קרבנות קורונה

מאת: א' האיום / רישום: אמיליו קבאנאס

 

הזקנים היו הראשונים לשלם את המחיר.

אחד אחד הם התפגרו לאחר שהפקרנו אותם לחסדי המומחים מטעם עצמם, נעולים בבתי אבות סיעודיים, סוגרים את עיניהם לבד, בדד, ללא בן משפחה נוכח.

"מבצע סבתא", הם קראו לזה, רק שהסרט המקורי היה קומדיה וכאן מדובר בכלל בטרגדיה.

אחריהם באו הזקנות.

הכלכלה הקורסת שרפה את החסכונות. אי הוודאות שרפה את תרבות הפנאי והתחביבים, ובן רגע כל נכס תרבותי, כל הישג כלכלי שהוא מעבר ל-MUST, כל המותרות הנפשיים – כולם הפכו לנכס כלכלי שניתן וחובה לממש, קאש מאני מזומני.

צעירים שמתחו קצת את השמיכה  והעיזו,
מבוגרים שחיכו לגיל שיוכלו סוף סוף להתחיל, והתחילו, הפסיקו לחלום ולדמיין וממש הגשימו צבע על פח פלוס מנוע.

כאלה שמצאו וכאלה שייבאו, אותם שבנו ואלה שקנו – על כולם עבר הגלגל.

אז אחרי הזקנים הגיע תורן של הזקנות. רכבי האספנות, מרובעי, משולשי ודו גלגליים – הפכו בן רגע לנכס למימוש. נכס? נאחס. חלומות צבעוניים של שנים ארוכות מצאו עצמם מוצעדים אל השוק והלוחות מלאו בן רגע בכלים שעד לפני רגע קט לא היה סיכוי שיחליפו ידיים ללא צו ירושה.

דו"גים, תלתים, עם סירה ובלי, רכבים עם שרירים ורכבים עם אופי, כלים חלודים וכלים רבי יופי – את כולם מלא הלוח, את כולם נשא הרוח. והשוק? שוק של קונים, לא להתבלבל.

הזקנים היו הראשונים לשלם את המחיר ולא למדנו מהם כלום.

 

2 תגובות לקרבנות קורונה

  1. אליל הרעם // 04/07/2020 um 22:38 // הגב

    אשכרה, יד 2 מיוחדים… רכב אספנות… אופנועים…. נראה כמו תרגום של mobile. De

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) // 05/07/2020 um 3:33 // הגב

    אריק כפרה אנחנו יודעים שזה אתה אז למה להסתתר?
    לעניין – לא זמן טוב לעשות משהו. בעניין או זמן לעשות כלום ושום דבר
    למשל הפגאסו של צב קורץ לי. אני רשאי ויכול ומותר.
    אבל אני נשאר עם הבן עשר (דקאדה בערך בבעלותי)

    אריק אני מגיב לך פה במקום בפוסט שלי
    אני קצת מתגעגע לימים בהם הייתי מפונק וחיפשתי עבודה עם קוברנטיס צ'רוט וארץ'
    אלו ימים פסיכים. מי שגלש (או מי שהחליק עם אופנוע) מכיר את ההרגשה – פשוט להרפות
    מה שיבוא יבוא

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




10 + 19 =