כולנו בלוגרים

הטור האחרון של ינוקא שפורסם תחת הכותרת "לא רוצה להיות עיתונאי רכב", חשף טפח לא קטן ממה שקורה מאחורי הקלעים בביצת המדיה הדו גלגלית הישראלית. זאת ועוד – הוא קלע בול לאחד הדיונים המעניינים שרצים בין הכותבים השונים בשיחות פנים אל פנים

חדשות דו גלגליות

מאז שהכRובלוג מתח את פניו ועבר לתצורה החדשה, נקלעתי מס' פעמים לשיחות עם כותבים במדיות הדו גלגליות השונות בענפון שלנו ("ענפון" – אנחנו רק חושבים שזה ענף, זה בעצם יותר בכיוון של עלה). מכולם עלתה תמונה די משעשעת:

"אתה בלוגר, אנחנו עיתונאי רכב. אתה כותב איך ומתי שבא לך, אנחנו מקצועניים. אתה עובד עם יבואן ועל כן אתה "מוטה", אנחנו סופר אובייקטיבים תמיד. אתה מוצא רעיונות לחומרים ברשת, אנחנו בוחני אופנועים שאשכרה יוצאים עימם לכביש או לשטח ורוכבים עליהם".

לא מפריעה לי כלל נימת הבוז העדינה שליוותה את דבריהם. להיפך – היא תמיד שעשעה אותי, במיוחד לאחר שהתחלתי לגלוש באתרי חדשות דו גלגליים בחו"ל וראיתי את מקור החומרים של כולם. אז נכון – אחת לשבועיים-שלוש הם לוקחים אופנוע מבחן לסיבוב, או משתתפים בהשקה/מסיבת עיתונאים/אירוע דו גלגלי, אבל כל שאר הזמן, החומרים באתרים השונים הם תוצר של שיטוט זהה לשלי, ברשת. לפעמים אני אשכרה יכול לזהות מאיזה אתר הם תרגמו את הידיעה, במיוחד אם הופיעה בו איזושהי אנקדוטה מתחכמת שחוזרת אצל כולם בתרגום לעברית.

מבחנים דו גלגליים

אבל נחזור לעיקר – מבחני הרכיבה של עיתונאי הרכב. שלשום פרסם ינוקא את הטור "לא רוצה להיות עיתונאי רכב" בדו"גיגים וחשף גם את הקורה מאחורי הקלעים של מבחני אותם "עיתונאי רכב" וההרגשה לא כל כך נעימה. מאחר ומאז ימיי בפול גז (הקודם) שהסתיימו ב-2006 לא בחנתי כלים באופן סדרתי, הרי שמה שנותר לי הוא רק לקבל שינוקא כתב מתוך רחשי ליבו והדברים אמיתיים וכואבים לו. יש לציין שינוקא מוותר בטור על תואר "עיתונאי רכב" בשמחה, לאחר שהתחיל לעבוד ב"אלבר", יבואני דאלים והארלי דוידסון, וקיבל עליו את תואר ה"בלוגר" באהבה.

מתוך התגובות הרבות לטור, מעניין היה לקרוא את הסקירה ההיסטורית הקצרצרה אך ממצה שכתב דני שטיינמן בתגובה לטור. דני הוא יוצא מגזין "מוטו" ו-"חריש עמוק" שמקצועיותו נלמדה על ברכי טל שביט ז"ל. כיום דני עורך את האתר Agrenews. בתגובתו שם בדו"גיגים, הוא עמד על ההבדלים בין הדרך בה מתבצעים מבחנים היום לעומת התקופה דאז, 20 שנים אחורה. (תגובתו המלאה של שטיינמן, בהמשך).

כולם בלוגרים שמלקטים מידע ברשת, מרפרפים על ידיעות, משקיעים במבחני האופנועים את שדורש הקהל ולא מעבר. גם מי שמצליח להתפרנס מהעניין, אולי רואה עצמו כ"מקצוען", אבל זה לא אומר שהוא בוחן מקצועי. והאמת היא, שגם אין בכך באמת צורך. שטיינמן בעצם אומר: גם ככה כולם יחשבו שאתה "מושחת שמקבל אופנועים לסוף שבוע מהיבואן, מוזמן להשקות מפנקות ונהנה מהודעות יח"צ שמזינות את המדיה. אז למה שתבחן בדקדוק את האופנועים?"

