המסע בעקבות A1: הוסקוורנה ויטפילן 401

מאת: שריאל אילון (אופניק)

לסדרת כל המסעות הקודמים בעקבות ה-A1

*   *   *

I`m a single lady

מנועי סינגל מעולם לא היו כוס התה שלי. אמנם הכרתי חברים שהזכירו במבט מצועף את ה-DR800 BIG מעברם הרחוק וכמובן היה הטרמינייטור של טל"ש ז"ל (DR600), אך הניסיון שלי עם סינגלים היה קצר ולרוב מאכזב. החל מה DR350 של לימודי הרכיבה, שלא היה מרגש בהרבה מאופני ההרים שעליהם הגעתי לשיעור, עבור ל-DR600 של שיעורי הרכיבה לבלתי מוגבל, שאליהם הגעתי על גבו של ה-GS500 טווין, ושאליו חזרתי בשמחה בתום השיעור, וכלה ב-DR400 שדגמתי פעם ביום התנסות לאופנועי שטח ביערות מודיעין, אליו הוזמנו חברי פורום תפוז.

בזמנו החלה מגמה של מעבר מהכביש לשטח, רבים וטובים עשו זאת והסתקרנתי לראות הכצעקתה. הדרוזי 400 החדש דאז יצר סביבו באז, וכסוזוקאי נאמן התייצבתי לרכב עליו. אך שוב כמו עם חבריו, מצאתי אותו רך אנמי ומאכזב. די מובן היות והגעתי למקום על גבי RF600. לפני שחתכתי הביתה במחשבה שכל הקטע של השטח הוא לרכרוכיים, החלטתי להצטרף לתור המשתרך מול אוהל KTM  כדי לדגום את ה-250 שלהם, כשאני די בטוח מראש שמנפח כזה קטן אין לי הרבה מה לצפות, אבל כבר מחלקים סיבוב חינם אז למה לא.

הפעם הפתעתי הייתה רבה. המנוע הקטן הרגיש חי ובועט עם צליל צווחני שרק מוסיף לחוויה. שוטטתי כה וכה בדשאים בין הפרחים והסלעים ולראשונה קלטתי את הקטע של רכיבת השטח וההנאה המוזרה הנובעת מהניגוד החד בין האופנוע הרועש ופולט אדי הדלק לבין הסביבה הירוקה השקטה והפסטורלית. לפיכך שמחתי לדעת שמנועי הוסקוורנות הכביש החדשות הם למעשה מנועי KTM, וזאת כמובן לאחר שסקרנותי כבר התעוררה הודות לעיצוב הרטרו-עתידני היחיד במינו, שגם מלווה ברכיבים איכותיים רבים.

כזכור יצאתי לפני כשנתיים למסע בעקבות הרטרו והמשכתי לרעות בשדות ה-A1 המלבלבים ועולים כפורחים (לרשימת הכתבות המלאה). סיכמתי ביני לביני להתמקד בכלים בעלי ההספק המקסימלי המותר של 47 כ"ס, ורצוי בנפחים גדולים המספקים גם מומנט גדול כפי שתואר בפרק האחרון (1700 סמ"ק ו-15 קג"מ).

אז מה קרה שזרקתי את כל התובנות על האושר תלוי המומנט לטובת ההאסקי הזעיר על 375 סמ"קיו ופחות מ 4 קג"מיו? התשובה טמונה בתמונה.

שקר החן והבל היופי

נתתי למראה שלו להשפיע עליי, ולבסוף אף התחלתי לשאול את עצמי למה. מה בעצם המשמעות והמשקל של המראה החיצוני עלינו ועל אופן הבחירה שלנו? שאלה שבאופן בלתי נמנע זורקת אותנו לעולם שבינו לבינה, או אם נשמור על פוליטיקלי קורקטיות – גם בינו לבינו, בינה לבינה ולהיפך. ללא ספק המראה לכשעצמו ביכולתו להסב הנאה למתבונן, כמו שכבר נאמר על בית נאה וכלים נאים. ההיגיון הביולוגי שביסוד המשיכה הזו טמון בכך שסטטיסטית בן זוג נאה וסימטרי ובעל עור חלק מעיד על בריאות וגנטיקה תקינים, ובמקרה האופנועי סביר להניח שכלי שהושקע מאמץ בעיצובו החיצוני, מעיד גם על השקעה דומה ביתר המכלולים. עם זאת במקרה האופנועי – וכולי תקווה שגם בתחום הזוגי – לא מדובר רק בצפיה פסיבית באובייקט ויש להתייחס לעוד אי אלו פונקציות או מערכות יחסים וגומלין שבין הצופה והנצפה. אנו ממהרים להסיק שמראה מטופח מעיד גם על השקעה ביתר התחומים ובביצועים משופרים וזה נשמע הגיוני, אך אם נחקור לעומק נגלה עד מהרה שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל. ידוע שלבחורה יפה עלולים להיות תסביכים הנובעים מהיחס המיוחד שהיא מקבלת מהסביבה. כך גם אופנועני אקזוטיקה-איטלקית לרוב – שבהם הקריבו כל בדל נוחות ושימושיות לטובת המראה. כפי שכבר נאמר ע"י חז"לנו השרוף "שקר החן והבל היופי".

