רוכבים בעקבות גורלם

יובל ל"איזי ריידר"

הסרט 'איזי ריידר' (אדם בעקבות גורלו), שיצא לאקרנים בשנת 1969, חגג השנה יום הולדת 50. איזי ריידר לא לבד. הוא חולק את חגיגות היובל שלו עם אירועים חשובים אחרים שהמספר האיקוני 1969 חקוק בהם, למשל: הנחיתה על הירח, פסטיבל וודסטוק, התפרקותה של להקת ביטלס והולדתו של מייג'ור טום.

עלילת הסרט מגוללת את מסע האופנוענים של ויאט ובילי, שאותם מגלמים פיטר פונדה ודניס הופר עליהם השלום. הופר יצא למסעו האחרון בשנת 2010, ופונדה לפני ימים ספורים. השניים (פונדה והופר) אף כתבו את התסריט ואחד מהם (הופר) ביים את הסרט.

כסרט מסע שגיבוריו הם שני אופנוענים, איזי ריידר משופע בסצנות רכיבה מהטובות שידע הקולנוע. וכל כמה שהן רצופות קלישאות, כך הן נפלאות ומנסחות ברהיטות את התשוקה להימצא על שני גלגלים: המרחבים האינסופיים של היבשת, הרכיבה על אופנוע לצד חבר טוב ונאמן ותחושת החופש האבסולוטית שמקורה בהעדר מחויבות למקום, לבית לעבודה: כשהקרקע משמשת כמיטה והשמיים כתקרה. למעלה מכך, הסרט מטפח, ובצדק, את הרעיון של רכיבה לשם רכיבה, לא לתכלית 'מעשית', לא כדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב', אלא כדי להדוף לאחור, ובהתמדה, את שגרת היום יום של החיים הבורגניים. עוד נשוב לנקודה הזאת עם מבט יותר ביקורתי.

מסע האופנועים משובץ באיקונות שאפיינו את התקופה והפכו לסימני ההיכר של תרבות הנגד. בדרכם ללוס אנג'לס ויאט ובילי נקלעים לקומונה היפית, עושים אהבה חופשית, מתנסים ב-LSD, משכנעים עורך דין 'בורגני' בשם ג'ורג' הנסן (ג'ק ניקולסון) לעשן אתם מריחואנה (סחי אחד פחות בעולם), מטפחים שיער ארוך, מבלים בבית בושת בניו-אורלינס ומניפים אצבע משולשת. לרשימת מוסכמות החופש האלו, שמרביתן כבר לא לגיטימיות כיום, מצטרף כפריט הכרחי האופנוע, ליתר דיוק: שני אופנועי הארלי, שאחד מהם מעוצב בסגנון צ'ופר.

למרות תקציבו הדל, איזי ריידר הפך לשובר קופות, גרף פרסים בפסטיבל קאן, סיפק מועמדות לאוסקר ובאופן כללי דג מחמאות ויצר סביבו עדת מעריצים גדולה, שהפכה אותו לסרט קאלט. על ההתקבלות החיובית של הסרט אחראי בין היתר פס הקול המצוין (דילן, הנדריקס, הבירדס ועוד), ובפרט הלהיט של להקת רוק קנדית אנונימית (Steppenwolf) למדי: Born To Be Wild. על מעמדו של השיר בקרב הקהילה הדו-גלגלית אין טעם להכביר מילים, וכל מי שהכין אי-פעם מצגת Power Point שנושאה 'התמונות הנהדרות מהטיול דאשתקד' בחר בשיר כברירת מחדל. אופנוענים אוהבים לחוש את עצמם פראיים, ולפעמים זה נכון.

להתרשמותי גם הקהילה הדו-גלגלית בישראל אימצה את הסרט בחום, לפחות בחוגים שבהם שיעור הניקל באופנוע עולה על שיעור הפלסטיק, ושטחי עור רבים יותר מכוסים בדיו. בדומה לסרטים המונומנטליים של ימי העצמאות (יצירות מופת כמו צ'רלי וחצי וחסמבה), במשך שנים הסרט הוקרן במהלך אירועים מוטוריים דו-גלגליים מקומיים. ואף שההזמנות לאירועים אלה בישרו מפורשות, כי "במהלך הטיול יוקרן הסרט 'האדם בעקבות גורלו'…", רק מעטים נותרו לצפות בו עד הסוף, מאחר שבמציאות הישראלית נולדנו להיות פראיים עד השעה 15:00, ולאחריה כדאי להתחפף הביתה לפני שמתחילים הפקקים.

אודה ואתוודה: נהגתי לגחך על השם העברי שניתן לסרט, שלא נותר בו מאום להבנתי, לא מ'האיזי' ובטח לא מ'הריידר'. היום אני מעריך אותו מעט יותר, בשינוי קל: 'הרוכב בעקבות גורלו' נשמע לי כשם עברי הולם ל'איזי ריידר' ולא רק משום ששני אופנוענים הם הבסיס לעלילה, אלא משום שאופנוענים – בהגדרה – רוכבים בעקבות גורלם. לפעמים גורלם רוכב לצדם כרוח רפאים, ולפרקים הם מראים לו, לגורל, מי באמת הבוס. ויש אפילו קורסי רכיבה, שבהם מלמדים אותך לרכוב בעקבות גורלך במגרש חניה.