בנוסף, אין לאף אחד את הזמן, הכסף והיכולת להתעמק באמת בכל מבחן של אופנוע וקטנוע כאילו הוא עולם ומלואו. ממילא הקוראים לא מעריכים ולא טורחים לקרוא בשקיקה את שכתב עיתונאי הרכב המקצועי. את אותו התוכן בדיוק, הם יכולים לצרוך מעשרות אתרים בחו"ל ומעוד 2-3 אתרים ישראליים. "עוגייה זעירה…ולכולם נשארים פירורים", הוא כתב.

יבוא יום, וצרכני המדיה הדו גלגלית ידרשו מבחנים אופנועים שלא עולים על 250 מילה. היכולת של הקוראים להתעמק בתכנים כל כך ירודה, עד שלא רחוקה נקודת הזמן שבה מבחן יצטרך להסתכם בציוץ בטוויטר, על כל 140 התווים המותרים בו. ואז מה שווים כל "המבחנים"?

כך כתב שייטנמן למי שפספס את התגובה:

danny-shtainman

דני שטיינמן – מדור המייסדים

"…כבר שנים ארוכות שמקצוע עיתונאי הרכב הוא בדיחה. לפחות ביחס לאופן ולסטנדרטים על פיהם אני למדתי אותו. למעשה, סלחו לי על חוסר האובייקטיביות, הייתה תקופה קצרה, "תור הזהב" שבתוכה כיכבו אייקונים כמו טל שביט זצ"ל, בו עיתונאי רכב היה באמת עיתונאי רכב, ללא משוא פנים. התקופה הזו נגמרה די מהר, בעיקר באשמת בעלי המאה, קרי: המו"לים, שהתייחסו לעניין יותר כביזנס, פחות כשליחות. זה בסדר ונכון, אבל אם נשאר רק הביזנס ומהשליחות נשארה אולי פיצה קרה – משהו התפקשש.

אני רואה 2 סיבות עיקריות למצב כיום, עליו אתה מלין. הראשונה: המו"לים והעיתונות עצמה, שישנה בעמידה ולא השכילה כבר לפני שנים "להתאפס על עצמה" ולעבור לאינטרנט – כמו שצריך. כשזה כבר קרה, זה היה מאוחר וכבר היו אינספור "עיתונאים בשקל" ומו"לים שיותר רבו עם כל העולם מאשר תרמו משהו לתחום. וכשכל אחד נוגס בעוגייה הזעירה שנקראת 'עולם הדו"ג הישראלי", לכולם נשארים פירורים.

הסיבה השנייה, והיא העיקרית בעיני, היא המקצוענות. להיות מקצוען זה קשה. זה המון עבודה, אלו עקרונות מנחים, חוקים נוקשים, כללים ונהלי עבודה ברורים וחד משמעיים. זה לא תמיד משתלם. בעצם, בשוק הנוכחי לא בטוח בכלל שזה משתלם, כי הקהל לא ממש מעריך עבודה כזו. כאמור – אתה גם נתפס כמוטה, מה שלא תעשה – תיאלץ להוכיח שאתה לא אחותו של היבואן וכמובן תמיד יאמרו שאתה לא אובייקטיבי.

לא רוצה לפגוע בכל העושים במלאכה כיום, אבל רבים מבינכם ככל הנראה צעירים מדי מכדי להבין כיצד העבודה נעשתה בעבר (הן בתחום המכוניות והן בתחום הדו"ג) וכיצד היא נעשית כיום. אל תצחקו, אבל הנה דוגמית זעירה: כשעיתונאי צעיר מורשה במשך חצי שנה רק לאסוף נתונים, להביא כלים, להחזיר ופה ושם לדגמן, לכתוב כל בוקסה כמה פעמים ולצאת כמה פעמים לצילומים – הכל בשביל פעקאקטע קטנוע – זו מקצוענות. כשמבחן קטנוע נמשך 3 ימים וכולל מאות רבות של ק"מ, עשרות ליטר דלק, 2-4 בוחנים ושבוע הגהות ובלבולי מוח כקובץ וורד, התוצאה מקצועית. מאוד לא יעיל ומאוד לא כלכלי עבור המו"ל – אבל מקצועי, בפרט לטווח הארוך. שווה ומשתלם? ממש לא בטוח. בעצם – בטוח שלא.