והדבר פועל גם הפוך: ההכרה בחשיבות ההופעה עבור בן הזוג, הצמיחה תעשייה של ביליונים שמתמחה בהסתרת ושיפור הנתונים הטבעיים. כך גם בעולם הדו גלגלי. קיים עולם הקסטומיזציה העשיר שנועד לשפר בעיקר מראה אך גם ביצועים של אופנועים מקו הייצור, או להבדיל אופנועי תקציב סיניים וקוריאניים המתחפשים למקור האמריקאי ע"י הופעה חיצונית נטו שלא מגובה במכלולים עצמם. ובהפוך על הפוך – סדרת ה-GS של BMW למשל על פנסיה האסימטריים וכיעורה שנודע למרחוק, אך המצטיינת בין השאר בהנדסת אנוש משובחת ונוחות מפנקת.

בתחום הזוגיות יש הנמנעים במודע מבת זוג יפה מדי כדי לחסוך מעצמם את האטיטיוד הנלווה ואת תשומת הלב המטרידה לעתים מהסביבה, ובמקרים מסוימים גם את החולשה היחסית ביתר התחומים הנלווית לעיתים לעניין, כאשר אחרים מוכנים במודע לשלם את המחירים הכרוכים בבת לוויה מצודדת. עם זאת אין באמור לעיל לפסול את האפשרות שבת זוג, או להבדיל אופנוע, יצטיינו גם במראה וגם בביצועים, אם כי מטבע הדברים מדובר בשילוב יחסית נדיר ויקר.

ואם נחדד את השאלה הקודמת, האם בבחירת אופנוע עפ"י המראה בלבד, אנו מפנקים למעשה רק את הסביבה, היות וברגע שעולים על האופנוע כבר לא רואים אותו? והאם בבחירת אופנוע עפ"י ביצועיו בלבד, גם אם מראהו לא לטעמי, אני יותר אמיתי ונאמן לעצמי כרוכב? התשובה לדעתי היא לא, היות וההפרדה אינה מוחלטת. אופנוע שנראה טוב בעיני בעליו, יגרום לו להנאה מוגברת גם ברכיבה עליו, בהשוואה לאופנוע מכוער בעיניו גם אם הוא בעל אותם הביצועים.

למעשה כשעולים על האופנוע נטמעים ומתאחדים באיזשהו אופן אל תוך ועם המראה שלו, לא רק עבור הצופה מן הצד, כי אם גם בעבור הרוכב עצמו, כך שזיכרון ההנאה האסתטית ממנו נמתח וזולג לתוך התחום השימושי למרות שכבר הפסקנו לראות את האופנוע מרגע שעלינו עליו.

זה היה אם כן הרקע שהביא אותי להזמין רכיבת התרשמות, ובצירוף תג מחיר צנוע יחסית סברתי שבמידה והציפיות שטיפחתי ייענו, ניתן יהיה אף לממשן.

שחור לבן שחור

הנשמות הטהורות.

הוסקוורנה מציעה את מנוע הKTM בעל 375 הסמ"ק ו-43 הסוסים בשתי גרסאות: החץ הלבן בעיצוב קפה רייסר, והחץ השחור בעיצוב סקרמבלר. זה אולי  נשמע מינימליסטי ודל, אבל לדעתי זה מהלך שיווק גאוני: אם חשבת שלדגם אחד יש איזשהו חסרון או מגבלה, תמצא את הפתרון בדגם השני, וזה די מאלץ אותך לקחת צד ולבחור אחד. התלבטתי בעניין תוך עיון בתמונות ובכתבות עד שהכרעתי לטובת השחור. קודם כל – כולם התלוננו על התנוחה הלא נוחה של הוויט, וגם כי אני מעדיף שחור האופייני לרטרו, בעוד שלבן מעולם לא נתפש אצלי כצבע לגיטימי לאופנוע, וגם כי הסקרמבלר נראה לי כאופציה יותר שימושית ונוחה אחרי שכבר נגמלתי מהקבעון הספורטיבי אחרי ההתנסות על ההארלי'ז.

