"תמי יורדת לשטח" – עכשיו אני לבד! (V)

השיעור השלישי היה אמר להתקיים כבר שבוע קודם, אך כמעט כרגיל נדחה בעקבות שערי השמים, גשם שלא פסק ביטל את השיעור ולצערי הרב אולצתי להפסקה של שבועיים. שבועיים הפסקה בשלב זה של השיעורים לא עשו לי טוב, לקח לי רגע לחזור לזה, לרענן את המנטרות שיש לי בראש, איך לשבת, איפה לשבת, מרפקים פתוחים, מיקום הידיים, צוואר מתוח ולנשום, לנשום עמוק. אז לקחתי אוויר בדר"כ רק כשרועי צעק לי מרחוק: "תנשמי!" ועם זאת כמה חמצן הכנסתי, כמה הייתי צריכה את זה.

בשבועות האחרונים הבנתי שהשיעורים הללו הפכו להיות השקט שלי, מתחת לרעש המנוע ולמרות כל הלחץ מלהצליח, להיכשל או ליפול, השיעורים הללו הפכו לאי של שלווה. משהו תרפויטי, מנקה. אני מחכה בכמיהה לשיעור ועובדת קשה לקראתו, סטפר, סקואטים, שרירי בטן ולחצני ידיים, חלקם דברים שלא עשיתי מעולם, והאמת? אני די מרוצה. השיעורים הפכו להיות מן שילוב מוזר של טיפול פסיכולוגי מחזק ודייטים ראשונים, מין התרגשות מהתחלה, מהצעדים הראשונים תוך תחושת ניצחון עם כל התקדמות. נשמע קצת עמוק אבל איזה סיפוק היה להצליח לעשות את הפניות היום, לתקן את הקו שלקחתי לא נכון, לשחרר נכון את הקלאץ' ולמצוא את ה"סוויט ספוט" וכמה מתוק זה היה, כי היום צלחתי לא רק את הפניה אלא גם מחסום לסמוך, לשחרר ולהאמין בי, על העפר ומחוצה לו. הז'קט המרושת, משובץ מגינים בסטייל מד מקס לבטח עזר.

כל הדרך הביתה לא עזב אותי הניגון "כמה טוב שיש שרף על העצים, טיפ טיפה של אומץ, הופ וזה הכל, תראו גם אני יכול" (רגע עם דודלי, שיר הזנבנמים, אי שם בסוף שנות ה-70). את המילים המדויקות אני לא זוכרת אבל אני בטוחה שהזנבנם הרגיש כמוני כשהבין שהוא לא צריך את השרף כדי להיתלות על העץ, בדיוק כמוני. בפעם הראשונה השארתי את רועי מאחור כשהוא לא רודף אחרי כמו אבא מודאג בגן השעשועים אלא רק צופה מחוייך מרחוק.

צילום מוטי "ינוקא" גלברט / עריכה – תומר "כRובי" ברעם

 

5 תגובות ל"תמי יורדת לשטח" – עכשיו אני לבד! (V)

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) // 08/05/2016 um 13:40 // הגב

    משעמם קצת.נו אופנס.

  2. וידאו חמוד לאללה

  3. תודה. מצפה בקוצר רוח לפוסט הבא.
    (בו יתואר בפרוטורוט איך תמי מגלה להפתעתה את ההילוך השני)

להגיב על רונן לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




5 × three =