יותר מזל משכל

תמונות: רונן טופלברג

השבוע תוך כדי דיווש באופניים אני קולט בזוית העין משהו מוכר. האקס המיתולוגי שלי, או יותר נכון – ה-XR המיתולוגי שלי. טוב, לא בדיוק אותו אחד שהיה שלי, אבל תאום זהה שלו שעמד יפה במבחן הזמן. הונדה XR650L.

*   *   *

1994. הייתי בן 32 עם עבר של כמה וספות ואופנועי תקציב. ראיתי את המודעות, הזלתי ריר והזמנתי רכיבת מבחן. לא עמדתי בקסם שלו. הלכתי לחברת 'קידום' שהיתה אז שם מכובס לשוק אפור, חתמתי על חוזה עתיר ריבית, שמתי ערימה של צ'קים על השולחן והלכתי להונדה בדרך השלום לעשות הזמנה.

*   *   *

הקפתי את המיתולוגי הקשיש, המשכתי לדווש והזכרונות מלפני 25 שנה החלו לצוף. ה-XR הזה היה שווה כל גרוש ריבית ששילמתי עליו. האופנועים שהיו לי לפניו עשו לי בית ספר יסודי, והוא לקח אותי לבגרות ברכיבת שטח, לתואר ראשון בבוץ ותואר שני בדיונות. את כל הארץ חרשתי איתו בשטח, שיפצרתי, נפלתי, קמתי, קפצתי ובעיקר נהניתי מכל רגע.

*   *   *

ואז צף הפלאשבק. 1996 – שבת מוקדם בבוקר. יצאנו מהמרכז לכיוון דרום מזרח דרך השטח. הצטרפתי לחבורה שלא הכרתי קודם לכן, רובם על XRים כמו שלי. חגגנו במדבר ואחה"צ הגענו למצדה ממערב. משם מנהלתית לערד, אכלנו ותיכננו את הדרך חזרה. המוביל שלנו טען שהוא מכיר 'עוקף חברון' והציע לחזור דרך השטח. כמה פרשו לכביש ונשארנו 5 אופנועים.

השעה 6 בערב ואנחנו חולפים ליד הר עמשא. השמש שוקעת, הכבישים הופכים צרים ומשובשים, ואנחנו מוצאים עצמנו בשבילי עפר כשמולנו אורות דלילים ומרוחקים. חולפים ליד ישובים קטנים, חושות ואוהלים פזורים. אותם אורות ומבנים הופכים צפופים יותר ויותר והעסק הופך להיות מסריח, תרתי משמע.

מגיעים לשדרה רחבה ואנחנו מקוים שהכביש הראשי הזה יוביל אותנו החוצה. כבר חושך וסביבנו האורות מציירים את קוי המתאר של ההרים. אנחנו בלב חברון! עוצרים לרגע וא' מוציא את האקדח מהחגורה ומסליק אותו בנרתיק השחי עמוק בתוך המעיל. בחור חכם.

הכביש הרחב הופך צר ומשובש ומסתיים בעיקול שמוביל לחצר של בית דו-קומתי. עוברים בחצר בין חבלי כביסה לערימת זבל, ממשיכים בשביל צר ויוצאים ממנו ישר לתוך רחוב צר והומה אדם – משהו בסגנון של שוק הכרמל ביום חמישי. הלחץ מתחיל לעלות. מחשבות של "אלוהים, לאיפה הגענו" ומה אנחנו הולכים לעשות עכשיו? זיעה קרה מתחת למעילים, ואנחנו יוצרים דבוקה של אופנועים ומשתדלים להתנהג כאילו אנחנו עוברים פה כל יום. אבל זו תקופה של אינתיפאדה ופיגועים, ומחזה של 5 אופנוענים יהודים בלב הקסבה הוא בטח לא משהו שגרתי.

מתמרנים באיטיות בין העוברים והשבים ברחוב וזוכים למבטי הפתעה מהולים בפחד ורתיעה, אבל גם בחיוכים ובשריקות חזקות! מאלה עם שתי האצבעות בפה. לכל שריקה יש מסר ויש נמען. הרבה מאוד נמענים מסתבר. תוך דקות אנחנו מוקפים במאות צעירים שבינתיים למזלנו עוד מתלהבים מהאופנועים. אבל ההתלהבות עוברת מהר מאוד לידיים. מטלטלים את האופנועים, מכניסים לנו ידיים לכיסים ומעיפים כאפות לקסדות. עוד שנייה זה הופך ללינץ' ומה שאני מרגיש זה בעיקר צער על האופנוע שעוד רגע מופקע ממני. את סכנת החיים המוח כנראה מדחיק בינתיים.

אני כבר לא רואה את החברים מבעד להמון, אבל שומע את המנועים ליד. כולנו מפמפמים את הגז, ופתאום אני קולט שהמוביל שלנו נחלץ ועוד מרביץ ווילי! השבאב התלהבו מהביצוע ואנחנו ניצלנו את השנייה הזו ונתנו גז בעקבותיו.

השריקות מתחזקות מאחורינו ומלפנינו שידור חוזר! שוב המון אדם זורם וחוסם לנו את הדרך. מאחור סוגרת עלינו במהירות הקבוצה הקודמת ואנחנו מבינים שזהו. על החיים ועל המוות! – פשוטו כמשמעו. מניעים את הכידון מצד לצד, ממש מזיזים פיזית את האנשים עם הגלגל הקדמי, הרבה רעש עם הגז, אדרנלין בשמיים ובנחישות מתקדמים עוד סנטימטר, עוד מטר, צורחים אחד לשני "גז! גז!! גז!!!" ופתאום מצליחים להיחלץ ולברוח קדימה. מאיטים אחרי מאתיים מטר כדי לוודא שאף אחד לא חסר. "גז גז גז!" , "לא לעצור!" צועקים אחד לשני וממשיכים ברכיבה בעיר עויינת ולא מוכרת וללא כיוון מוגדר. העיקר להמשיך ולא לעצור.

משתדלים להישאר על דרכים ראשיות ולהתרחק ממקומות צפופים. שואלים עוברי אורח בודדים איך יוצאים מכאן, וכל אחד מראה לנו כיוון אחר. עולים, יורדים ומסתובבים בעיר הענקית וההררית שבנויה טלאים טלאים, עד שאיכשהו אחרי כשעה וחצי יצאנו מאיזור חלחול לכביש 60 ולצומת גוש עציון.

מנשנשים קצת ענבים בבסטה לצד הדרך, מביטים אחד בשני כשהאדרנלין שוקע והלב נרגע, ולא מאמינים איך יצאנו מזה. יותר מזל משכל. זה בטוח.

7 תגובות ליותר מזל משכל

  1. וואו

  2. יותר מזל משכל מסתבר.
    אותך לא הכרתי,הייתי מסתובב באותם מקומות בעיקר עם xr-ים

    • בועז בר // 11/06/2020 um 22:14 // הגב

      אולי נפגשנו מבלי לדעת?!
      הצילומים מהראלים של אמצע שנות ה-90,
      והאיזורים החביבים עלי במיוחד היו אז הדיונות של חולות חלוצה
      בין רביבים לעזוז
      וגם חולות פלמחים – מראשון עד אשדוד.
      פשוט כי בדיונות ההתרסקויות רכות יותר
      וביום ראשון היה צריך לחזור שלם לעבודה…

  3. אני זוכר את בועז אלון סלמי אחי וארז ביבי
    יורשים כל ראלי אפשרי אז.
    היה כיף

  4. מה אתה מקשקש ב94 הפרחים ליבלבו הציפורים ריננו ואיש את רעהו חיבקו
    היה לנו אוסלו ומזרח תיכון חדש

    פיחדת מאחינו החברונים עאלק

  5. תודה רבה . מהמם
    ארז ביבי

  6. פחד …טוב שלא הייתם עם אופניים

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




1 + 14 =