קפצתי על ההזדמנות לרכב על הסוורט שבוע לפני הסופ"ש שנקבע לי, הודות ליום התנסות פתוח לציבור במתחם עופר אבניר החדש והמרווח במודיעין. שמחתי לפגוש שם את תומר "כרובי" ברעם שהתייצב במקום כדי להוביל את האורחים במסלול קצר ואינטנסיבי בסביבה. ציפיתי לראות סוף סוף את הסוורט מקרוב והרושם הראשוני היה קצת מאכזב. אמנם הוא מחוטב ומעוצב למשעי, אך קטן משמעותית ממה שציפיתי. כמעט על גבול המיני-בייק. אומרים ששחור מרזה – אולי, אך גם התאום הלבן לא נראה גדול בהרבה. רק אחיהם הגדול, ה-701 הכסוף כבר נראה והרגיש בגודל המתאים, ללא ספק היפה מכולם ביי-פאר, אך אבוי – דורש רישיון בלתי מוגבל.

כשחזרתי לבחון את צמד התאומים צף לי זיכרון מפרק של גיא פינס שקלטתי באקראי ובו דוגמנית בגדי-ים ידועה מציגה את מרכולתה. עד מהירה הסתבר שמדובר בילדונת בת משהו כמו 15 וחצי ובגובה מטר וחצי, דבר שהעמיד באור שונה את ההערכה המוקדמת לפרופורציות הלא פרופורציונליות לגילה. תחושה דומה עלתה בי גם ביחס לצמד החיצים.

בתמונות היח"צ הסוורטפילן נראה פוטוגני להפליא, אך הייתי שמח לחבר אותו לצינור לחץ אוויר ולנפח עד שיגדל ויתארך באיזה 10 אחוז לפחות. הוא נראה ומרגיש ממש קצר. אם הצללית של אופנוע קרוזר דומה למלבן שוכב, הרי שזו של הסוורט מזכירה ובעיקר מרגישה כמו מלבן עומד.

התייצבנו ליד האופנועים כשכרובי שואל מי רוצה מה, ומעלה את האפשרות המפתה להחליף צבע במהלך המסלול. התחלתי על הסוורט ועברתי לוויט. ובסוף הקטע הקצר שהתגלה כמאתגר מאד עקב הניסיון העקר להדביק את כרובי, התברר לי להפתעתי שהתחברתי יותר דווקא ללבן בעל הקליפ-אונים הנמוכים, שנסכו בי יותר בטחון. התנוחה השפופה אילצה אותי לחבוק היטב את המיכל בעל הבליטות המעוצבות והשימושיות, כך שניתן ללחוץ לתחתיתן את הברכיים והתוצאה הייתה ביטחון רב יותר בפניות ובבלימות, בעוד שבסוורט ההרגשה הייתה נינוחה ורפויה יותר, דבר שפחות התאים לקצב שהכתיב הכרוב. המנוע ככל שזכור לי בהשוואה לאותו KTM250 היה פחות קופצני ועצבני, אך כנראה שהדבר נובע מגיר המיועד לכביש ומשקל גדול יותר. רגלית ההילוכים מרגישה קטנה ומדוייקת, אך מחייבת בחישה בלתי פוסקת כדי להישאר בסל"ד יעיל. הבלמים מפתיעים בעוצמתם ומסוגלים לשתול את הכלי הקטן במקום.

לבן שחור לבן

לאחר שבוע הגעתי שוב למודיעין לאסוף את הכלי לסופ"ש ושוב נשאלתי איזה כלי ארצה לקחת? זיכרון השבוע הקודם רק בלבל אותי, ושוב מצאתי עצמי מתלבט האם ארצה לקבל את הדייט שלי בבגד הים השחור דרמטי או הלבן בתולי. מכיוון שמטרתי הייתה ונשארה רכיבת סופשבוע רגוע ואולי גם גיחת שבילים קטנה, בחרתי (שוב) בסוורט, מה גם שהוא נראה טוב יותר לטעמי. הכרוב אישר את הבחירה הנבונה אך ביקש שאמתין עד שיחזיר אותו מעוד גיחת התרשמות קצרה עם לקוח פוטנציאלי. אך אבוי זמני הלך ואזל, התחלתי להילחץ, והוויט שעמד מיותם בצד התחיל לקרוץ לי עד שלבסוף נשברתי והחלטתי לקחת דווקא אותו בניגוד לכל התכנונים. בקשתי מאיש המכירות לקחת אותו מייד ולהתנצל בשמי לכרובי, ואצתי לדרכי כדי להספיק לאימון של שישי בצהריים.

מיד ביציאה התחלתי להסתבך עם החפצים בכיסים שהתחילו להילחץ החוצה בשל התנוחה הספורטיבית שפתאום נראתה קצת פחות הגיונית לרכיבה מנהלתית. בעלייה לכביש המהיר המנוע הפתיע לטובה אך הרוח איימה לעקור את קסדת ה-3/4 מהראש – שהרי הייתי אמור להיות על דו"ש רגוע. גרוע מכך, בשיא המהירות במהלך הניסיון לעקוף פחיות החלו נדנודי ראש מדאיגים הנובעים מבסיס הגלגלים הקצרצר והמושב הגבוה, הורדתי אינסנקטיבית מהירות עקב חשש קמאי מהיי-סייד, וכל הנ"ל גרמו לי שוב להצטער על הבחירה החפוזה והמאולצת בוויט, וכמו כדי להרגיז כשהגעתי למחוז חפצי התברר שהמקום שרוי בעלטה עקב הפסקת חשמל אזורית, כך שיכולתי להתעכב בכיף ולחכות לסוורט.

לאחר האימון, על כוס הבירה הקבועה של יום שישי ברחוב, הוויטפילן בתפקידו הטבעי כקפה-רייסר מושך את תשומת הלב הצפויה, ואני שוב קצת מצטער שזה לא הסוורט היותר מרשים לדעתי. משם המשכתי לסופרלנד ע"מ לנסות להתחבר ולעמוד על טיבו אך תיק הגב הכבד שעליי לא עזר לכך.

 

ושוב -מהפך

למחרת קמתי מאוחר ללא צפייה מיוחדת לחזור לאוכף, ויצאתי לקראת צהריים נס הרימה במסלול הקבוע. הפעם, עם קסדה מלאה וללא משאות מיותרים, החלו להתחדד אצלי תובנות.

בעבר טענתי שה-SV650 מרגיש קטן כי הראש ניצב מעל מכסה הדלק, נגיד. הפעם הראש נמצא ממש מעל לוח השעונים הקטן, ופותר לי את הבעיה שעלתה על הסוורט: איך לעזאזל מישהו חובש משקפיים אמור לקרוא את הספרות בתצוגה הקטנה והמרוחקת יחסית בלי להחליף בין משקפיים לרחוק ולקרוב? על הוויטפילן הראש נמצא כ-20 ס"מ מעל לוח השעונים, כך שאין שום בעיה, ויותר מכך- זו הפעם הראשונה בה אני רואה את הצמיג הקדמי מתגלגל מתחתיי בזמן הרכיבה! הדבר גורם לתחושת כח ומהירות גבוהות יותר מאשר הסוורט נניח, ובכלל.

כאמור המנוע הקטן מפתיע לטובה ומספק מהירויות נאות, כמו למשל של הספורטסטר בעל הנפח הגדול פי 2.5 כמעט, והצליל רק מוסיף לחווייה כמו גם הרעידות, שנמצאות בדיוק בתחום האידאלי, מתקשרות לרוכב את מצב המנוע מבלי לעייף או להטריד גם בשיא הסל"ד. להיפך, ניתן להגיע בקלות לקו האדום (נדלקת נורה אדומה) בלי להרגיש, זאת היות והמנוע שש אליי קרב, ולמעשה אין לו מה להציע מתחת ל 5 אלף סל"ד. זה בצרוף התנוחה הקרבית מוציא ממך באופן בלתי נמנע את החוליגן. לקח לי הרבה זמן לנטרל את ההתניה הפבלובית הזו ולהתחיל ליהנות מהרכיבה בקצב שלי, וברגע שהפסקתי למשוך את הס.ל.ד עד הסוף, הכל התחיל להיות יותר רגוע ועד מהרה מצאתי עצמי שוב באותו קטע כביש אירופאי וירוק. הימים ימי שיא הקיץ, ובהתארגנות לרכיבה נאלצתי להשליך בשאט נפש את מעיל העור לאחר שלבשתי אותו במשך שתי דקות עקב הצטברות הזעה המעצבנת, והסתפקתי במעיל רשת מאוורר ומספק לכל הדעות. לכן רבה הייתה הפתעתי, כשדווקא בהגיעי לאותו קטע כביש, התקדרו באחת השמיים וגשם החל לרדת באמצע אוגוסט. חשבתי לעצמי "לא עוד פעם" לאור חוויית הנסיעה הקפואה על הספורטסטר, ושוב הצטערתי שלא התלבשתי כראוי. לאחר חליקה קטנה על הכביש הרטוב בצירוף הרטיבות שהחלה לחדור דרך חורי המעיל, החלטתי לעצור בצד לצילום המסורתי, עד יעבור זעם.

לבן-שחור-לבן

הגשם אכן פסק עד מהרה, והמשכתי לעלות בכוון צובה, בצורה רגועה וזהירה, ועדיין, באותו הפנייה הימנית החדה שבה נסעתי 20 קמ"ש על הספורטסטר, הפעם הייתי על 40 תוך עקיפת פחית ובכביש רטוב, הוכחה ניצחת לאיכות המכלולים.

בהמשך הדרך לנס הרים התחלתי להתעייף מאטרף הסל"ד והבחישה הבלתי פוסקת בהילוכים, ואט אט עברתי למוד מפוייס ורגוע יותר, שזר אולי לאופנוע אך חביב על הרוכב. בבר בהר פגשתי שוב, כצפוי, את יעקב בעל זוג ההארלים המקוסטמים הנושאים את השם "מיקה" כשמה של ביתו. הפעם השיחה נסבה על הכוון החדש שלי, לקחת קרוזר יפני ולהפוך אותו לבובר. בניגוד למה שחשבתי בעבר דווקא יש אופציות מתאימות ל-A1. האסימון נפל לי לאחר שקראתי תגובה לכתבה, שהציעה לי להשתחרר מהקבעון על קרוזר אמריקאי כבד ויקר, אם אכן ברצוני לממש את הפנטזיה. כמו בחיים הרומנטיים יש מצבים של קראש נעורים על איזה דוגמנית בלתי מושגת, ומצד שני יש מצב למשיכה בוגרת אך לא פחותה דווקא על מישהי כן מושגת, דווקא משום שהיא מושגת. כך הרגשתי איך ההתעניינות שלי מוסטת מההארלים עליהם כתבתי בעבר אל אותם בוברים ממוצא יפני שנראים ולעיתים אף נשמעים אפילו יותר טוב מהמקור. אך זה כבר חומר לפרק נפרד.

לסיכום

בחזרה הביתה עלתה בי תובנה מעולם השתייה: הרכיבה על הוויט משולה לשוט קצר שמורידים ודופקים על הבר, בניגוד לחצי ליטר בירה שעליו אפשר לשבת שעה בכיף, כמו ברכיבת קרוזר או טורינג, וכמו על הבר שתי האופציות יכולות ללכת טוב ביחד ואף להשלים אחת את השנייה. הוויט התגלה ככלי נחמד ומהנה לגיחות קצרות ומרוכזות, ובניגוד לחששות, לא הרגשתי שום כאבי ידיים עקב התנוחה הרכונה קדימה, ולמען האמת ובמפתיע, גם לא שום כאבים אחרים. כנראה שמינון הכבישים המהירים הוריד עומס מהידיים, ונשארתי רק עם התהייה אודות הסוורט: האם הוא אול-אראונדר ושימושי יותר מהוויט.

אך עדיין יש ברשימה אופנוע אחר שנשמע בהחלט מתאים לקריטריון הזה וגם בעל תג מחיר מושך וקל להשגה – הלא הוא הבנלי לאונצ'ינו, ועל כך, כנראה, בפרק הבא.

צילום: תומר פדר

5 תגובות להמסע בעקבות A1: הוסקוורנה ויטפילן 401

  1. ברצינות? פינס???
    מה דורין אטיאס אומרת על האופנוע?

  2. אגב שחור לבן
    https://youtu.be/idfn-5kMCp8

  3. אף פעם לא אהבתי את העיצובים של ההסקים, לא באופנועי השטח ועכשיו גם לא בכביש,משהו שם לא זורם, יש להם אלמנטים מעניינים אבל בחיבור הסופי משהו בד"כ לא מסתדר לי בעין

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




6 + fifteen =