חיסוני שגעת

הרב הצדיק דניאל עשור (שיזכה לחיים ארוכים וטובים) אמר באחד הסירטונים שלו בטיוב (ובפרשנות שלי): "אמרת ירושלים אמרת כותל. כל הזמן כותל. כותל. כולם הולכים לכותל. אבל ירושלים היא עיר דוד. מה עם לבקר בקבר דוד? לא השיקרי למטה, האמיתי למעלה. על הר ציון. זה שנמכר לוותיקן בנזיד".

נדלקתי.

לפני כמה שבועות, בשבועות, דניאל אחר, בוריסוב (משיגנע בסיגנון אחר) ניסה לארגן שם חג של אהבה.

באה המשטרע וקילקלה הכל. למרות האישור שניתן קודם.

בערתי.

השבת האחרונה היתה חמה. בלשון שרב.

מלבד מספר חילולים שאפשר לספור על יד (פעמיים קפה מהקומקום אחרת לא פותח עיניים, פעם הדלקת אור, פעם כיבוי מאוורר, פעם חיפוש בגוגל באיזה פרק בתהילים מופיע הביטוי "מה יעשה בשר לי", ופעם באותו אינטרנט להבין למה ההלכה כן חשובה ולא כדאי להיות קראי) היתה די שבת אחלה.

התיישבתי על הגבעה בפארק בגין והתחלתי להזריק ספר תהילים.

ממולי נפרשו בבירור ובצלילות הרי שומרון יהודה וגבעות בנימין. (גם החיריה נפרש, אבל ראיתי דרכו). זיהיתי יישוב לבן במרחק כאלעד. יכולתי כמעט להישבע שאני רואה את העיגולדים ה"סודיים" שמעליו.

חשבתי לעצמי שלבריות שמסביבי אין כל כך מושג על המקומות האלו. נראה שצברתי מיילג' מכובד. כמעט 50 כן הולכים ברגל.

לי הגלעד ולי המנשה.

באקסטזה קראתי: "ריבונו" "קורונה" "רבותה" "שבת" "פרובלמה".

"תעשה שזה יקרה וארביץ כמה תהילים על קבר דוד. עוד טיול אחד ריבונו, לפני הסגר השני של הצורר. ואם אפשר ולא אכפת לך – שיהיה השבוע".

וואללה.

בראשון למחרת, קרוב יצר קשר ואמר: "מחר כ"ג בסיוון יום סגולה. תדליק שני נרות ותגיד כך וכך. מרדכי ואסתר ופורים".

• "מה פורים? אני בעניין של קבר דוד. יש לך אינטל? זה נגיש? אפשר לנחות שם?"
• "וואלה. אז אתה בא לירושלים?"

לא קרוב ולא נעליים.

בכ"ג סיוון, אחת בצהרים, לאחר דין ודברים עם הבוס (בעבודה) אני מוצא תצמי על הסוס הזקן עולה הירושלימה.

בחיריה אני שם לב שאני בלי כפפות. חוזר.

בבית אני מגלה שאני גם בלי ארנק. מתקן.

נו. העיקר שזכרתי להוציא תסים מהפלצפון. הוויפי תמיד כבוי. שב"כ וזה…

QQQQQQQ

אדם צובר זיכרונות…

קח אספלט. עכשיו תוזיז אותו חמישים מטר ימינה. עכשיו מאה שמאלה. עכשיו תבנה גשר מעל. עכשיו תבנה מנהרה. מי שספג את הארץ הקדושה הזו בילדותו יכיר את הדרך בעיניים עצומות.

מתברר שאני מכיר.

זה לא שבחרתי לעלות לירושלים כמו הרבה פעמים (אי אז) בשטח (לטוביה), ובכל זאת בחרתי את 443, מודיעין, צלפון, בית שמש, נטיפים, עין כרם, הכביש הצר עם הפנימיה, מפלצת ומשם נסתדר.

הפואנטנה שלי היא שעשיתי את זה בעיניים עצומות.

זה לא שאי פעם תפרתי פסים בבר גיורא. אולם לפני כל סיבוב משהו קמאי, היולי, הזריק לשבלולים מידע מדויק לגבי מידת ההטיה. כאילו כבר הייתי פה.

ובאמת כבר הייתי פה.

בפנימיה טילנו מבויאר לסטף וחזרה בשבת אחת. אחר כך בצבא ירדתי מיד ושם הביתה על אופנים. אחר כך עם הכלב (וטרמפ בחצי הדרך אבל לא שמעתם).

אחר כך עם הווספה. הג'אווה (או בסדר הפוך). אחר עבדתי עם אחי שיבדל"א בהתקנת תעלות חשמל במפעל של שורק (רגע, לא היתה לי ווספה אז).

אני מנסה לומר שכמו שהיום, כשסימני רצועות התפילין שדוהים במשך היום, אבל הם עדיין שם, כך הזיכרונות והתודעה.

QQQQQQQ

מחילה מהקוראים. זה פוסט די משעמם בסך הכל. אין בו ולו זרזיף מאבק התהילה של אחיי הגיבורים הרצ'בסקים. רוכבי הגלגל האחורי בקונסטנט.

היתה מטרה (קבר דוד) – היה אמצעי (XT נבלה) – והיתה הזדמנות.

קצת הסתבכתי כשחציתי את בגין. ואז ראיתי "תלפיות".

נזכרתי בחורף קר תשעים ומשהו עם משחת הנמר האדומה מתחת לגרבים והנעלים הצבאיות בשלג.

גם כאן הייתי בסדיר.

מכאן כבר צילומים בטיילת. גיהינום. הבריכה.

נחיתה רכה ונעימה (דחפו את כל הוויז ותוכנות הניווט שלכם אתם יודעים לאן).

התיקון הכללי .

ו .. אמצע היום. יאללה חזרה הביתה.

קצת ברברת בבית חנינא (טוב פה לא גדלתי) ולפני שש בערב כבר חזרתי לעבודה. מהבית.

יש לנו ארץ נהדרת.