שלווה כפרית

בסוף החלטנו לגור בכפר.

יש את העניין הזה של "שלווה כפרית". שקט, בית קרקע, הרבה עצים, הרבה טבע. ולא חייבים ממש כפר עם לולים ורפתות, יש דירוג ביניים שמוכר כ"מושבה".

בחרנו בפרדס חנה (להלן – פ"ח). אחת משמורות הברון רוטשילד.

 

כשאתה כפרי, אתה לא צריך לתכנן רכיבות שטח: אתה עולה על מכונה ומפליג לקבינימט היישר מהשער האחורי של החצר.

אתה לא צריך לרתום עגלה, לקשור רצועות, להעמיס צ'ימידן. צא ורכב, צא ולמד: חיסכון אדיר במנהלות.

יוצאים מהבית בדהרה ומיד נבלעים בפרדסים, בדיונות, בגבעות, בעמקים וברמות של קיסריה, מנשה, יזרעאל, ועד שלא נגמר לך הדלק אתה לא חושב לחזור.

מוטוקרוס? – אריאל דדיה ("השופל") עובד כבר כמה שנים כאן בסביבה כמו חולד. יש רמפות בכל פינה. צא וקפוץ, צא ו(רווה) נחת.

מקום נחמד פרדס חנה, השרה עלינו שלווה.

שלווה כפרית 1: "הדגל"

שב מיום עמל, משעין את אופנוע על עמודי הגפן. הולך למקרר, חוזר עם בירה, נופל לערסלון.

מעלי, מתחתי ומצדדי מתכנס היום אל דימדומיו: חום קיץ מתפוגג, מגע עדין בעור של בריזת ערב, הפיקוס רוחש איוושות, בצמרות שריקות השרקרקים, שאון היום גווע לאיטו ושלווה גדולה יורדת על היקום הכפרי שלי. הססססססס.

בערסלון שלי מתרחש תהליך מוכר: מולק את הפקק ומשליק את הנוזל הקר. מתרווח. פושט רגליים. לאות עצלולית פושה בגוו. העין נעצמת. האוזן מעפעפת.

ואז, הרמקול הענק של "מחנה 80" ניעור בכחכוח צורם:

"כיתת כוננות לרחבת הדגל, כיתת כוננות לרחבת הדגל!"

והולך קולו מקצה העולם ועד קצהו.

כוסססססס אמווו!

שלווה כפרית 2: הנרי

ערן אמר לי בוא נעשה תכנית. תגיע אלי בבוקר? אמרתי כן. אצלך ב-9:00.

כאלו אנחנו, ערן ואני. עושים תכניות. לפעמים זה גם מצליח.

ב-9:00 אני שם. ערן מכין לי שוקו. נשב בחוץ? בטח בחוץ, אמרתי, נורא נעים בחוץ. לקחנו את השוקו והלפטופ של התכניות ויצאנו למרפסת. היתה אוירה נקיה ואויר נקי.

עדר כלבים הצטרף. יש לערן ארבעה כאלו, ולפיכך 4 חוטמים לחים נתחבו לי במקומות המוצנעים מזכירים לי למה הם ל-א ידידיי הטובים ביותר. בעזרת מגבת מזדמנת התייבשתי והבלגתי.

נשענתי בשלווה כפרית אחורה וחשבתי רעיונות יצירתיים. צפריר בוקר ניעור ומשב מרענן גלגל על הדשא דבלולי שיער צהבהבים שהתלבשו לי על המכנסיים מלמטה ועד למעלה.

הנרי מחליף פרווה, אמר ערן, תופעה שכיחה בתקופה זו.

הלכה השלווה והתחרב המצברוח. בוא נדחה למחר, אמרתי, תהיה אצלי בתשע?

כוסססססס אמכככ!

שלווה כפרית 3: ציפורים

עצים זה יפה. ציפורים משוררות על בדים ועפאים זה פסטורלי.

לשלשת זה מגעיל.

שלווה כפרית 4: עורבים

ביום חמישי התחילו העורבים לצרוח וידעתי שנפל גוזל מהקן. הם כל הזמן צורחים גם בלי גוזלים נופלים. עופות מכוערים ורעשניים. אבל כשנופל עורבון צעיר הם צורחים קצת יותר, באמוק.

כל מי שמסתובב באזור הוא רוצח בפוטנציה מבחינתם ומועד למעופי צלילה התקפיים. באז, משק כנפיים מעל הראש, ונסיקה מהירה. אני כבר מכיר את זה וגם החתולים. אנחנו מכופפים קצת את הראש ומתרחקים.

