רכיבה טהורה

מאת: קובי עטיה

רציתי לכתוב כמה מילים על רכיבה במסלול על אופנוע. מנקודת מבט אישית, לנסות להעביר מעט מהתחושות.

כפי שמי שרוכב במסלול תחת "אייפקס" מכיר אותי, אני מבצע את הרישום בבוקר של הרוכבים, שזה מגיע לאחר עבודה לילה לפני, בין המקלחות וההרדמות של הקטנה, בין הארגון של התיק למחר עם כל הציוד, יושב בלילה עם ליאור ואז מבצעים את עבודת הניירת הדרושה ליום המסלול שמגיע.

אבל לא על זה רציתי לדבר.
רציתי לדבר על הרכיבה עצמה מנקודת המבט שלי.

יש רוכבים שונים בסגנון רכיבה, בנקודת המבט, אפילו בתנוחת הגוף. כל אחד והסגנון האישי שלו.
יש רוכבים שמורידים את האופנוע בזווית שלא מביישת רוכב בסופר בייק, יש רוכבים שפחות, יש רוכבים שלא מוציאים את הגוף כמעט, יש רוכבים שמוציאים את כל הגוף, ויש כל מה שבאמצע. יהיה הסגנון של הרוכב באשר הוא, לכל אחד יש מה שמלהיב אותו.

יש רוכבים שמה שמעניין אותם זה זמני הקפה, יש רוכבים שראיתי איך הם שמחו שרק הצליחו להוריד את הסליידר לאספלט, יש רוכבים שמחפשים את התמונה הכי יפה, יש רוכבים שמחפשים לעקוף בכל הכוח, יש שרוכבים רגוע יותר, וכן הלאה.

מנקודת מבט אישית, אצלי זה עכשיו אחרת.
בהתחלה חשבתי על זוויות של האופנוע, על הברך באספלט, לאחר מכן על הזמנים של ההקפות, לבסוף אחרי 14 ימי מסלול הבנתי… כשהייתי עולה עם האופנוע למסלול הראש שלי היה מלא, מלא בדברים שונים, לקחתי איתי למסלול את העבודה שלי היומית, את הלקוחות, את הבית, את הילדה, את המחשבות של העבר ואת הדאגות של העתיד, את הארגון של היום רכיבה וכן הלאה. בהתחלה הייתי רוכב על אוטומט כמעט, מכיר כל פניה, יודע איפה לבלום, באיזה נקודה לשבור את הכידון ולהפיל את האופנוע על הצד, איפה להיזהר פחות ואיפה יותר, מכיר פשוט, רוכב על אוטומט, וכל החיים שלי איתי יחד על המסלול.

ביום המסלול ה-12 הגעתי להארה.
באותו יום רכבתי כרגיל, רק שהפעם היה משהו אחר. אחרי כמה הקפות כל המחשבות פשוט התחילו להעלם. מראש מלא מחשבות בתחילת הדרך, הגעתי למצב שהמחשבות דועכות עם כל הקפה עד שפשוט לא חשבתי יותר על כלום, לא על החיים, לא על הצוות ולא על העבודה, מעין נירוואנה שכזאת.

זה היה – האספלט, האופנוע, הפניה הבאה ואני.

הרגשתי את האופנוע עצמו, הייתי מרוכז רק – ורק ברכיבה, בתנוחת גוף, בכניסה ובתכנון לפניה הבאה. לא עניינה אותי הזווית של האופנוע, לא עניינו אותי זמנים, לא עניין אותי כלום. הייתי לבד, לבד במסלול מלא רוכבים שנותנים כל מה שיש להם, ולא ראיתי אותם, לא שמעתי אותם. רק האופנוע ששואג מתחתי, ואני. 

באותם כמה דקות מצאתי את עצמי, לא קובי הבעל והאבא, לא קובי שיש לו עסק, לא קובי שחבר עמותה, פשוט קובי, אותו אחד שאיפה שהוא בחיים נקבר עמוק בפנים, פשוט אני.

אילו היו ההקפות הכי טובות בחיי. לכמה דקות הנטל שאני לוקח עמי לכל מקום פשוט נעלם. 

באותו היום יכולתי להגיד סוף סוף שאני רוכב, לא למען זמנים, לא למען שחרור לחצים וכעסים, ולא למען אף אחד אחר.

הגעתי לזיקוק, לבסיס של הרכיבה הטהורה, ואני מאחל לכל רוכב באשר הוא, להגיע לשם.
רכיבה טהורה היא משהו מאוד חמקמק, קשה להגיע לזה, אבל כאשר כן הגעת לשם – זה פשוט הדבר הכי טוב שיש.

3 תגובות לרכיבה טהורה

  1. חבל שהגעת לזה רק עכשיו….
    כל הקטע ברכיבה זה להינות מהרכיבה, מהאופנוע, מהדרך, ומהנוף,
    שאנו לא במסלול ולא מעניין תוך כמה זמן עושים את הקטע ואם אפשר לקצץ עוד שניה, או להיות מקום ראשון,
    נכון שעל מסלול אתה רוצה לאתגר את עצמך ולראות שאתה הכי טוב, אבל זאת הסיבה שרכיבה במסלול יותר משעממת מרכיבה על דרך יפה

  2. פוסט נפלא, איחולים שהגעת לזה.. איזה אושר.

  3. תודה ששיתפת מעורר השראה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




nine − 1 =