אבל, הפתרון קיים ויש סיבה לאופטימיות. חוזר שוב למקצוענות. בסוף, גם בתחרות המטורפת ברשת אחר כל כתובת, url כניסות, הקלקות וחשיפות, מה שיקבע אם ייכנסו לקרוא יותר או פחות, הוא בסופו של דבר האיכות. וכשתהיינה הרבה כניסות – זה רייטינג. וזה שווה כסף כי יפרסמו. וכשיהיו הרבה כניסות ואפילו הכנסות – אותו המו"ל יכול למנף זאת ולהפוך לחזק ומשפיע. ואז מה נדרש כדי לשמר את ההצלחה ולהרחיבה? נכון – המקצוענות…"

הבושה מיותרת

בעניין הזה אני עם ינוקא: אין שום בושה בלהיות בלוגר. אפשר להתרוצץ סביב הזנב כמובן ולהוכיח שאתה עיתונאי רכב רציני, שבודק עם אמצעי מדידה מתוחכמים במשך ימים כל אופנוע וכל קטנוע, אבל בינינו? אף אחד שם בחוץ לא באמת מעריך את זה. אפשר לנשום קצת, להישען לאחור, ולהבין שבלוגר, זו לא קללה. ולא סימן לעצלנות חלילה. אין זה אומר שצריך להוריד את היד מהגז אלא בדיוק להיפך. כשאתה מכריז על עצמך ככזה, אתה פטור מכל כך הרבה מחויבויות לא רלוונטיות שאתה ממילא מתקשה לעמוד בהם, אז בשביל מה בעצם?

שחררו וחיזרו אחרי: כולנו בלוגרים.

16 תגובות לכולנו בלוגרים

  1. מצד אחד זה בסדר להיות בלוגר אבל מצד שני לא בסדר לא להיות מקצועי. האם יש מקום\אפשר להיות בלוגר מקצועי?

  2. מה הופך אותו למקצועי? קבלת תשלום בעבור עבודתו? כי אם כן, אז יש בלוגים מקצועיים מאחר והם מרוויחים תמורת שטחי פרסום שהם מוכרים לצד הטקסטים. ממש כמו פה בדוגיגים. או שאולי מקצועי כי מתודות העבודה והניתוח שלו מקצועיות? כי הוא יודע המון בתחומו? ואם כן, מי מגדיר היכן עובר הרף בין חובבנות לבין מקצועיות? כמו שזה נראה כעת, כל אחד מגדיר בעבור עצמו.

    • קוסטה קטקוב // 20/12/2016 um 14:53 // הגב

      ידידי, מה שהופך מישהו למקצועי – זה עמידה בסטנדרטים של המקצוע. בין אם הם מוגדרים ע"י איגוד/גוף/חוק כלשהו, ובין אם הם לא כתובים וידועים למי שנמצא בתעשייה.
      כך למשל, אם אתה מכניס את האופנוע שלך למוסך – אתה מצפה שהמכונאי שלך יהיה מקצועי. איך אתה המודד את המקצועיות שלו?
      1. לפי החוק – הסמכות רלוונטיות מטעם משרד התחבורה ואיגוד המוסכים. שזה כידוע, לא אומר כלום בפועל על הרמה של המכונאי.
      2. לפי נורמות של התעשייה – הוא יודע לקרוא ספרות תכנית, סוגר ברגים במומנט נכון, משתמש בחומרים הנכונים לכל מכלול ומבין את עיקרון הפעולה של כל חלק, משתמש בחלקים שמתאימים לאופנוע וכו'.
      3. סובייקטיבי – והכי חשוב. לפי התוצאה. כמה ריג'קטים יש לו, איזה אחוז מהכלים חוזר זמן קצר אחרי הטיפול למוסך, האם יש תקלות שהוא לא מצליח למצוא להן פתרון והאם הכלים שבהם הוא מטפל מקנים לבעליהם ראש שקט.

      אז נכון שבעיתונאות הכל יותר מורכב. אבל גם שם ניתן להתייחס לנורמות של התעשייה מלהסתכל על מי שמוביל אותה וצבר מוניטין רב-שנים, כגון מגזיני רכב מובילים מחו"ל.
      אפשר גם להסתכל על "מבחן התוצאה" – כמו כמות הקוראים הקבועים, רמת האמון שיש להם בכותב, ועד כמה לתחושתם אותו כותב הרחיב את הידע שלהם, ועיצב את דעתם וראייתם של התחום.

