טיול של "לא מצדה"

מאת: צב טמים

הפעם הראשונה שרכבתי למצדה הייתה פחות מחודש אחרי שעברתי טסט על 125, עוד לפני שהספקתי להתרגל לעובדה שהקלאץ' הוא ידית והילוכים מחליפים עם הרגל. חבר בקהילת פולגז דאז החליט לקחת אותי תחת חסותו וליווה אותי במשך כל הרכיבה, מקפיד לשמור שלא יבהילו אותי ולוודא שאני לא מתעייפת.
אין לי מילים לתאר את העוצמה של הרכיבה ההיא, הראשונה. אם לא היית שם, אם לא חווית את זה בעצמך, אני לא בטוחה שאוכל להסביר. ערימות של רוכבים מעוכים קלות, יושבים בשיכול רגליים קרוב לאופנועים שלהם, ממצמצים עיניים אדומות בחיוך, והחושך שנראה חשוך עוד יותר מסביב לבוהק הגזיות שמבשלות הרבה יתר מידי קפה, כי מישהו עוד רגע יבוא לבקש שתכין לו גם. קסדות ומעילים שנשארו על האופנוע, כי מי יגע בקסדה לא שלו. מעל הכל, הייתה תחושה של קהילה. זרים מוחלטים השקו אותי בתה והאכילו אותי בעוגיות וחלקו סיפורים והמלצות ועצות ועוד עוגיות, מה זה, לא אכלת כלום, תטעמי, זה אשתי הכינה.

בחמש השנים שעברו מאז לא החמצתי אף מצדה. שנה אחרי שנה רכבתי, חמושה בגזיה ודברי מתיקה וחשק להקשיב לזקני השבט מספרים על איך פעם היו פה רק ביצות. מפעם לפעם הגיעו יותר אופנועים, יותר אנשים. החניון החשוך, המנוקד בפנסי ראש וגזיות של 2011 היה מלא עד אפס מקום בשנה שעברה, אופנועים עומדים צפופים בשורות ישרות בלי אפשרות להכניס סיכה בניהם. אני יודעת, כי הייתי אחת מאלו שנופפו בייאוש באורות של מנחיתי מטוסים בניסיון לשכנע את הרוכבים להצטופף עוד קצת ולהשאיר מקום חניה לנחיל האופנועים האינסופי שמחכה לתורו להיכנס לחניון. וגם בזה היה קסם, במסה הזו של אופנועים, בצפיפות הזו, בזה שכל כך הרבה אנשים רוצים לקחת חלק, בכמיהה הזו לאירועים דו גלגליים ישראלים. אבל התחושה הייתה אחרת, ואף בר דעת לא השאיר את הקסדה שלו על האופנוע. לך תדע מי יגע.

השנה התכוונתי לוותר ולצאת לטיול זריחה משלי, בלי שותפים. זו הייתה החלטה לא קלה. המסורת הזו, של להתחיל את השנה החדשה בטיול לילי בבקעת הירדן, לקבל את הזריחה מוקפת ברוכבים אחרים, מלווה אותי מהרגע הראשון שהתחלתי לרכוב, בעצם. אבל האופי השונה של האירוע האחרון שכנע אותי שהגיע הזמן להרפות. אני לא הטיפוס של אירועים המוניים. ואז הוזמנתי ל"רכיבה בהפתעה". חבר הודיע שמיצו מוציא קבוצה לראות זריחה, ושנוסעים ל"לא מצדה". לא שאלתי לאן כן נוסעים. מה זה משנה? הוא הבטיח קבוצה קטנה של רוכבים שקולים, זה כל מה שהייתי צריכה.

רק בנקודת המפגש, באלונים, גיליתי שהיעד הסופי הוא הר מירון. המסלול לשם היה נהדר. אני מחבבת רכיבות לילה, בעיקר בקיץ. מהר מאד מצאתי את מקומי הטבעי בזנב הקבוצה, סמוך למאסף, מזדחלת בקצב שלי ומתמוגגת מהרוח שעוברת לי דרך המעיל, ומהאווירה המחוייכת בתחנת הדלק. התגעגעתי לזה, בחיי.

לקפה שהכנו בחושך, בשפיץ של ההר, היה טעם של טיול, והשוטטות בין קבוצות האנשים שהתיישבו על הכורכר הניבה לא מעט שיחות מעניינות עם אנשים שלא הכרתי קודם, ולא מעט חיבוקים מאנשים שלא ראיתי שנים. בתור בונוס, השמש הואילה לבצבץ ולזרוח לאיטה במקום לצוץ במפתיע כמו שהיא תמיד עושה כשאני מחכה לה בדרום, אז אפילו זכיתי לראות את הזריחה הראשונה של השנה.

אחרי שכולם הלכו יצאתי לסיבוב קצר על כביש הצפון, בדרך הביתה.
החיוך נשאר גם אחרי שהגעתי הביתה וקילפתי מעלי את המעיל והקסדה.
הטיול הזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה. משהו בתחושה, באווירה הרגועה, בנינוחות, היה פשוט נכון.

ככה כל שנה צריכה להתחיל.
היה תענוג.
בחיי.

4

ימי מצדה: חלפו

4 תגובות לטיול של "לא מצדה"

  1. רותם_מ // 07/10/2016 um 10:59 // הגב

    "…חבר בקהילת פולגז דאז החליט לקחת אותי תחת חסותו וליווה אותי במשך כל הרכיבה, מקפיד לשמור שלא יבהילו אותי ולוודא שאני לא מתעייפת."

    חבר בקהילת פולגז?
    ואולי זה מישהו שהפך לחבר לחיים?
    מת עלייך 3>

  2. מצדה היא סקס ביזארי – כל עוד אתם עושים את זה פעם בשנה, רחוק במדבר ובחושך
    למה שזה יפריע למישהו?

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) // 07/10/2016 um 16:24 // הגב

    "את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות…"
    המשפט הזה, הפותח את "היינו העתיד" של יעל נאמן, עלה בזיכרוני פעם ראשונה עם קריאת אחד הטקסטים ההם על "האם התבגרתי" וחזר שוב ושוב עם קריאת טקסטים נוספים, במיוחד בתקופה האחרונה. כאילו מישהו חושש שאם לא יספר את הסיפור לא יאמין בעצמו שהאירועים התרחשו, שהוא/היא/הם באמת רוכב/ת/ים.
    אין הדבר נאמר בבחינת ביקורת, שהרי אם לא הייתי נהנה לא הייתי קורא כאן ובכ"ז תמיהה.

  4. כאמור הסיפור מתחיל בחבורה של נון קונפרמיסטים שאמרו לעצמם אנחנו נהיה שונים ומיוחדים ובליל ראש השנה במקום לנצנץ אחד מול השני בערב החג אנחנו השונים נרכב למצדה ושם מיוחדים שכמונו נראה את הזריחה הראשונה של השנה מההר , ראו כי טוב ומיוחד וכך החבורה הלכה והתעצמה משנה לשנה , וכך אט אט החבורה הנון קונפורמיסטית נבלעה בהמון שגם רצה להיות מיוחד ונון קונפורמיסטי בעצמו , וכך בעצם הפכו כולם להיות חזרה קונפורמיזם בהתגלמותו , ועכשיו מה עושים ??? מה לא נרכב ? זה לא מיוחד , נרכב למצדה ? גם זה כבר לא מיוחד , אז רוכבים ללא מצדה , יש הפכנו למיוחדים שוב ,לי יש עוד כמה רעיונות למשל אני מוציא חבורה סודית וחשאית לרכיבה לדיר אל אסד בפסח במקום לבנטל , ובראש השנה הבא נפתיע נרכב בכלל ביום ונראה את השקיעה הראשונה של השנה ביעד בלתי ידוע שנגלה רק כשנגיע אליו ,בקיצור לא הבנתי מה כל כך מיוחד בלא לרכב למצדה שכולם מספרים על זה כאילו הומצא הגלגל מחדש ?? אנשים רוכבים כל הזמן ללא למצדה , לא שזה מזיז לי אישית אני גם ככה למרות האהבה המופלגת לכלי שבין רגלי (האופנוע תרגעו )מעדיף את הילדים והאישה בערב החג, אבל בכל זאת הכותרת שבחרת לדוגיג הזה קצת לא מובנת הלא למצדה מוציא את כל הכתיבה אגב הנהדרת שלך לקצת מתנשאת , רכבתם למירון נהניתם זה מה שחשוב , הלא מצדה לא חשוב כאן ולכן לדעתי הוא מיותר , שנה טובה לכל הרוכבים באשר הם .

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




17 + 8 =