימות

  4. אפשר סיומים קצת יותר הוליוודים?
    סרטים רעים אנחנו אוכלים ביומיום. לא באנו לאכול את זה וארבעה פיקים.

    תודה.

  5. פואד אל-אוואל // 16/01/2016 um 10:31 // הגב

    הריאליטי לרוב מופק מבוים ומתוזמר, ובהוליווד תמיד יש סרטי המשך, אז אם יורשה לי (ויורשה…) –
    לקח לו קצת זמן להתארגן על עצמו ולצאת מהדיכאון, העצבים והרחמים העצמיים, אבל להמשיך לעבוד חייבים. מדי פעם אשתו הסיעה אותו לתחנת הרכבת בנתניה, ולרוב הוא תפס טרמפ עם חבר לעבודה שגר במושב סמוך. נוח זה לא היה, וגם לא תמיד הסתדר. החבר נסע לחו"ל לכמה ימים, לאשתו היתה השתלמות בצפון, ובעבודה לחצו עליו לסיים את הפרוייקט בהקדם. הבת הגדולה מחתה, אבל הבינה שאין ברירה ושחררה לאבא את האופניים החשמליים שלה. קטנים ומתקפלים, בצבע ורוד עם סלסלה נחמדה מלפנים. הוא חישב שעד לרכבת הסוללה תספיק, ומהתחנה בהרצליה הוא ידווש אם לא תהיה ברירה, ושם הוא כבר יטעין את הסוללה. מצא תיק גב ישן וארז בתוכו את הלפטופ ואת החליפה, שם עליו טרנינג דהוי, כובע, ויצא לדרך.
    חצה את כביש 4 והתמקם בשוליים, רחוק ככל האפשר מהמכוניות הדוהרות. לפני הפניה לאבן יהודה עקפה אותו ניידת, האטה לפניו וחסמה לו את הדרך. "ג'יב האוויה" אמרה לו השוטרת, ולפני שהוא הספיק לענות חטף סטירה מהשוטר שהגיח מאחוריו. מההלם הוא נרתע, והאופניים נפלו ופגעו לשוטרת ברגל.
    במשפט העיד השוטר מהניידת השניה: "הגענו למקום כשהאירוע היה בעיצומו. החשוד תקף את השוטרת ונאבק עם השוטר. הצלחנו יחד להשכיב אותו על הארץ. חשבנו שהוא סתם ערבי שגנב אופניים, אבל כשחיפשנו על גופו היה לו משהו עם חוט חשמל בכיס. שאלנו מה זה והוא שלח את היד לכיס ומלמל משהו שנשמע כמו 'אללה הוא אכבר'. חששנו שיש עליו מטען נפץ, אז יריתי לו בראש כדי לנטרל אותו מיידית. אתה צריך להבין כבודו, במצב הבטחוני ובאותן הנסיבות לא היתה לנו ברירה אחרת. איך אני יכול לנחש שהוא ניסה להגיד שזה העכבר של המחשב מה שיש לו בכיס? השיניים שלו היו שבורות והפה מלא דם. קשה היה להבין מה הוא אומר.
    (או כמו שאומר פואד: כל אחד בוכה מאיפה שכואב לו)

    • המערכת // 16/01/2016 um 10:36 // הגב

      קצת הזוי אבל אפשרי (במציאות הקיימת)

      בכל אופן – חחחחחח רחב טווח, וסחטיקה ((-:

    • גדול! אחלה סיום אלטרנטיבי הצעת! 🙂

    • ועל זה נאמר איללא חמאר בלי קשה לא סוחף
      קשה … קשה …

  6. קשיש עם טוסטוס ושפם // 19/01/2016 um 20:02 // הגב

    אם המערכת חושבת שמה שכתב אל אוואל הוא "קצת הזוי" הרי שלא אותה עצרו שני שוטרים רכובים במעבר ה"דרך הנופית" לכיוון קרית גת, לא אותה העמידו בצד עם שאר הפועלים עד שנחלצה מהקסדה ומהכפפות (מהשפם קשה היה להיחלץ באותו רגע) ולא עליה צעקו עד שמצאה את רישיונות הטוסטוס.
    ובבניין ציון ננוחם.

  7. פואד אל-אוואל // 21/01/2016 um 10:20 // הגב

    שלומות לקשיש. לונג טיים… 🙂
    לפואד אין שפם כבר הרבה שנים מסיבות מובנות,
    אבל יש לו תשע שיניים מדוגמות בפה על חשבון המדינה,
    במסגרת העקרון של "שברת – שילמת",
    אם כי אחרי מיקוח לא קצר על שן אחת שבעוונותיו הייתה קצת רקובה עוד מלפני ה'אירוע'.

    יסלח לו הקשיש אם בניין ציון לא ממש מנחם אותו, אבל מעליש… פואד ימשיך לבכות מאיפה שכואב לו.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




twelve + three =