      ומה ההבדל בין בלוגר לעיתונאי רכב? שהעיתונאי מחויב להיות מקצועי, ולשפר את המקצועיות שלו מכתבה לכתבה, עד שיגיע כשווה בין שווים לליגה של הגדולים, שמהם למד בתחילת דרכו. המחויבות שלו מגיעה מההבנה, שזאת עבודתו ואולי אפילו השליחות שלו. הוא העיניים והאוזניים של קוראיו, ולעיתים הוא משמש כמורה דרך לקוראיו בתחום שעליו הוא כותב.
      בלוגר לא חייב שום דבר לאף אחד. הוא כותב מה שבא לו, איך שבא לו ומתי שבא לו. הוא כותב כדי לספק את רצונו האישי לכתוב על נושא מסוים, ומי שזה לא מתאים לו – מוזמן לעבור הלאה. הוא לא מחויב לקוראים, ולא מחויב להמשיך לפתח את המקצועיות שלו – וזאת, בעיניי, מהות ההבדל.

      • עד לשורה "ומה ההבדל בין בלוגר לעיתונאי" הסכמתי איתך.
        משם פיספסת.
        עיתונאי יכול להיות אחד שנקלע במקרה לתחום כי בין שאר כישוריו הוא יודע להתבטא יפה או לחלץ מידע מאנשים, מקבל משכורת מעיתון ועושה את עבודתו חפיף לאללה ודוגמאות יש למכביר.
        בלוגר יכול להיות אחד שבחר בדרך עצמאית, לא רוצה להיות תלוי במערכות גדולות שנתונות ללחצים ואינטרסים צרים ומכופפות את האמת, מתפרנס ממשהו אחר (או לא) וכותב את האמת שלו בהבנת המציאות אחרי בירורים, בדיקות ותחקירים, ודוגמאות יש למכביר.

        בלוגר אכן לא חייב כלום לאף אחד אלא לאמות המידה שלו ודוגמאות יש רבות, ועיתונאי היום כבר לא מחויב להיות מקצועי. הוא יכול להיראות מקצועי מבחוץ אך חלול במפנים.
        ודוגמאות יש כמו חול.

        מה שכתבת מתייחס אולי למה שהיה צריך להיות ולא למציאות מוכחת.

        • קוסטה קטקוב // 21/12/2016 um 14:04 // הגב

          ינוקא, ברור שאני מדבר על מה שצריך להיות ולא על העיוותים שקיימים בפועל. העולם האמיתי הוא לא שחור ולבן.
          וכאן הבעיה. יש המון עיתונאים, שמתנהלים כמו בלוגרים, או סתם חפיפניקים. והם הוציאו תדמית רעה לעיתונאות הרכב.
          אבל… עיתונאי חייב להיות מקצועי, גם היום. ואם הוא לא – אז הוא פשוט עיתונאי גרוע, כמו שיש מכונאים מוסמכים שהם מכונאים גרועים.

          כשאתה מחליט לבנות קפה רייסר – אתה מודד את עצמך מול יוסי השכן, שבא ל-GS500 שלו עם דיסק והתקין איתותי LED מאליאקספרסס – או מול סדנאות בחו"ל? לא נראה לי שהראשון. אבל בהקשר של הדיון, זה מה שאתה עושה. כי אתה לא מדבר על אלן קאט'קארט ודמיו, אלה על עדרי האנשים הבינוניים-מינוס שיש בכל תחום.

          • ינוקא // 21/12/2016 um 14:24 //

            קוסטה…

            גם בטור שלי וגם בתגובה שלי אליך אני מנסה לומר לך שהעולם הדמיוני שהצטייר לך בראש כבר לא קיים.

            הכל השתנה. אולי ברוסיה לא… לא יודע.

            אל תחפש אידיאליזציה בשמות תואר של בעלי מקצוע כי אלה כבר מזמן רק קישוטי נייר

          • קוסטה קטקוב // 22/12/2016 um 15:27 //

            בסדר, אם אתה אומר – אתה כנראה יודע.
            הלכתי לחפש עוד איזה כתבה של אלן קאט'קארט…

      • קח שנקל:
        הCZ היה החד צילינדר של ג'אווה. והיא מצידה היתה מצויידת בשניים טוריים לבושה בדגמים 350, 640 ואפילו צ'ופר.

        איזה יופי, מה שכרגע כתבתי משתווה ל –
        "סדרת ה-500 של הונדה מורכבת מ-3 דגמים, שחולקים את אותו בסיס מכני. בבסיסם מנוע 471 סמ"ק בתצורת טווין מקבילי, עם יחס קוטר/מהלך של כמעט 1:1 – לטובת מומנט זמין בכל קשת הסל"ד, שלדת פלדה פשוטה, מערכת בלימה עם דיסק בודד מלפנים וקאליפרים צפים."
        http://www.doogigim.co.il/?p=5132

        עכשיו אתה חייב לי שקל.

