על זנבות של מפלצות

מאת: צב טמים

שבת בבוקר, ומחוץ לבית שלי ממתינים אחד ויסטרום, אחד פייזר ואחד מפלצת חלומות- הבי-קינג של המאסטר. הבריטי עומד מבוייש מתחת לסככה שלו, יודע מבלי לשאול שאין סיכוי שהוא בא איתנו. אם יבוא, אף אחד מהאחרים לא יזכה לראות את ההילוך השני. היום אני מורכבת.

המאסטר מאשר שמותר, ואני מטפסת על המפלצת. אני מופתעת לגלות שיש לא מעט מקום לישבן. ציפיתי למושב קטנטן וקשה, אבל היי, זה די נוח לי פה. הוא מוודא שאני יודעת איפה להחזיק ושאני יציבה, ומאיים שאפול מהאופנוע אם לא אקשיב. ואז מתחיל בנסיעה. הוא לא צחק. לרגע יש לי מנטל-אימג' של צב קשור לרקטת האצה של מעבורת חלל, מנופף ברגליים ביאוש. הו לא. זה עומד להמריא. אני לא בטוחה שזה רעיון טוב. עוד לפני שאני מספיקה להחליט אם אני מתחרטת אני מרגישה את האגזוזים שמתחתי מתחממים והמנוע נוהם. רוצה או לא רוצה, אנחנו זזים. יאי! זזים!

אני נאחזת באופנוע עם הרגליים, וקצת מוטרדת לגלות שבגלל הרוחב של הזנב די קשה לסגור את הברכיים על הרוכב, ואין לי שום אפשרות לעשות את זה אם אני לא יושבת ממש צמוד אליו. אני מקווה שהוא יסלח לי על האינטימיות הכפויה ונדבקת לו לגב. זה לא שיש לי ברירה- אין ידיות אחיזה. כשאנחנו יוצאים מהקיבוץ המפלצת מאיצה בבת אחת, וגורמת לי לצחוק בקול בקסדה. וואו. אין פה שלבי ביניים, באופנוע הזה. פשוט פתאום מהר. ברמזור אני חווה את התופעה ההפוכה, כשמהירות-הקול הופכת לעצירה מוחלטת תוך חלקיק שניה. אופס. לא הייתי מוכנה לזה. אני מוצאת את עצמי נהדפת בערימה אל הגב של המאסטר. אוי. כשאני מצליחה להוציא את הברכיים מהאוזניים אני תוהה למה הוא לא עצר בצד ושלח אותי הביתה ברגל. הוא רק מצחקק וממשיך ברכיבה כאילו לא קרה כלום. אני נועצת את העיניים בכביש, נחושה בדעתי להתכונן לבלימה הבאה.

זה לא קל, להשאר מרוכזת לאורך זמן. אנחנו מטפסים לכביש הצפון במהירויות שלא הכרתי קודם, ואני עושה כמיטב יכלתי לצפות את הכוחות שיופעלו עלי לפי מצב הכביש. עכשיו עומדים להאיץ, עכשיו בולמים… לא חשבתי שלהיות מורכבת יכולה להיות עבודה כל כך קשה. רוב העומס מורגש בשרירי הרגליים, שחייבות לשנות זוית ללא הרף כדי להחזיק אותי יציבה- כניסה לפניה, יציאה מפניה, ישורת… ובכל זאת, מה שעייף אותי באמת היה הצורך להשאר מרוכזת בכביש.

כשהרכיבו אותי בעבר, תמיד היה לי רגע להרגיש מה עומד לקרות, ולהתכונן בהתאם. פה, על המפלצת, נדמה כאילו התגובות שלה מיידיות. המאסטר מחליט להאט והופ- אנחנו איטיים יותר בחמישים או שישים קמ"ש, בו ברגע. הוא מחליט להאיץ, ועוד לפני שאני רואה את התנועה המזערית בכף היד אני מרגישה את האגזוזים שמתחתי מתחממים ושומעת את המנוע רועם. אם לא הייתי מרוכזת בכביש, אם לא הייתי מוכנה לתאוצה, אין לי שום ספק שהייתי נתלשת מהאופנוע ונשארת באחת הפניות שם, בכביש הצפון.

