עם הבחירה

הבחירה האתיופית 

קיסר אתיופיה, מנליק השני, נהג לאכול כל יום דף מהתנ"ך כי הוא האמין שיש בו כוחות מרפא. ב-1913, בגיל 68, חש ברע ומיהר לבלוע את כל ספר מלכים א' כדי להירפא. כעבור כמה שעות הוא מת מחסימת מעיים. נכון, צחוק, אבל רגע: הפרימיטיב הזה שרד כמעט עד גיל 70 בתקופה שתוחלת החיים של אתיופי מצוי עמדה על 40 שנה בערך. דרך אגב, למרות היותו טמבל, הוא היה קיסר. נכון, רק של אתיופיה, אבל גם זה משהו.

ועכשיו השאלה שאני מציב כאן על השולחן היא כזו: אולי מנליק הזה חי עד זקנה ושיבה כי הוא האמין שהוא בריא בזכות בליסת התנ"ך? יש מצב, לא? הרי היום אנחנו כבר יודעים כי אנשים נרפאו ממחלות סופניות ועברו לאגף ניסים רפואיים רק משום שהם האמינו שהם בריאים לגמרי או שביכולתם לרפא את עצמם אם ינהגו בצורה מסויימת, בניגוד לעצת הרופאים.

השיכנוע הפנימי והאמונה כי עשית בחירה והיא חכמה ונבונה ואתה מאמין בה בכל הלב, היא שקובעת לך בתחילת הדרך איך יראה מקצה הסיום. כל יום אנחנו עושים בחירות קטנות והצלחתן תלויה בכח האמונה המלווה אותן. ברוב המוחץ של המקרים אם אתה מאמין בלב שלם בבחירה שלך – היא תצליח.

הבחירה של צ'ה

יש לי חבר שאני מחבב מאד ואפילו רוכב איתו לעיתים רחוקות, נקרא לו צ'ה (לא בגלל שהוא מזכיר את צ'ה גווארה דווקא). הוא קובע קצב חזק מאד ולי קשה ליישר איתו קו אם הוא לא מרסן את עצמו במודע ומרצון. הוא עצמו רוכב המון והקילומטראז' החודשי שלו עשוי להצטבר לחמישיה עגולה. בייחוד זה קורה לו כשהוא מחליף אופנוע והחדש מטריף לו את השכל, מה שקורה לעיתים לא כל כך רחוקות.

תקופה ארוכה הוא השתרלל עם אפריליה טואנו והיה מבסוט על החיים לגמרי ואפילו חשב להחליף למודל חדש, אבל אז מישהו הדיח אותו והוא עבר לאגף הדיוקים של ק.ט.מ, שם הוא ניסה להתרגל למכונה בסגנון אחר. נפח של 1290 סמ"ק לא מבוטלים וסגנון רכיבה שונה גרם לו לנסות להבין מה זה האופנוע הזה, וכל יום עד לארוחת בוקר הוא היה מסדר לעצמו בית ספר של כמה מאות קילומטרים, בודק, חוקר ומשנן בשקדנות, ולא רחק היום שהגיע השלב שהוא אמר לעצמו: "אחלה, התרגלתי".

ואז הוא לקח אותו למסלול מוטור-סיטי בנגב והתרסק.

זה קרה ביום חם, והוא סחט את עצמו. הוא רכב למוטור-סיטי על הכביש ועלה על המסלול כשהוא כבר אחרי רכיבה מהירה של כשעתיים. 1290 סמ"קים במסלול זה עניין קשוח לכל הדעות, וככל שההקפות תכפו הקצב עלה, והגיע הרגע שהמלאך היושב על הקסדה שלו נפנף כנף בצער וזז הצידה.

התוצאות לא היו קשות מידי למזלו והוא החלים די מהר, אבל בימים שבאו אחר כך ובזמן שהוא המתין שהרגל תחזור לעצמה, הוא הבין שהוא חייב לעשות בחירה. רק המחשבה איך ההחלקה הזו על המסלול היתה נגמרת אילו זה היה קורה בכביש הצפון אותו הוא רגיל לתפור הלוך חזור כל שני וחמישי, עשתה לו רע על הנשמה. הוא הבין שאם הוא חוזר לחבוץ את הכבישים באותו בולמוס ולהט כמו קודם, המלאך שלו שוב עלול להתנפנף אחורה.

הבחירה שהוא עשה מאד מעניינת: הוא קנה אדוונצ'ר 1290 לכביש ו-RC390 למסלול. נכון, השקיע המון כסף כדי לשמור על עצמו ולשמר את התחביב שלו על סקלה הגיונית, אבל האם לא כולנו כאלה? אנחנו לא משקיעים בתחביב הזה כפי יכולתנו מי יותר ומי פחות?

