הרחתי דם בצוזאמן

העלייה הארוכה משמורת הבטחה, על הצלע המערבית של נחל המשושים, זרועה בגרוטאות של משאיות תובלה מתוצרת ברית המועצות, אשר נפגעו בתקיפה אוירית ביום השלישי של מלחמת ששת הימים. טור המשאיות היה במנוסה מזרחה על השביל הצר והמבולדר, כאשר צמד מטוסי המיסטר עט עליו וחולל בו שמות. איש מחיילי גדוד התובלה הסורי לא שרד לספר איך נראתה ההתקפה מלמטה.

הטור קפא  על השביל הבזלתי, והשילדות מצויות בו במגוון של מנחים, חלקן על הצד, חלקן הפוכות, והיתר שסועות. אין עוד מקומות כאלה בארץ שעדיין מנציחים את הרגע שבו ניתכו אימי המלחמה.

"נחל משושים, לנצח זכור נא את שמותינו"  קונן, קרוב לודאי, משורר סורי בטורו השבועי בתישרין בקיץ 1967.

ואז הגיע הרגע הזה, המבעית, שהרחתי דם עולה מהשביל, כאילו לא חלפו 53 שנים מהמלחמה ההיא ומהתופת שהמטירו המטוסים מלמעלה.

נחירי התרחבו, גביניי סמרו, האישונים צומצמו לשיפור הפוקוס, ואכן אין לטעות: 50 מטר לפנים, במקום בו השביל הופך לדרדרתי ותלול, נצפתה ארנבת מדשדשת, מורידה רגל ועוד רגל, ואט אט נעצרת!

חיש קל צמצמתי טווחים ועקפתי בנענועי אגן את הארנבת, אגרוף שמאל מתנפנף באוויר בתנועת ניצחון.

לא יעברו יותר משבע שניות בטרם תעקוף אותי בחזרה ספינת האם של הארנבת כאילו אני אחרון הלוחמים הרגילים בספייס אינביידרס, נע לרוחב המסך באיטיות מרגיזה.

מכונת הראלי של הארנבת תעלה אבק, תרוצץ בזלות ותצרוב כל סלע חסר מזל שייקלע בדרכה. כל שריטה בכיסויי הפלסטיק שלה משמעה מוות בטרם עת של סלע זה או אחר.

אבל לא איכפת לי. על הלוח האלקטרוני מופיעה בדקה ה-27  של הרכיבה, עקיפה מלאה ונקייה, כדת וכדין, ומבחינתי זה אחד מרגעי השיא של הרכיבה. אפשר לחזור הביתה כבר עכשו, אני את שלי עשיתי.

מה ברגע ההוא הפך את הרכיבה למענגת?

"מומנט עוקר הרים" ?

"היגוי חד כתער"?

"מתגים שמסודרים בול בקוקפיט ונופלים לאצבעות"?

"מתלי עננים שמגהצים כל אבן"?

"האחיזה הפנומנאלית של הצמיגים חדשים, עם גומי דביק ובשרני גולדן-טאייר פס כסף"?

כמובן שלא. משפטים קלישאיים כאלה כוחם יפה אך ורק למבחני דרך שבלוניים.

"הנוף המרהיב של נחל המשושים המתפתל למטה, וברקע הכנרת"?

"האוויר הצח של הבוקר"?

אז זהו, שגם לא.  כשאני רוכב אני כמעט לא רואה את הנוף. אני ממתין כולי בדריכות לדקה שבה הארנבת תנום על משמרתה או תוריד 3 קליקים בעומס ותרחם על נשמתי.

 

החברותא היא זו שעושה את הרכיבות למושלמות, למספקות, למשעשעות ולבטוחות יותר.

כל איש שיווק ומכירות יודע, שמה שבאמת מוכר מוצר, זה לא התכונות הטבועות בו אלא התכונות שמייחסים לו, ולאו דווקא הרוכש, אלא הסביבה בכלל.

למשל, כל אופנוע שזכה אי פעם בפריז דקאר, עוטה לנצח גלימת מנצחים, כמו הקגיבה אלפנט 900  או הב.מ.וו.R80 G/S. האם האופנוע באמת כזה טוב, אובייקטיבית?  לא בטוח, במיוחד אם הוא כבר בן 30 שנה.

למשל, כשאנו מחליפים אופנוע, נגיד דוקאטי בן שנתיים בדוקאטי מונסטר מודל 2007 (זה עם המנוע של ה-1098 S4R) בשביל המבטים "המבינים" ברמזורים ומה שיגידו החבר'ה. זה מה שעושה לנו טוב.

במלים אחרות, רובינו לא היו טורחים להחליף אופנוע, או בכלל להחזיק אופנוע הובי אם לא היה עם מי לרכב בצוותא. "צוזאמן", אומרים ביידיש ומתכוונים ל"ביחד"  שנוצר ברכיבות האלה.

לא נכחיש, ישנם כאלה שיוצאים לרכב גם לבד, לנשום אויר פסגות או אבק מדבר, אבל אין הדבר בא בסתירה כלל וכלל.

צא וראה כמה יתרונות לו  ל"צוזאמן":

  1. אם נתקעת, אתה לא לבד.
  2. אם נפלת, אתה לא לבד.
  3. אם הגזמת בגזים עשית שטויות, מישהו כבר יגיד לך בעדינות, שתרגיע, במטותא.

נכון, יש גם חסרונות ברכיבה המשותפת, כגון:

  1. משה שאיחר ברבע שעה לנקודת המפגש, "איפה הכלב הזה לעזאזל? תמיד הוא מאחר."
  2. ראובן שהביא עימו כלי עבודה לטיול, כי לא הספיק לסדר יום קודם את השסתומים.
  3. שמעון שרוכב על גרוטאה מועדת לתקלות.
  4. דויד, שעולה כל מעלה בקלילות מרגיזה.

אבל אלו הן זוטות שניתנות לפתרון בדרכי נועם, בדרך כלל אלו לא בעיות אמיתיות אלא עניין של פרסקטיבות שונות.

ומכאן הדרך למסקנה הפשוטה והמפתיעה – במה צריך להשקיע רוכב ההובי?

ברכש של אופנוע קצה גרזני?

במיגונים לקייסים ולברקסים עד דלא ידע?

בברייסים שופרא דשופרא בכיסוי כמעט מלא של קופת חולים?

בנוכחות מוגברת ברשתות חברתיות ובהקלדה עיוורת?

קרוב לודאי שלא. יש כאן ספק גדול וצריך עיון לא קטן.

לתפיסתי, רוכב ההובי צריך להיאבק קודם כל על חבריו לרכיבה ולשמור עליהם כעל בבת עינו, כדי שימשיכו לרכב יחדיו.

אם הם יפסיקו לרכב, אחת דתו של רוכב ההובי, במוקדם או במאוחר, לפרסם מודעה ביד2 ,  כהאי לישנא:

"למכירה, יד ראשונה, ממבוגר, כמעט ולא נסע, נמכר מחוסר שימוש, לרגל יציאה מהתחום, לא בשבת".

 

4 תגובות להרחתי דם בצוזאמן

  1. אליל הרעם // 31/07/2020 um 21:26 // הגב

    אכן יש הרבה צדק בדבריך אח קטן. מי כמוני יודע כמה קשה לנער את המזוקן שיעזוב את המאורה לכמה שעות של עבודת אלילים… ולמרות האמור וקבוצות הווטסאפ אני מדי פעם יוצא לבד בשביל שקט מלא.

  2. אין ספק – כמה זה נכון – היכולת להינות מהלבד כמו בחברותא – עת לכל דבר …

  3. ה צוזאמן סולל את הדרך ללבד. שם השקט מזוקק וטהור.
    אבל רק אחרי הצוזאמן ניתן להנות ממנו.
    למעשה הם שלובים זה בזה.

  4. https://www.youtube.com/watch?v=aPvBTAsNtAU

    אוטו זבל אוטו זבל
    קח אותו איתך

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




7 − three =