יש ילדים רעבים בישראל

כתב: ג'נגו

לפני מספר ימים נקלעתי לאחד ממוסכי האופנועים במרכז. בעוד אני מעביר את הזמן על כסא משרדי צולע ומאובק בציפייה שיתפנו אלי בקרוב, מגיח מתוך עננת דו"פ כחלחלה, אלמוני רכוב על קטנוע חמישים מבהיק. הקסדה שלו כל כך ישנה ומרופטת שכמעט ובלתי אפשרי לזהות את מקורה. דרך פתח ה'אין משקף' הוא תולה אותה על המצערת ויוצא לסיבוב התרשמות רגלי בין שלל הכלים שחונים בכניסה למוסך כמו עוד לקוח טיפוסי.

אבל קצב ההליכה האיטי שלו בין הכלים מושך את תשומת ליבי. איטי מהממוצע. הוא משתהה בין שברי הקטנועים, מתעכב ומחליק בעדינות בידיו על מיכל דלק של היפרספורט ותיק ומצולק שלא היה זוכה ממני למבט שני. אני נדרך ומגניב מבט לבעל המוסך לוודא כי הוא מזהה את המתרחש, אולי לפנינו מתרקמת מזימה לביצוע גניבה של כלי או אחד מחלקיו. אבל בעל הבית שכבר ראה אותו, ממשיך בעיסוקיו אדיש וברור לי שזו לא הפעם הראשונה שהנער הזה פוקד את המקום.

כשהוא גומר את הסיבוב, שבע רצון כמו סטודנט שנה א' לאמנות שזה עתה יצא מהלובר, הוא נכנס פנימה, מוצא לעצמו פינה על ארגז כלים חלוד, ומצית סיגריה של אחרי. ילד, וואללה ילד. בן תשחורת שדוף ונמוך, שיער שחור מובהר בקצוות, עגיל אחד באוזן ועוד אחד בשפה התחתונה, ג'ינס נמוך וטריקו צמוד. שש עשרה או שבע עשרה גג. הוא לא מוציא מילה, שואף ארוכות מהמרלבורו, אוחז אותה בין אצבעותיו בדיוק בפוזיציה הנכונה, ובגמר מתיז אותה החוצה לרחוב בקשת מושלמת. לאחר מכן סוקר את המדפים המאובקים, עליהם מפוזרים בקבוקי 'מוטול', חומרי סיכה וקצת מנעולים טאיוואנים שכנראה סודרו פעם אחרונה לפני מספר שנים, באותו יום שקיבעו את המדפים לקיר, ומאתר מחירון עתיק של מוטו.

בצעד חרישי הוא לוקח את המחירון בידיו ומחליק כחתלתול בחזרה לפינת המוסך. אט אט הוא הופך בדפים המזוהמים בכתמי שמן, ובולע בעיניו את התמונות והתכנים שמזמן שקעו לפח האשפה של ההיסטוריה. לאחר כרבע שעה לערך, הוא קם מארגז הכלים, ומשיב את המחירון למקומו בחרדת קודש כמו היה לפחות בטקס הכנסת ספר תורה לבית כנסת. משם הוא ניגש אל הקטנוע שלו, ועם חלק מהתובנות הנסתרות שצבר מקריאת המחירון העתיק הוא מביט בו במבט אחר. הוא מקיף אותו, מתכופף לרגע, נוגע פה ושם ולבסוף מתיישב עליו, מניע ויוצא לדרכו במצערת פתוחה עד העצר כשמבטי מלווה אותו.

עשר דקות שלמות עברו והוא חוזר. הפעם הוא מחנה את הקטנוע ממש ליד הפתח, אבל מעט הצידה על מנת שלא להפריע לתנועת הכלים והלקוחות. הוא נשאר יושב על הקטנוע, משעין שתי ידיו על הכידון ומתבונן בנעשה בתוך המוסך. המוסך עצמו, אם להתנסח בעדינות, צנוע ביותר, אבל בעיקר מלוכלך וחסר סדר באופן מצמרר. כלים זנוחים בכל פינה, עשן סיגריות מעורב בריח שמן שרוף, וצליל מנועים שמחריש לעיתים את המוסיקה הקולנית. המכונאים מדלגים מכלי אל כלי ללא שיטתיות נראית לעין, אבל הנער הזה בוהה במקום בעינים פעורות לרווחה כאילו אל מול עיניו, ממש ברגע זה עובדים נבחרי המהנדסים של נאס"א בחלוקים לבנים ובכפפות, על קרבי המנוע העתידי של מעבורת החלל החדשה.

ואז אני מבין שהילד הזה הוא דתי. הילד הזה הוא לא סתם דתי, הוא דתי אדוק רעב לאמונה, והוא נמשך בכח מאגי ממש אל המוסך העלוב הזה שמסמל בעיניו את המקדש המוטורי האולטימטיבי. דרך ריח המוסך, התמונות במחירונים ובגזרי העיתונים הישנים, ומראות המכונאים שעובדים על הכלים השונים, הוא מרגיש איך הוא כמעט ועושה צעד קטן נוסף אל עבר החלום הנכסף והבלתי מושג של אופנוע אמיתי. אופנוע "כבד" משלו… כמו חתול רחוב מורעב, היושב על אדן חלון זכוכית , שמצידו השני תבשיל ריחני מבעבע ובלתי מושג, הוא צופה על המוסך. כאילו עצם הצפייה בלבד תשקיט מעט את רעבונו.

אני מתבונן בו, ודרכו אני מבין כמה התבגרתי. רוצה לומר הצטלקתי והתפכחתי. אחרי יותר מעשרים שנה באופנוענות הישראלית אני רואה את הלכלוך ואי הסדר, אני לא יכול להתעלם מהחובבנות, אני מכיר את רמת המחירים הגבוהה, ואת עליבותו של הענף. ואני מקנא בו, כי הוא צופה דרך משקפיים של תמימות וערגה. ערגה לאופנוע – לדבר האמיתי מבחינתו, ותמימות כי הוא מאמין שהדבר האמיתי יביא לו את האושר הנכסף.

וגם מעט רחמים אני חש, כי ההתפכחות הכואבת עוד לפניו. עוד ייאלץ להסיר את המשקפיים שמסננות ומגנות עליו מהאמת הלא קלה ששוק האופנוענות בארץ קטן אכזרי ומחניק ללקוחות ולספקים כאחד, שהתרבות המוטורית בארץ סובלת מחקיקה ארכאית ודרקונית, שעלויות האחזקה והביטוח בלתי נסבלות, שעסקים נפתחים ונסגרים בקצב מסחרר כי שרידות כלכלית מהם והלאה, שעיתונות מוטורית רחבה ותחרותית כמעט ולא קיימת, שהכבישים סובלים מתחזוקה לקוייה, שאחוז ההרוגים מתאונות אופנועים הכפיל עצמו השנה…

סיימנו, אומר בעל המוסך. "תודה אח'שלי" אני עונה לו בחיוך מזויף, מניע את האופנוע ונוסע כשהנער מלווה אותי במבטו.

 

2 תגובות ליש ילדים רעבים בישראל

  1. מרגש.
    תודה על השיתוף.

  2. הילדים האלה היו אנחנו, שגדלנו בדרום תל אביב בין מוסכים ונגריות,
    רצינו אופנועים והשגנו אותם בכול דרך, הגלגל עדין ממשיך להיסתובב עם שחקנים אחרים ואנחנו זמננו תם וכול אחד יאלץ ללמוד את הלקח שלו לבד.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




thirteen − 3 =