בדרך כלל אחרי יומיים נפתרת הבעיה מאליה; או שהגוזל לומד לעוף או שחתול לועס אותו. הטבע לא מארגן פתרונות יצירתיים נוספים. העורבים יודעים את זה ולכן נערכים מיד לבונקר התקפי. הם חיים בלהקות מאורגנות עם תקשורת יעילה מאד. האומלל אובד הדרך והמעוף אף פעם לא לבד.

בשלב ראשון ההורים מפטרלים מעל ומקווים שהבחורצ'יק ימצא את הכנפיים מהרה וישוב למשפוחה. משזה לא קורה, הם שולחים את אחים שלו לתמוך בו ריגשית ולעזור לו בחיפוש מזון. וכך אפשר לראות שניים-שלושה-ארבעה עורבונים שחורי פרצוף מהדסים להם יחדיו בשולי החיים ועל פניהם הבעה של "איזה פאקינג ג'וב מחורבן קיבלנו".

אחרי שבוע הם עדיין צרחו. מוזר, הוא עוד מסתובב?

ואז ראיתי אותו. עמד בדשא וניקר משהו. עכשיו כבר נראה גדול ובריא, ממש כבר לא גוזל פעוט. שבוע של אוכל זמין מחד וחוסר תעופה מנגד השמינו אותו.

ופתאום נגלה לי מחזה מדהים.

אבא שלו נחת לידו, והם דיברו. עמדו מקור למקור ותקשרו. בלי קול. בטלפטיה. יכלתי ממש לשמוע מה עובר ביניהם.

– נו, מה? כמה זמן זה עוד יימשך? – שאל האבא.

– לא יודע – ענה הגוזל בעצב – זה לא עובד.

– תראה לי – ביקש האבא – אני רוצה לראות במו עיניי.

הגוזל נפנף בכנפיים נמרצות.

– משהו דפוק – אמר בייאוש – אני לא מתרומם.

– כן, אני רואה – אמר אבא – לא מבין מה קרה, זה נראה תקין. אולי תנסה חזק יותר.

הנער חבט בכנפיים מעלה מטה.

– כלום – לחש בתוגה – משהו ממש ממש דפוק שם. לא מצליח לי.

– טוב – אמר אבא בהחלטיות של אבא – תמשיך לנסות ואל תתייאש. אנחנו כמובן שומרים מלמעלה שאף אחד לא ייגע בך.

ועף לראש העץ.

הגוזל נפנה משם ודידה לערימת הקומפוסט. נבר קצת, לעס משהו, ירד ממנה ויצא לכביש.

תוך 5 דקות הוא נדרס.

מצטער.

ביאסתי.

5 תגובות לשלווה כפרית

  1. כמעט כמו מאיר אריאל

    בתור תל הביבי הכיף הכי גדול שלי בבאקום בתלה שומר זה ריח האקליפטוסים – סטלה שלא מהעולם הזה.
    סבאל'ה תהנה ממה שיש. אני מפרגן.
    זה לא ימשך ככה עוד הרבה זמן

    • אבא'לה –
      יימשך, יימשך, לנצח יימשך
      אתה לא מבין בפרדס חנות
      תשאיר לי את זה
      ותודה על הפירגון

    • אריק רצ'בסקי // 14/07/2020 um 16:43 // הגב

      נהדר!
      הזכיר לי שאליל הרעם מספח מדי פעם גוזל עורבים כזה לגן החיות שהוא מנהל ללא היתר בדלת אמותיו.
      ככה זה בספר של מישור החוף.
      דרך אגב, מותר לירות עכשו חופשי בעורבים, הם פרו ורבו ותימלא הארץ אותם. אין להם נציג בכנסת או מישהו אחר שיקרקר לדרגים הגבוהים את שוועתם. מעניין אם יש להם טעם של עוף חופש אורגני.

  2. פרארי1 // 16/07/2020 um 9:11 // הגב

    תענוג צרוף על הבוקר.
    תודה, ינוקא 🙂

  3. עדיפה לשלשת הציפורים כשהיא עטופה בשלוות אלוהים על סתם לשלשת ריחנית.
    נתברכת בשניהם.
    אשריך.
    שרק תזכה להמשיך ולשתף אותנו בכל הטוב הזה.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




5 + twelve =