2008_b-king_au1_800

*   *   *

כשעוצרים לאכול אני מחליטה לעשות את הדרך חזרה על הפייזר. אם כבר יום כיף, אז עד הסוף. אני רוצה סיבוב גם על המפלצת השניה. זה לא שיצא לי לשבת על כזה בעתיד הקרוב, או בכלל.

כאן יש קצת פחות מקום, אבל בניגוד לבי-קינג זה מרגיש כאילו כשתכננו את האופנוע חשבו שיש סיכוי שמישהו באמת ירכיב עליו. התנוחה הגיונית יותר, ואני יכולה לייצב את עצמי מבלי לשבת על הרוכב. אני נאחזת בידיות בהקלה (שרירי הרגליים שלי חסרי תועלת לחלוטין אחרי הרכיבה על הבי קינג) ומסמנת שאני מוכנה.

הדבר הראשון שאני שמה לב אליו כשמתחילים לזוז הוא הצליל של המנוע. על הבי-קינג הפעמים היחידות ששמעתי את המנוע היו במשיכה חדה של המצערת, בתאוצות אלימות. פה הוא ברקע כל הזמן, נוהם בסל"ד שהיה גורם למנוע של הבריטי להתפרק לפתיתי אבק מתכתיים. התנועה חלקה יותר, ואני לא בטוחה אם ההבדל נובע מסגנון הרכיבה המאד שונה של שני הרוכבים, או מהאופי של האופנוע. המהירות היא אותה מהירות, אבל האופנוע מגיב באופן נעים לפקודות, לינארי יותר, בלי תנועות חדות. כאילו הכל עגול יותר, בניגוד לזוויתיות של הבי קינג. אני אפילו לא חשה צורך להתרכז בדרך, ופשוט נהנית מהתנועה.

נביחה חדה של המנוע מחזירה את תשומת הלב שלי אל הכביש, ואני מתכווצת כשאני מגלה שאנחנו עוקפים ג'יפ שנוסע על קו ההפרדה, בין הנתיבים. זו הפעם היחידה בכל הטיול הזה שאני חושבת על זה שאני בכלל שונאת שמרכיבים אותי, ותוהה למה הסכמתי לזה. רגע אחר, כשהג'יפ נעלם מאחור ואנחנו ואנחנו צוללים לתוך עוד פניה, אני נזכרת למה. אין שום סיכוי שאוכל לעשות את זה בעצמי. לא עכשיו, ואולי אף פעם.

יש סוג של שלווה ברכיבה כזו, וזה מפתיע אותי. העולם מסביב נעלם ויש לי שקט בראש. שום דבר לא משנה חוץ מהכביש. זה קורה לי גם ברכיבות על הבריטי, אבל הוא מסוג אחר, השקט ההוא. מן התמכרות לקצב האיטי של המנוע, לריחות של הנחל, לרוח. השקט הזה, על המפלצות, הוא שונה. הוא שקט של ריכוז מוחלט, מתוח, כאילו מישהו פשוט כיבה את הסאונד וכל מה שנשאר זו התמונה הזו, של הכביש המתפתל.

חזרתי הביתה תשושה ומאושרת, ולא היה לי די. מוצא חן בעיני, הסוג הזה של השקט. מאד לא צבי מצידי, אבל נו, לא צב כמוני תכנע למוסכמות. עוד תהיה לי מפלצת כשאגדל.

ובינתיים, אם שני המרכיבים האדיבים שלי מקשיבים, אני מוכנה לעוד סיבוב…

service-manual-yamaha-fazer-600

 

תגובה אחת לעל זנבות של מפלצות

  1. צב/ארנב/טמים
    אפשר להסיק מזה שהמשאית של המאסטר קמה לתחיה?

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




12 − 6 =