עכשיו הוא רוכב רגוע יותר בכביש, יורד לעיתים לשבילים, מדווח בהתפעלות שפעם ראשונה שהוא רואה שיש גם נוף בצד, ואפילו עוצר ומבשל קפה בוץ.

וכשבא לו לפרק את הדודא הוא לוקח את ה-390 ועולה למסלול.

הבחירה של ג'רי

יש לי סיפור נוסף על בחירה והסיפור הוא על ידידי ג'רי שהתחיל את חייו כאמריקאי והיום הוא ישראלי. כשג'רי היה טינאייג'ר בסוף שנות העשרה שלו, הוא עבד בחופשות השנתיות כמדריך נוער במחנות קיץ באפר-סטייט ניו-יורק, ויצא שהוא בילה את חופשות הקיץ שלו בהתעסקות אינטנסיבית עם עשרות ילדים צרחנים, פעלתנים, ותוססים שהוריהם שילמו כסף טוב כדי שמישהו יוציא אותם קצת מן הבית. אני לא צריך להיות הגאון מוילנה כדי להסיק שהעבודה הזו היתה מתישה מאד, ולא סתם ככה-ככה אלא על אמת, ובטח עלתה לג'רי שלנו לא פעם עד לגרון וחנקה אותו היטב.

היתה להם שם למדריכים תורנות חופשות ותאמינו לי שהם היו זקוקים להן מאד. והנה שיחק המזל, ובדיוק בסופ"ש שבו חלה חופשתו של ג'רי ניתלו בסביבה מודעות כי פסטיבל רוק עממי יערך בקרבת מקום. ג'רי חביבנו, שמוזיקה בכלל ורוק בפרט היו משוש חייו, עלץ מאד מאד.

אבל כאן התעוררה צרה. הנהלת המחנה הבכירה הוציאה צו איסור יציאה מן המחנה. הם חששו שהילדים ינסו להתחמק מן המאהל ויתפלחו לפסטיבל. הם גם הודיעו נחרצות כי מי שייתפס מסתובב בחוץ כל אותו סופ"ש יסולק הביתה. ההוראה היתה כל כך גורפת וחד משמעית עד שהיא כללה גם את המדריכים הבכירים, וג'רי שלנו – רק בשביל הסדר הטוב – ניגש למשרדים כדי לוודא שהצו אינו כולל את אלה שיוצאים לחופשה. לאכזבתו הרבה הסתבר לו כי אכן זו בדיוק לשון המחוקק. למעלה מכל ספק הובהר לו כי הכוונה בהחלט גם אליו.

וזה הכעיס אותו מאד. זה היה הסופ"ש הפנוי שלו, הוא היה אדם חופשי, והוא האמין כי מותר לו לעשות בזמנו שלו ככל העולה על רוחו. הוא התלבט קצת ואח"כ עשה את הבחירה שלו, והלך לשמוע מוזיקה.

אחרי הסופ"ש הוא חזר למחנה. בשלב זה הוא עדיין האמין שכמה מילות כיבושין והסבר רך ירגיעו את המצב, הוא הרי היה מדריך בכיר, אבל עד מהרה הסתבר לו כי הוא לא קורא את המפה נכון: הוא פוטר, סולק מן המחנה, ונשלח אחר כבוד הביתה.

בכך גם הסתיימה תקופתו כמדריך בתנועה. לא קיבלו אותו חזרה וזה היה מאד עצוב ומחיר כבד על בחירה אישית, אבל ג'רי טוען כי הוא מעולם לא התחרט לרגע. גם היום כשאני מדבר איתו ושואל אם המחיר היה כדאי, אני מקבל ממנו בתשובה צחוק בריא מלוא הלחיים.

כי כל זה קרה לפני 50 שנה בדיוק, ב-1969, והפסטיבל הזה היה וודסטוק!

4 תגובות לעם הבחירה

  1. מוסתאש // 31/08/2019 um 17:57 // הגב

    לפעמים בחירות הן מושכלות, לפעמים אינטואיטיביות, ולפעמים יצריות. כל עוד רוב הבחירות הן כאלו שלא מתחרטים עליהן, הכל טוב

  2. ברקודה // 31/08/2019 um 19:40 // הגב

    ינוקא
    אתה מפליא מילותיך

  3. אריק רצ'בסקי // 01/09/2019 um 20:36 // הגב

    אם אתה מכין טבלאות עם נימוקים של בעד ונגד, רד מכל העניין.

  4. סיפור טוב לפני השינה.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




10 − 8 =