        • קוסטה קטקוב // 21/12/2016 um 14:05 // הגב

          מה ניסית להגיד בעצם?

          • לפעמים אני בעצמי לא יודע P:

            אבל בוא נפרוט את ההגדרה שלך לעיתונאי מקצועי (בדגש על מקצועי).
            עיתונאי מקצועי הוא מה? מכונאי על שיודע לתזמן שסתומים עם הציפרניים (במקום עלי מידה)? רוכב על בוגר גביע הג'יפי/דקאר ? סופר ולהטוטן מילים מסעירות (כי גם להעביר מסר צריך לדעת) ?
            כל התשובות נכונות ואלמנטריות?

            מיהו עיתונאי אופנועים לדעתך? או יותר נכון לשאול – שים בבקשה את האצבע על מה מפריע לך ב"בלוגר" ? (שהוא לא יודע לתזמן שסתומים/לא יודע לרכוב/לא יודע לכתוב וכ'ו)

        • קוסטה קטקוב // 22/12/2016 um 12:15 // הגב

          אז בעצם לא ניסית להגיד כלום. לא מפתיע.
          מה מפריע לי ב"בלוגר" כבר אמרתי בצורה די ברורה. לא רואה סיבה לחזור על זה, אתה יכול לעלות שתי תגובות מעלה ולקרוא שוב אם לא הבנת.

          • אני חוזר בי מלנסות להבין מה מציק לך.
            זה שלך לגמרי.

            בהצלחה אדון עיתונאי.

        • קוסטה קטקוב // 22/12/2016 um 16:34 // הגב

          לא נראה לי שהגדרתי את עצמי כעיתונאי, אדון טרול.
          אני מספיק מודע לעצמי, כדי לדעת שהכתיבה שלי בינונית במקרה הטוב, שרוכב מקצועי אני לא, ושזה לא העיסוק העיקרי שלי – ולכן אין סיכוי שביום מן הימים אהיה ממש טוב בו. זאת המציאות שלי, היא תוצאה של בחירה שעשיתי בחיים, ואני שלם איתה בלי לחפש תירוצים.

          מעצבנת אותי גישת ה"ענבים חמוצים". להגיד שאם זאת הנקודה שבה אני נמצא, זה בגלל שעיתונאות הרכב באופן גורף מתה, מושחתת, אינטרסנטית ומה לא. אז אני כביכול "בוחר" לא להיות עיתונאי רכב טוב מתוך עיקרון – ולא משום שאני לא מסוגל לזה, או לא מעוניין להשקיע את המאמץ הנדרש.

          • זהו שיח חרשים ובכל זאת.
            אתה מלין על חוסר המקצועיות הפושה במחוזותינו –
            "מה שהופך מישהו למקצועי – זה עמידה בסטנדרטים של המקצוע. בין אם הם מוגדרים ע"י איגוד/גוף/חוק כלשהו, ובין אם הם לא כתובים וידועים למי שנמצא בתעשייה."

            אבל לא מסוגל וואטסואבר להגדיר מהן אבני הבחן. מהם הסטנדרטים.
            אז אתה בורח לסיפורי ספתא רומנטים על פרסטיז'ה ואמון הקוראים –
            "… אפשר גם להסתכל על "מבחן התוצאה" – כמו כמות הקוראים הקבועים, רמת האמון שיש להם בכותב, ועד כמה לתחושתם אותו כותב הרחיב את הידע שלהם, ועיצב את דעתם וראייתם של התחום"
            שזה בעצם בלוגר. שנמדד בכמות הצפיות.

            אז אני מחזיר את השאלה אליך –
            מה א-ת-ה
            רוצה לומר בעצם?

            עזוב אל תענה. אותי אתה כבר לא מעניין.

  3. מעולם לא הבנתי כיצד ניתן להתפרנס מרכיבה על אופנועים (אלא אם אתה שליח)
    על אחת כמה וכמה להתפרנס מלכתוב על רכיבה על אופנועים. שלא שלך. פעם ב…
    מצד שני אני לא מבין כיצד ניתן להתפרנס מביקורת מסעדות, או קולנוע, או דורין התירס.
    כי באומנות כמו באומנות – צריך שניים לטנגו: זה שכותב וזה שקורא.
    ובעידן הדיגיטאלי בו כולם כותבים אבל אין מי שיקרא…
    אז עדיף שיהיה פה חינמון. ותודה על ה… עיתון. (את הדגים נעטוף בנייר סופג פישנצ'יפס)

  4. קוסטה, אהבתי ומסכים.

להגיב על נבות לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם