"והילד הזה אופנוען"

השבוע נתקלתי בחבר ילדות ישן בנסיבות מעט משונות, שלא לומר מעליבות. יהודה אטלס, מחבר הספר 'והילד הזה הוא אני', התלונן בביטאון הנודע 'הארץ' על אופנועים ואופנוענים ('שתיים אחר חצות, מלאכי הגיהנום דופקים גז', 10.11.2020). במאמר דעה הנע בין הנרגני לפוגעני הוא מתאר את האופנועים כמפגעי רעש ואינו חוסך שבטו גם מהרוכבים עליהם ועולב בהם בלשון ציורית. זה מתחיל בהקבלה תמוהה בין "קץ הדמוקרטיה" לאופנוענים, וממשיך באמירה כי מאחורי "קסדת השטן" לא מסתתר "אכבר גבר מסוקס" אלא "ציפ-ציפ קטן קומה ומצומק".

מצופה מביטאון תקין פוליטית כ'הארץ', כי יקפיד על התייחסות נאותה לבני אדם באשר הם, וימנע מיחס סקסיסטי מכליל ואמירות סטריאוטיפיות הנוגעות לממדי הגוף. פרט למוסר הכפול צדה את עיני ה'לוגיקה' המעוותת בין רכיבה על אופנוע ובין "קץ הדמוקרטיה". אם מישהו מעורכי/ות 'הארץ' קורא במקרה שורות אלו, אנא מכם/ן הפסיקו להכריז על מות הדמוקרטיה כל שעה ובכל הקשר. דמוקרטיה היא גם החירות לרכוב על אופנוע שמנועו רועם. כאלו הן חרויות האדם, הן לא נעצרות במקום שבו דעתכם/ן מתחילה.

לא הייתי נדרש לרשימה של אטלס בשל ההכללות הגסות, ביוש הגוף והרמיזה הנדושה ליחס הפוך בין גודל האופנוע לגודל הציוד הגברי. זה רדוד ומתחת לכבודי. החלטתי להידרש לה משום שאני רוחש כבוד מסוים לכותבה, והטקסט המשונה שיצא תחת ידיו הפתיע אותי. האדם שהעניק גושפנקא לדורות שלמים של ילדים להכריז על האני שלהם בגאון, למקם את עצמם במרכז היקום מבלי להתנצל, כותב מינשר נגד קבוצה שבחירתה באופנוע, כלי רכב סוליסטי לכל הדעות, וודאי קשורה בעקיפין למסרים האינדיבידואליסטים שהכמין אטלס בספריו.

למול הבחירה הקונפורמיסטית במכונית מצהיר האופנוען: הילד הזה הוא אני. כלשון הקלישאה: אנו חושבים מחוץ לקופסא ולו משום שבחרנו למלט את עצמנו מאחת – המכונית. כאופנוענים אנו מוותרים על פריבילגיית המיגון תמורת חוויה שבה החושים פתוחים לקלוט את העולם עם מינימום מתווכים. בעולם של מחיצות ומסכים אנו חשים לא אחת כאחרוני המוהיקנים, שומרי הסף של גן עדן הילדות. גם בדרכנו לעבודה או לקניות אנו שואפים לקשר בלתי אמצעי עם הדרך. באופן אישי הדיצבלים מדברים אלי פחות, אבל לפעמים רטט המנוע ועוצמתו מגיעים עם רעש, בגוונים בולטים, ניקלים בוהקים, צמיגים רחבים, אסתטיקה תעופתית וכולי.

האם ההופעה הגרנדיוזית משהו של האופנוען נוגעת תמיד לפסיכולוגיה של הפיצוי? על פי רוב לא, רחוק מזה. לא אחת האופנוע הוא רק תרוץ ליצירת מרחב אסתטי חלופי, כמיהה ליופי במקום הנוטה תמיד להכחידו: הפקק בדרך לעבודה. יש באופנוע אלמנטים של אהבת המכונה והערצתה, אבל התשוקה שלנו לאופנועים נבנית גם סביב דחף הנדודים, הרצון לקיים תנועה ללא מחיצת זכוכית נוספת, ארבעה גלגלים וקירות, כדברי רוברט פירסיג: האופנוען נהנה מן המהירות של המכונית ומן החיות של הולך הרגל. לא אקסטנציה נפשית לאיבר גדול אנו מוצאים באופנוע, אלא אקסטנציה נפשית נטו.

בשנות ה-60 התלווה העיתונאי והסופר האנטר תומפסון למלאכי הגיהנום וחי במחיצתם כשנתיים. את החוויות שצבר גילם בתוך ספר המתאר מציאות חיים ברוטאלית, כאוטית ומסוכנת, גם אם לפרקים משעשעת. כאשר הספר ראה אור לראשונה ב-1967, ודבר פרסומו נודע למלאכי הגיהנום, תומפסון נתפס וכמה מראשי ה'קהילה' הפליאו בו מכות נמרצות. לו היינו מלאכי הגיהנום, אחדים מאתנו היו כבר צובאים על ביתו של מר אטלס ברחוב דיזינגוף. תחת זאת אחד מאתנו נוטל יוזמה וכותב מאמר תגובה. כאלה אנחנו, "מסוכנים לדמוקרטיה".

ובאשר לך אטלס, אתה מוזמן לבקר באחת מקבוצות הרכיבה שלנו, אולי אפילו להתלוות אלינו למסע קצר, טיול בן שעות ספורות. אתה עשוי לגלות אנשים שונים מאוד מן התאור העולה ממאמרך. נעימי הליכות, מסורים לרעיון, אסתטיקנים, אנשי ספר עם יצר הרפתקני בריא. כ'מלאכי גיהנום ושליחי השטן' לרבים מאתנו משפחות, חלקנו אבות ואמהות, אחדים מאתנו כבר מצאו את עצמם עם ילד/ה בחיקם פותחים כריכת ספר ומכריזים: "והילד הזה הוא אני", לא בהכרח בקול ציפ ציפ, אלא בקול סביר של הורה המבקש לעורר עניין בילדיו. אני עדיין זוכר לטובה את הילד הסב על עקבותיו רק כדי לבעוט בפחית חלודה. יהודה ידידי, מדוע לילדים מותר לבעוט מעת לעת בפחית חלודה ולילדים מגודלים אסור? אולי מר אטלס הילד שבתוכך נכנע לזיקנתך?

 

14 תגובות ל"והילד הזה אופנוען"

  1. אהבתי לקרוא,אם אתה גם משחיז כבישים כמו שאתה משחיז מילים אז סחתיין עוד יותר

  2. פשוט מעולה

  3. שי כהן // 12/11/2020 um 11:14 // הגב

    כתיבה משובחת!
    לא פשוט להעביר רגש על גבי המקלדת.
    נהנתי לקרוא.

  4. פייר? אבחת רוח בדרגת פו בסולם ריכטר הזיעה לי שיערה באיזור אשך שמאל מעלה תרשיחא

  5. מילים נפלאות של כותב נפלא ! תודה וכמובן הזדהות מלאה עם הכתוב .

  6. בועז בר // 13/11/2020 um 0:59 // הגב

    שכן יקר
    מבין לגמרי את הכיף שלך בלפוצץ גזים עם האופנוע
    אבל קח בחשבון שיש איזה 150 אנשים מסביבך שסובלים מהרעש.
    חלק מהדיירים מבוגרים או סתם רוצים לישון בלילה עם חלון פתוח
    ומתעוררים בגללך גם בשעות הקטנות של הלילה.
    ומה זה הקטע של לצאת מהחצר בפול-גז??
    בחייאת דינאק – תתבגר!!
    אז בבקשה ממך – תתחשב בסביבה
    תחזיר את המשתיק לאגזוז
    וכשאתה יוצא מהחצר תעשה את זה עם גז סביר
    ובזהירות המתבקשת במקום בו הולכים גם ילדים ומבוגרים.
    תודה, תמשיך ליהנות ותשמור על עצמך.
    ************
    פתק שהשארתי לשכן עם נינג'ה 300 ואגזוז GPR פתוח…
    ברור שאני נגד ההכללה של "אופנועים כמטרד רעש"
    אבל אני לגמרי יכול להבין מאיפה זה מגיע.

  7. להבנתי האופנוענות לא כוללת להרעיש בשעות הקטנות של הלילה במרכז עיר וגם הג׳יפאות לא כוללת החניית הג׳יפ על גינה ציבורית או מדרכה רק מהטעם שהג׳יפ יכול לדרוס את הפרחים. או שאולי כן?

  8. גיל מלמד // 13/11/2020 um 9:47 // הגב

    דותן היקר,
    לא הייתי נדרש לעסוק בהגות הדמוקרטית-אופנוענית שלך לולא בחרת "להרוג את השליח", מר אטלס המסכן, בתוך כדי בלבול – שגוי או מכוון – של יסודות הדמוקרטיה.
    כפי שכתבת, אכן מצופה ממי שכותב על "תקינות פוליטית" שיקפיד על התייחסות נאותה לבני אדם באשר הם, אלא שמי שלא קרא את הטקסט המקורי של מר אטלס – וסביר שמדובר ברוב מי שקראו כאן את דבריך – עלול להתייחס אליו – בגללך – לא רק בדרך "לא נאותה" אלא אולי אפילו אלימה.
    מר אטלס אמנם ערבב בין לא מעט דברים שאינם בהכרח קשורים (וגם אם לדעתך הם לא ראויים, כדמוקרט מוצהר אתה אמור להילחם על זכותו לחשוב ולומר אותם). אבל מה שהצית אצלו את הלהבה לא היו אופנוענים, אופנועים או אופנוענות, אלא אותו מיעוט בזוי של מי שמשתמשים באופנוע כדי להפיץ אלימות באופן מופגן.
    אתה טוען ש"דמוקרטיה היא גם החירות לרכוב על אופנוע שמנועו רועם. כאלו הן חרויות האדם, הן לא נעצרות במקום שבו דעתכם/ן מתחילה", אבל מר אטלס המסכן מתעורר מידי לילה בבעתה לא בגלל "מנוע רועם" אלא בגלל אופנוען מטומטם שגבולות הדמוקרטיה שלו נפרצו עד כדי כך שלדעתו מותר לו להרעיש עם מפלט פתוח באמצע הלילה ולשים זין על כל תושבי העיר שנמים את שנתם.
    הפצת אלימות כזאת לא רק שאיננה דמוקרטית, היא פשוט לא חוקית, והיא דופקת אותך ואותי הרבה יותר מאשר את מר אטלס – פשוט מפני שהיא גורמם לכל מי שאיננו אופנוען לחשוב שאתה ואני הם אותו אופנוען מטומטם.
    אלברט איינשטיין, זכר גאון לברכה, אמר ש"שלטון דמוקרטי אמיתי הוא אותו שלטון המותיר בידי אדם מספיק חופש, ובו בזמן דואג לכך שלא יעשה שימוש רע בחופש הזה". נסיעה רועשת במכוון במקום יישוב היא בדיוק כזאת: שימוש רע בחופש, וגלישה לאנרכיה.
    הלוגיקה המעוותת שלך פוגענית במיוחד בימים שבהם הדמוקרטיה שלנו נלחמת על חיה ומותקפת מכל עבר על-ידי מי שמבקשים לקעקע את שילטון החוק, ואתה מוסיף חטא על פשע עם הסתה משתמעת לאלימות שנחבאת במשפט התמים לכאורה "לו היינו מלאכי הגיהנום, אחדים מאתנו היו כבר צובאים על ביתו של מר אטלס ברחוב דיזינגוף. תחת זאת אחד מאתנו נוטל יוזמה וכותב מאמר תגובה. כאלה אנחנו, "מסוכנים לדמוקרטיה".
    הפוסל – במומו פוסל, והדברים המנוסחים ברהיטות שלך הרבה יותר מסוכנים לדמוקרטיה דווקא מפני שהם מזלזלים בטוב וקוראים לרע. לא רק שאינך מתייחס באופן נאות לכותב הדברים ואפילו רומז לאלימות כנגדו – אתה מבלבל בין דמוקרטיה לאנרכיה ושוכח שקצה גבול חופש הפרט הוא כאשר כף היד שלי נוגעת באף שלך.

  9. גם אני אופנוען. בבר 30 שנה. גם אני אוהב את חופש התנועה, את הרוח בפני, ואת המהירות. אני אוהב גם את זכויות הפרט ואת הדמוקרטיה המאוימת שלנו ושואף לשמור עליהן מכל משמר. אני גם אוהב את הצליל הצווחני של אגזוז פתוח, כשזה על המסלול או לפחות בשעות היום.
    כל זה בהתייחס למה שכתבו אטלס, דותן בלייס וגיל מלמד.
    אבל עם כל זה, החופש לפוצץ גזים בשכונה מנומנמת אחרי חצות (אני חווה את זה גם בפלורנטין וגם במודיעין) זו חזירות לשמה. דאווין תפל וטפשי של אגואיסט אחד שמעיר בהינף מצערת ובחוסר התחשבות עשרות או מאות אנשים שנחים מעמל יומם, סתם בשביל הכיף.
    בזה אני מסכים לגמרי עם יהודה אטלס. משמעות חופש איננה בשום אופן דריסת זכוייתיהם הבסיסיות של האחרים, בשם הכיף.

  10. דותן בלייס // 13/11/2020 um 12:24 // הגב

    גיל היקר,
    מצופה מעיתונאי עתיר זכויות כמותך, הפועל רבות לקידום הדו-גלגלי בישראל, שיבין בנקל את המבנה הרטורי של המשפט 'לו היינו מלאכי הגיהנום…' אבל כיוון שאיננו כמותם, לא יאונה כל רע למר אטלס, למעט מאמר דעה עוקצני. למילה הסתה וודאי שאין מקום כאן, ואתה מוזמן לפתוח מילון ולבדוק אותי. לא זו בלבד שמאמרי אינו קורא לפגוע באטלס ולא ראוי שיתפרש כך על ידי אוריין סביר, אם פלוני ינסה לפגוע בו בגלל רשימתי, בהן צדק – אגן עליו בגופי.
    לא ניסיתי להשתיק את אטלס, אלא להציע לו נקודת מבט חלופית על דרך חיים יפה שכולנו מוקירים – אופנוענות. הוא לא קורבן של מאמרי (אם כי הוא בהחלט קורבן של מפגע רעש) ובטח לא 'מסכן', כלשונך. הוא עשה שימוש בבמה הנרחבת של 'הארץ' ובתפוצתו כדי לומר משהו על אופנוענים מרעישים. במקום להתמקד נטו באישיו (רעש) הוא בחר להתמקד באיש, כלומר בקהילה כולה ועשה זאת בצורה לא ראויה ופוגענית. זה חרה לי והערתי לו על כך בתוספת המלצה לחשוב מזווית אחרת על אופנוענות, והזמנה אותנטית להכיר אותנו אישית. זו לא הייתה מליצה. אשמח לפגוש אותו ולהראות לו שאופנוענות אינה נרדף לאלימות.
    אשר לטיעון המגוחך כי דברי מסוכנים לדמוקרטיה, אין בו אלא לאשש מחדש את החרדה הפרנואידית של חוגים מסוימים ('החוגים המפטפטים') לדמוקרטיה מתפקדת. בכל פינה מתקבצים מספידי הדמוקרטיה רק משום שהדמוקרטיה אינה משקפת להם את המציאות האידיאלית שהם רואים בעיני רוחם. מה לעשות, דמוקרטיה היא רק השיטה. שוק הדעות נתון לאקלים משתנה.
    מאמרו של אטלס, טור התגובה שלי והדיאלוג שלי אתך בכתיבת שורות אלו, הוא מימוש דה פקטו של רוח הדמוקרטיה. בכתבי את הדברים, וגם אם עמדתי אינה נוחה לך, אינני פוגע בדמוקרטיה אלא מממש אותה. יש הבדל בין אנרכיה ובין דמוקרטיה וגבול ברור בין השתיים, אך בין דבריי ובין חצייתו עומדת שנת אור אחת לפחות.
    אפשר לא להסכים עם דבריי, זה מכובד, אבל להכריז גם עלי כעל אחד ממחרביה של הדמוקרטיה זה פשוט פתטי. תליית השלט "סכנה לדמוקרטיה" תחת כל טקסט או דעה, שונה ומוזרה ככל שתהא, מרוקנת מתוכן את הדיאלוג הציבורי הנחוץ לדמוקרטיה והפכה זה כבר לקריאה 'זאב זאב'. אני מציע לשמור את השלט "סכנה לדמוקרטיה" לאותם רגעים או אנשים שבאמת מסכנים אותה.
    אקנח בסיפור קצר: לפני 25 שנה, עת הייתי סטודנט נלהב בחוג לתקשורת, לקחתי סדנה בכתיבה עיתונאית. במסגרת פרויקט הגמר כתבתי רשימה ארוכה על מגזינים דו-גלגליים ונסיתי לטעון, כמה מגוחך בדיעבד, שיש בתצלומי אקשן (ווילי, סטופי, ברך באספלט) שבוצעו בכביש הציבורי כדי להדיח רוכבים לסכן את עצמם. כבר אז ידעתי שלא מדובר בהסתה, ולכן עשיתי שימוש בחלופה הזמינה היחידה – הדחה.
    בלי להתבלבל שאלתי במאמר הבוסרי אם נוכח הסכנה הפוטנציאלית הנשקפת לרוכבים שינסו לחקות את כתבי 'מוטו' לא ראוי להגביל את חופש הביטוי של המגזין. כמקובל בדיני תקשורת ניסיתי לאזן בין "ערכים סותרים" – חופש הביטוי מזה ושלום הציבור מזה, ולבסוף פסקתי בטון מלא חשיבות עצמית, כי ראוי להגביל פרסומים אקשן מסוימים. המרצה שלי, שהיה אז עיתונאי משופשף, אמנם העניק לי ציון גבוה, אבל לקח אותי לשיחה צפופה וסח לי: "חופש הביטוי הוא גם החופש לעשות ווילי, לצלם את זה ולכתוב על זה בלהט, ואם לא הבנת את זה בסדנה שלי, לא הבנת כלום". אני אסיר תודה לו עד היום שטיפח בי תודעה שכזו, וזה בדיוק מה שמסתתר מאחורי אמירתי: "דמוקרטיה היא גם החירות לרכוב על אופנוע שמנועו רועם". לא רועש באופן יוצא דופן, לא זיהום סביבתי, אלא 'רועם'. אם השימוש בצירוף 'מנוע רועם' הופך אותי לאנרכיסט, אקח את הסיכון.

  11. אליל הרעם // 13/11/2020 um 17:52 // הגב

    בואו נקבע איזה צהריים בבר בהר קרב אגרופים מי נשאר עומר אחרון

  12. הזכות לרכב, אם בכלל קיימת זכות כזאת, לא כללה, לא כוללת ולא תכלול, את הזכות לנסר/להרעיש/להדהד/להרעים.
    אפשר לשים אוזניות עם הקלטה של הסימפוניה התשיעית של אקראפוביץ, לא?
    אגזוז רועש זו פשוט התנהגות עבריינית.
    כמו לשים בידורית על החוף.
    כמו להשאיר אוטו ברחוב עם מוזיקה בפול ווליום.
    כמו להפריע למטיילים בשטח בשבילים המיועדים רק להולכי רגל, עם איזה צרצר דו פעימתי או RZR.

  13. אין ספק שלמר אטלס יש סוגיה בלתי פתורה עם עולם האופנוענות …
    יש לי הרגשה שה "רעש" זה רק תירוץ מזדמן …

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם