מסע עולמי: דוקאטי 175 סמ"ק

הרבה לפני יואן מקגרגור וצ'רלי בורמן, טד סיימון ואלסבת' בירד, יצאו בשנות החמישים שני איטלקים למסע חובק עולם בין חמש יבשות ו-42 ארצות כדי לקדם את הדגם החדש של דוקאטי, ה-175 טוריסמו שכשמו כן הוא: בנפח 175 סמ"ק. מסע אופנועים עולמי ראשון שהיה במימון המפעל על מנת לקדם את מכירות הדגם.

שני החבר'ה האמיצים שיצאו למסע הם ליאופולדו טארטריני וג'ורג'יו מונטי. טארטריני יליד בולוניה היה רוכב מירוצים אשר גם ניהל את סוכנות האופנועים והמוסך המשפחתי לאחר שאביו נהרג בעת מירוץ אופנועים לאחר מלחמת העולם השניה. טארטריני התחרה בעיקר במירוצי אנדורנס וניצח את מירוץ המוטו-ג'ירו הראשון כשהוא רכוב על בנלי. לאחר הנצחון הזה הוא נעשה לרוכב מפעל רשמי, תחילה בבנלי ולאחר מכן בדוקאטי. התרסקות רצינית במירוץ המוטו-ג'ירו של 1956 גרמה לפרישתו ממירוצים והותירה אותו עם צליעה לכל החיים. בהמשך חייו ייסד טארטריני את חברת האופנועים איטלג'ט וגם שימש כיועץ לדוקאטי בפיתוח דגם ה-750SS שיצא בשנת 1973.

מונטי, גם הוא יליד בולוניה, נולד למשפחה עשירה אשר ייעדה אותו להיות רופא או עורך-דין. לא, הוא לא היה יהודי, מסתבר שגם אצל האיטלקים יש כאלה. מונטי בחר במשפטים ונהג לקחת הפסקות ארוכות בזמן הלימודים כדי לטייל באירופה על אופנועיו, ביניהם מצ'לס 500 סמ"ק, NSU שתי פעימות בנפח 100 סמ"ק וג'ילרה סטורנו. חיבתו למירוצים הביאה אותו להתחרות במירוצי גבעה ובמירוצי מסלול עם מכונית פיאט אותה שיפר בעצמו. מאוחר יותר הוא גם חבר לפאביו טאגליוני, המהנדס האגדי של דוקאטי, לעזור בפיתוח מנוע V8 בנפח 1.5 ליטר עבור מירוצי פורמולה 1. מונטי גם בנה עבור פיאט את מנוע הטורבו הראשון שלה.

שני החברים התאחדו כאשר טארטריני פנה לחברת דוקאטי בהצעה שהוא יוכל לקדם את הדגם החדש של החברה, ה-175 טוריסמו, על ידי מסע מאיטליה לטורקיה. מנכ"ל דוקאטי דאז, ג'וזפה מונטאנו שהיה נחוש בדעתו להפוך את דוקאטי לחברה עולמית, הרהיב עוז והציע לטארטריני: "קח את הדגם החדש ותקיף איתו את העולם". אל המסע צורף גם מונטי בזכות ההתמחות שלו במשפטים, כך יוכל להציל את המצב במקרה של הסתבכות משפטית, וכמו כן בזכות יכולותיו המכניות.

בשנות החמישים דוקאטי שלטה במירוצי הכביש הארוכים וניצחה 6 פעמים ברציפות במוטו-ג'ירו. כדי לכבוש את העולם החברה הייתה צריכה דגם שהוא גם אמין, בעל ביצועים טובים ושיהיה קל משקל. לכן נבחר עבור המשימה הזו דגם ה-175 טוריסמו שהתבסס על דגם הספורט, שהוצג בתערוכת מילאנו ב-1956, אבל היה בעל אוריינטציה תיורית יותר. מנוע ה-175 סמ"ק הפיק 12 כ"ס, בעל ארבעה הילוכים והגיע למהירות של 112 קמ"ש. יתרונו הגדול היה משקלו, 103 ק"ג.

שני האופנועים עברו הכנה מדוקדקת במפעל דוקאטי. הותקנו מגני מנוע, מושב המורכב הורד לטובת התקנה של סבל, ארגזי צד ואפשרות נשיאה של גלגל ספייר. שני הרוכבים עברו במפעל הדרכה מפורטת ביותר בכל הקשור באופנוע על מנת שיוכלו לטפל ולבצע תיקוני דרך במהלך המסע שלהם. טארטריני ומונטי צויידו בחליפות רכיבה מעור, כל אחד מהם קיבל אקדח להגנה אישית ולכל צרה שלא תבוא, וכסף מזומן להוצאות שוטפות. מסלול המסע עבר במדינות בהן יש לדוקאטי סוכנויות או בכאלו שיש בהן פוטנציאל לפתוח בהן סוכנות דוקאטי.

במדבר ובשממה

המסע יצא לדרכו ב-30 בספטמבר 1957 בברכת הקרדינל של בולוניה כאשר את השניים מלווים יותר מ-1,000 איש, חלקם עובדי דוקאטי, חלקם חברי מועדוני רכיבה מהאיזור וסתם תושבי בולוניה. עד מהרה הם היו לבדם בדרכם ליוגוסלביה, התחנה הראשונה שלהם מחוץ לאיטליה. בשנות החמישים העולם עדיין התאושש מהמלחמה העולמית השנייה ולצעירים מבינינו שלא זכו להכיר את יוגוסלביה נספר שתחת הנהגתו של המרשל טיטו אוחדו שש רפובליקות שאנו מכירים כיום כבוסניה, סרביה, קרואטיה, מונטנגרו, מקדוניה וסלובניה למדינה אחת שנקראה יוגוסלביה. למרות שיוגוסלביה תמיד שמרה על בידול מהגוש הקומוניסטי, עדיין ה'שב"כ' היוגוסלבי הפיל את חיתיתו על התושבים. במשך השבועיים בהם חצו טארטריני ומונטי את יוגוסלביה הם שמו לב שהם נתונים תחת מעקב, וכאשר נודע להם שמי שנתפס עם כלי נשק צפוי למאסר ארוך מאוד, זרקו השניים את האקדחים לאחת מתעלות הניקוז בדרך.

מיוגוסלביה עברו ליוון, שם חלחלה בהם ההבנה שמצוקת דלק תהיה הבעיה העיקרית שלהם, למרות שהם נשאו איתם ג'ריקנים עם דלק ספייר. עקב כך הם החליטו לוותר על חלק מהציוד שסחבו איתם, חלקי מנוע כבדים כמו בוכנות וצילינדרים הושארו אצל יבואן דוקאטי ביוון. את ארגזי המתכת הכבדים, החליפו מזוודות עור קלות יותר וגם חליפות העור נזנחו לטובת בגדים נוחים יותר.

בהודו

מיוון השניים המשיכו לטורקיה, לבנון, סוריה, עיראק. בדרך לבגדד הבחינו השניים באנשים תלויים בצידי הדרכים כתוצאה מהפיכה שהתרחשה במדינה בה הודח המלך פייסל השני. בעוד מונטי מתאר את הרכיבה במדבר עם השמיים הכחולים והחול הצהוב כסוג של 'שלווה קלסטרופובית', טארטריני מספר כי זו הייתה ממש הישרדות ומתאר את הקושי במציאת מזון ומים. מעיראק המשיכו השנים לאיראן, פקיסטאן והודו, שם מתארים השניים את הפליאה שבלחלוק את הדרך עם פילים, פרות ואנשים קדושים המהלכים עירומים בפומבי. מהודו הם רכבו דרך בורמה ותאילנד עד לסינגפור, שם שכנה סוכנות גדולה של דוקאטי. במהלך שהותם בסינגפור נקלעו השנים למהומה גדולה והם חולצו בעור שיניהם על ידי מלחים איטלקים שהביאו אותם לאינדונזיה.

השניים הגיעו לאינדונזיה בדיוק כאשר זו סופסוף השתחררה מהכיבוש ההולנדי, ומונטי בגלל שיערו הבלונדיני, נחשד כהולנדי ולכן הם נעצרו על ידי השלטונות ונכלאו. לאחר שבועיים במעצר שוחררו ע"י נשיא אינדונזיה שגם הזמין אותם לארוחה חגיגית במעונו עם ממשלתו והצמיד להם ליווי משטרתי לאורך כל המסע שלהם בארצו עד הפלגתם לאוסטרליה.

את המסע באוסטרליה הם התחילו מדרווין אשר מתוארת על ידי השניים כעיר קטנה עם מספר בתי עץ. הם פגשו שם את הקונסול האיטלקי ובעיקר את בתו של הקונסול שלימים תהפוך לאישתו של מונטי. משם ירדו השניים למלבורן וממלבורן הפליגו לפנמה מכיוון שבארץ זו הייתה סוכנות גדולה של דוקאטי. בהמשך עברו השניים לוונצואלה שגם בה התחוללה הפיכה צבאית זמן קצר לפני שהגיעו אליה, והשנים מספרים על אווירה מתוחה במינה באותם ימים.

באוסטרליה

מוונצואלה המשיכו השניים דרומה שם הם חוו הרבה בוץ ושלוליות בדרך ה'פאן-אמריקה' מה שגרם להם לדחוף את האופנועים והאט את הקצב שלהם עד ל-24 ק"מ ליום. כאשר חצו את הרי האנדים במעבר פאסו-דל-כריסטו רדנטור שבגובה 3,500 מטר שבקו האופנועים בגלל המחסור בחמצן והם נאלצו לתפוס מחסה ולבלות את הלילה במנהרה שהייתה שם כדי לא לסבול מהיפותרמיה. הירידה מהאנדים, כך הם מספרים, היתה פשוט גלישה מטה עם מנועים כבויים בניוטרל עד העיר מנדוזה שבארגנטינה שם הם תיקנו את האופנועים על המדרכה כהגדרתם.

מארגנטינה עברו לברזיל ובסאו-פאולו לקחו חופש של עשרה ימים על מנת לטייל בג'ונגלים. התכנון המקורי היה להפליג לדרום-אפריקה, לקייפ-טאון, ומשם לעלות צפונה דרך מזרח אפריקה. בגלל בעיות פוליטיות בדרך השתנה המסלול והם הפליגו מברזיל לדקאר ובעצם עשו את המסלול שהיום מוכר כראלי פאריז-דקאר וממרוקו הגיעו לאירופה.

החזרה לבולוניה לשערי מפעל דוקאטי

כמעט שנה לאחר צאתם, בחמישי לספטמבר 1959, עשו השניים את הקילומטרים האחרונים לשערי מפעל דוקאטי בבולוניה כאשר הם מלווים בעשרות רוכבי אופנועים מכל הסביבה. כמה ימים לפני הגעתם, יצאה הוראה לכל עובדי דוקאטי להגיע עם אופנועיהם באותו יום כדי ללוות את השניים. בשערי המפעל חיכה להם הבוס ג'וזפה מונטנו שבירך אותם ואמר להם: "היינו אתכם בג'ונגלים ובמדבר, שמענו את קולות הירי בסוריה, עיראק וונצואלה, ועכשיו אתם שניכם כאן, כמו שני לוחמים שניצחו קרב שקט. אני יודע איך אתם מרגישים היום, כמו כל אלו שעזבו את בתיהם וניסו את מזלם וגורלם במסע ארוך, בין אם בעקבות מלחמה או כל צורך אחר, ושבו חזרה בוגרים יותר."

במהלך המסע, השניים צילמו וגם הסריטו את חוויותיהם ורק לאחר כמעט חמישים שנה נמצאו החומרים והופק סרט בתזמון מיוחד ממש לפני מותו של טארטריני בשנת 2015, בן 83 היה במותו. מאוד ממליץ לכם לצפות בסרט.

היציאה 

טריילר 1

טריילר 2

טריילר 3

מפת המסע

מונטי והאופנוע בערוב ימיהם

5 תגובות למסע עולמי: דוקאטי 175 סמ"ק

  1. שי לזימי // 06/06/2020 um 17:19 // הגב

    נוסטלגייה אמיתית וכבוד למותג ששרד את המסע.
    הסרטון בהחלט מרגש .

  2. אין ספק שהאיטלקים אלופי הסיפורים והשקרים .אבל סיפור יפה.

  3. אריק רצ'בסקי // 07/06/2020 um 19:08 // הגב

    מזכיר את הסיפור על ירחמיאל וקולרגול, שבשנת 1964 יצאו למסע חובק עולם על שני טילונים מתוצרת "הצבי", בשליחות המפעל ובחסות sachs. חרף קשיים, מהמורות ותלאות רבות, הם הצליחו להגיע עד צומת הכניסה לקיבוץ צרעה. שם הם כבר עלו על מונית השירות לשדה התעופה בלוד (2 בישליק לכל כיוון).
    אחר כך הועידה המרכזת (או הועדה המסדרת) לא הסכימה שקולרגול ילמד מכניקה, וכך נזרעו זרעי השבר הגדול בתנועה הקיבוצית, כמו גם מותו של פס הייצור של הצבי.
    וייתר דברי הירחמיאל הכנעני ועלילותיו הרי הם רשומים בחלק כ"ד של "ספר תולדות המשביר המרכזי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, התשכ"ה.

  4. מתוך סקרנות וגם ניסיון להבין את הציניות בתגובות הקודמות חיפשתי את המונח:
    ducati 175 giro del mondo

    וישנן למעלה ממיליון תוצאות, ככה ששקר זה לא.
    יש המון אנשים שהקיפו את העולם בכל מיני דרכים וחלקם היו גם איטלקים.
    אני לא איטלקי ואין לי אינטרס לייצג מישהו או משהו אבל גם לא מבין את הפחתת הערך של התגובות האלה, חבל.

  5. סיפור יפה ומרשים

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




twelve − 7 =