אבל ויאט ובילי לא ראו לנגד עיניהם אימון מגרש שמתחיל בדיוק ב-12:00 או רכיבת שבת זריזה, כי 'ב-11:00 באים ההורים של אשתי'. הם ביקשו לרכוב בעקבות גורלם, ולמרות שנכשלו בכך כישלון חרוץ, הם לפחות ניסו. בסצנה שנחרטה בזיכרוני משליך ויאט את שעון היד שלו, ורק לאחר שעשה זאת, כלומר נפטר מהמחוגים, הוא כשיר לצאת למסע האופנועים. לפי ההיגיון של הסיקסטיז הכפיפות למחוגי השעון מסמלת כניעה ל'שיטה', ושיטות באשר הן רעות ופסולות מיסודן. הסרט, אם כן, מאמץ גישה רומנטית לחיים ולא גישה רציונאלית. הרוכב בעקבות גורלו זורם עם הדרך, לא כבול למסגרות, הוא מתגלגל, מה שיהיה – יהיה, Que será, será. כלי הקיבול של התפיסה הרומנטית הזאת הוא לא אחר מאשר אופנוע, ורצוי הארלי.

בנימה אישית, אני סבור שכמות הסימבוליזם שהוטלה על כתפיו הצרות של האופנוע במחצית השנייה של המאה ה-20 מוגזמת, ונראה לי שגם הופר ופונדה, שיצרו את הסרט, חשבו כך. למרות שהגישה הרומנטית לאופנוע אומצה על-ידי דורות של אופנוענים, לא הרעיון הנאיבי הזה הופך את 'איזי-ריידר' למעניין, אלא דווקא הכפירה בו, כלומר ההבנה ש'מיס אמריקאן פאי', כמו שאמר דון מקלין, היא בבחינת bye bye ואפילו המוזיקה כבר לא תציל את נשמתנו. בטח לא שיר נדוש שמדבר על אופנוענים שנולדו להיות פראיים.

אבל כדי לחדד את הטיעון הזה ניכנס עוד קצת לעובי הקורה.

כידוע, הצ'ופר של ויאט וקסדת המגן שלו צבועים בסכמה של הדגל האמריקאי. קפטן אמריקה רוכב על הארלי, אלא מה? אבל לא הפרשנות הזאת היא שזיכתה את הסרט בפרס בפסטיבל קאן, שגם לפני 50 שנה ראה בפטריוטי עדות לטיפשות ובאנטי-פטריוטי עדות לאיכות. לא מדובר בצופן דה-וינצ'י, אבל אני מציע הפרשנות הבאה: במהלך העלילה גיבורי הסרט מבריחים קוקאין ממקסיקו ואת הכסף ממכירת הסם טומן ויאט בצינור פלסטיק, שאותו הוא משחיל לתוך מיכל הדלק של אופנועו. מיכל הדלק, ובכלל זה אופנועו של ויאט, משמשים כמקבילה סמלית לדגל האמריקאי, אלא שבמיכל זה נטמנו כספי הסמים, רוצה לומר – יוצרי הסרט שואלים בעקיפין את מיס אמריקן פאי: כמה חרא עוד תעטפי בדגל? להזכירכם, בעת ההיא נעטפו בדגל בעיקר הרוגי מלחמת ווייטנאם, כמו גם הנימוקים לנחיצותה.

אבל לא רק האופנוע-דגל הם עדות לכפירה בתפיסה הרומנטית, שהסרט מטפח מן הצד האחד, וסופד לה מן הצד השני. תושבי הקומונות שויאט ובילי פוגשים במסעם נראים חבוטים ואומללים. אותי אישית הם לא מעודדים לנטוש הכל ולברוח לסן פרנסיסקו בסגנון פורסט גאמפ. הקומונרים בסרט הם צעירים עירוניים השואפים להוציא את לחמם מן האדמה, לצרוך כפי צורכיהם ולא להשתעבד לתרבות הצריכה. סבבה. אבל בהעדר ידע חקלאי, ניסיונותיהם ליישם אידיאולוגיה רומנטית מסתיימים בעיקר בבטן מקרקרת. והנה הלכה לה הקומונה, או הקיבוץ, טרף קל למציאות כלכלית מעשית.

גם האופן שבו מסתיים הסרט מעמיד באור מגוחך את הגישה הרומנטית. למרות הניסיון העיקש גיבורי הסרט אינם מצליחים לרכוב בעקבות גורלם, אלא שגורלם רוכב בעקבותיהם ונחרץ בהם באלימות קשה ובעיקר סתמית, כאשר השניים נרצחים בגלל שהניפו אצבע משולשת.

ואוי לאירוניה הצורבת, שהפכה את רגע לידתו של הפראי (born to be wild) גם לרגע מותו הנדוש של הפראי (boring to be wild). סופם הידוע מראש (בדיעבד, בדיעבד) של ויאט ובילי (וכאן כבר מותר לספר כי מדובר ב- Billy the Kid) נחווה כדיסוננס עלילתי קשה וטראומטי עם ההכרה בכך, כי השניים, אשר השליכו מעליהם את מחוגי השעון, חיים כמו כולם על זמן שאול. מותם הסתמי של שני גיבורי הסיקסטיז, האופנוענים שנולדו לחופש, משרטט איקס סביב הגישה הרומנטית ולוחץ על ההדק. נדמה לי כי מותו של פיטר פונדה בשבוע החולף, דווקא בחגיגות היובל לסרט, מצטרף בדממה אירונית לסמליות הזאת.

2 תגובות לרוכבים בעקבות גורלם

  1. כתיבה מרתקת דות 😎 ואת זה אני אומר בארבע לפנות בוקר 😉….🏍

  2. כתיבה מעולה, העלת על הכתב מחשבות שבחלקן היו לנו ובחלקן חידשו… תודה.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




eleven − 1 =