"גלגלים בבוץ ויהלומים בכיס" – פרק 6

מאת: אלי תמוז

לפרק 1  לפרק 2  לפרק 3  לפרק 4  לפרק 5

המזרח התיכון החדש

כשאכלנו ארוחת בוקר בלובי הצטרפו אלינו המצרים. הם מאוד התרשמו מראשל והמייג'ור קרא לה "מדמואזל" ונשק לה את היד. אחמד הסמיק מתחת לעורו השחום, אבל כשהסתבר לראשל שגם הוא דובר צרפתית, הם התחילו לדבר ביניהם בשפה זו. אנחנו פטפטנו עם המייג'ור, והוא סיפר לנו שמשפחתו היא משפחת אצולה שמשרתת בצבא מזה דורות עוד מימי המלך המצרי מוחמד עלי. עמיר שאל אותו באיזה יחידה שירת בצבא והמייג'ור ענה בגאווה "אני הייתי בקומנדו" ועמיר ענה לו בקשיחות "גם אני". גל לא ממש זרם עם השיחה והבדיחות, היו לו דאגות אחרות בראש. הוא ועמיר אמרו שהם יוצאים לקנות דלק, והלכו. המייג'ור ואני עברנו לשבת במרפסת כדי שנוכל לעשן. שמתי עין על הבלש של גון שלא זז ממקומו גם בזמן שגל ועמיר חלפו על פניו עם האופנוע בשביל לכיוון השער. אני והמייג'ור המשכנו בבדיחות. היה לו צחוק רועם, הוא כיבד אותי בסיגריות, הזמין שוב ושוב קפה, ובסוף הוא אמר לי "תשמע חביבי יש לי כמה שאלות אליך, אנחנו היינו מאוד רוצים לעבור לצד השני של הנהר אבל לא יכולנו עם האוטו". הייתה להם טויוטה לנדקרוזר. "יש לנו חבר שם שאנחנו צריכים לפגוש, פגשתם שם ערבים?" לא ראיתי סיבה שלא לענות לו, חשבתי, בוא נראה מה הוא רוצה מאתנו ואמרתי לו "כן, פגשנו איזה סוחר יהלומים לבנוני, החבר שלך לבנוני?"  "לא – ענה לי המייג'ור – החבר שלי מצרי". אמרתי לו "כן, גם פגשתי שם שני מצרים". היה רעש חזק מתיפוף הגשם על גג הפח של המרפסת, המייג'ור רכן לעברי ואמר לי: "איך הם נראים?" עניתי לו: "אחד צעיר עם משקפים ואחד זקן. אנשים דתיים" והמיג'ור אמר "תעשה לי טובה גדולה אחי ותגיד לי: זה אחד מהאנשים האלה?" הוא הוציא שלוש תמונות ושם לפני. ראיתי בין התמונות צילום של הזקן, אמרתי לו "כן, זה החבר שלך?" המיג'ור לא ענה לי ועשה משהו מדהים: הוא קם והתחיל לרקוד עובר מהמרפסת ללובי ובחזרה, ריקוד ערבי עם ידיים פשוטות לצד, מעורב עם משהו בסגנון רוסי כריעות ברך ובעיטות על רגל אחת. זה היה באמת ריקוד סוער שהוא ליווה בכל מיני קריאות וטפיחות על העקבים. המייג'ור בהחלט היה בן אדם שמח ולא בישן וכולם הסתכלו עליו, ראשל עם פה פעור. אחרי כמה דקות של ריקוד סוער חזר המייג'ור לשולחן, התיישב מתנשם, ואמר לי "קח אותי לשם". עניתי לו שאני לשם לא חוזר אבל אני יכול להסביר לו איך להגיע לשם. המייג'ור לא ניסה לשכנע אותי, הוא אמר "תודה רבה אחי, תן לי לספר את החדשות הטובות לחבר שלי". הוא ניגש לאחמד שהיה עם ראשל מעבר למרפסת בלובי, אמר לו משהו ושניהם הלכו יחד לכוון הבונגלו שלהם. ראשל  עברה לשולחן שלי ושאלה אותי "מה קרה למייג'ור? למה הוא כל כך שמח?". סיפרתי לה על השיחה עם המייג'ור. מה שהכי עניין אותה זה היה הסוף, שהמייג'ור רוצה להגיע ללבנוני. היא ישבה איתי עוד קצת ובסוף אמרה "אתה יודע מה, אני הולכת לדבר עם המצרים", קמה וירדה בשביל לכיוון הבונגלו של הערבים. עם נעלי עקב, שער רטוב והבגדים שנרטבו מהגשם ונדבקו לה לגוף היא נראתה בהחלט מעוררת תאבון. ככה זה משכבר הימים בעסקי היהלומים: כושים מוצאים אותם, ערבים מוכרים אותם, יהודים קונים אותם, וזונות עונדות אותם.

אחרי שראשל הלכה לבונגלו של הערבים, עמיר וגל חזרו מהסיבוב שלהם, גל בפנים די נפולות ועמיר בפנים שמחות. שאלתי אותם: "נו ג'יימס מביא לנו את הדברים מהמלון?" גל ענה לי "איזה מביא לנו את הדברים… דיברתי עם ג'יימס הוא בצרות. לא יכול לצאת מהכנסייה. הלבנוני ואנשיו חיפשו אותו שם ודפקו לו מכות ורק הודות להתערבות הכומר ולעובדה שהכנסייה בחסות המורדים לא גררו אותו החוצה". אין לג'יימס ספק שהלבנוני שלח את אנשיו להרוג אותנו, אין לו מושג למה, הלבנוני גם יודע שחזרנו לבני ושנזהר כי הוא יכול לשלוח אנשים גם לבני. עמיר אמר לי "טוב שיריתי ראשון, וההיא עוד כועסת עלי… איפה היא בכלל?" סיפרתי להם על השיחה שלי עם המייג'ור, על זה שהוא רוצה להגיע ללבנוני ושראשל כבר נמצאת הרבה זמן אצלם בחדר. לעמיר נמחק החיוך מהפנים והוא אמר "בת זונה, מה היא עושה שם?", כנראה שעם כל האדישות שלו לבחורות הוא נדלק עליה קשות. גל זריז המחשבה הפנים בראש את האינפורמציה שהעברתי לו על השיחה עם המייג'ור ופנה אלי: "הבנתי, עכשיו הכול ברור לי, זה הכול בגללך, אתה – הוא הצביע עלי – ראית מישהו שלא צריך היה שתראה בסיבוב שלך בחצר של הלבנוני, המצרים מחפשים אחריו, הלבנוני רצה למנוע את היציאה של הסיפור החוצה ושלח אנשים לחסל אותנו, זה לא קשור ליהלומים בכלל". אני אמרתי "מה זה משנה למה? הלילה, עוד כמה שעות, נשאיר את כל הסיפור מאחורינו. אנחנו בורחים מכאן, ניתן כסף לבלש של גון ובוא נברח מפה" וגל ענה לי באמרה הידועה, "זה לא נגמר עד שזה נגמר".

בחדר התחלנו לארוז. עמיר הלך והוציא את האקדח מהזולה "העניינים מתחממים – הוא אמר לנו – הלבנוני שולח אנשים, נראה אותם רק שיבואו". ראשל חזרה לאחר שעות ארוכות עם המצרים. היא לבשה חליפת טרנינג גדולה עליה בכמה מידות, וכשראתה את המבטים שנעצנו בה אמרה: "הבגדים שלי נרטבו אז החלפתי. ומה אתכם, אתם אורזים?" גל סיפר לה על ג'יימס, על הלבנוני ומה לפי דעתו קרה. ראשל לא נראתה מופתעת. היא ניגשה לעמיר ואמרה לו כשהיא שמה לו יד על הכתף: "אני מבקשת את סליחתך". עמיר הענק התכופף טיפה כדאי שתוכל להגיע עם היד עד הכתף שלו וזה היה נראה כמו טקס של הענקת אות אבירות וגם התשובה שלו "תמיד לשירותך" התאימה. הנסיכה ראשל אמרה לו "את זה עוד נראה" והוסיפה "המצרים יוצאים הלילה ברגל לבטמבו ואני הולכת איתם". הקסם פג. עמיר הזדקף ואמר לנו "מה נעשה איתה, איך נעצור אותה?" גל אמר לראשל "אתם לא תגיעו, שלושים קילומטר בבוץ הזה, וכשתגיעו הלבנוני יחסל אתכם". "אני לא יודעת – ענתה ראשל – המיג'ור לא נראה כמו אחד שקל לחסל אותו. יש לו ארסנל של נשק והוא מתכוון לפשוט על הבית של הלבנוני הלילה". וכאן היא פתחה עלינו: "אתם לעומת זאת סיפרתם לי סיפורים, הרפתקאות, אלופי אפריקה, אבל כשיש עימות אתם ישר בורחים. פעם אחת תצאו גברים אמיתיים, דיברתם על לשדוד את הלבנוני? יש לנו עכשיו הזדמנות לעשות את זה, יש שם יהלומים במיליונים". היא הפתיעה אותנו לגמרי, אפשר להגיד שכמעט נפלה לי הסיגריה מהפה, אבל גל הגיב מיד בלגלוג: "תראו את הדוסית הזאת, רק אתמול פתחה את העיניים והיום היא רוצה לעשות שוד. היא השתגעה לגמרי". אני אמרתי לראשל שהיא צריכה להפסיק לעשן כי היא לא רגילה לזה, אבל היא לא הייתה במצב רוח לצחוק והגיבה בתוקפנות "חבורה של לוזרים זה מה שאתם, הגעתם עד לפה ותחזרו בלי כלום? לא נמאס לכם להיות עניים? לא נמאס לכם לשרת תיירים?" והיא פנתה ישירות לגל: "חשבתי שאתה  פיקח ויודע לקחת הזדמנויות. אני לא חוזרת לחיים של חובות. זה פה, זה קרוב ,זאת הזדמנות של פעם בחיים, ואני הולכת על זה לחיים או למוות". הייתה שתיקה ארוכה לאחר ההתפרצות שלה ואז עמיר אמר: "את לא תלכי לבד, אני בא אתך". לי לא היה מה להגיד, יש לה ביצים לאישה הזאת. וגל אמר "בואו כולנו נרגע, נלך לדבר עם הערבים ונראה מה הסיפור".

1225המייג'ור פתח לנו את הדלת ולא נראה מופתע. הוא אמר "תכנסו, ברוכים הבאים", על המיטה היו שני תרמילי גב פתוחים ואחמד ישב ליד השולחן מאחורי לפטופ. אחרי שהתיישבנו, בזמן שאחמד הכין קפה, המייג'ור אמר: "אני מקווה שאתם לא כועסים שאני לוקח את האישה איתי, אבל אני צריך מישהו שיראה לי את הבית". גל ענה "שלושים קילומטר בבוץ. לא תגיעו". המייג'ור החזיר לו בנחרצות "אני כבר הלכתי שבעים קילומטר בלילה ואת הדרך הזאת אני אעשה גם אם אצטרך לסחוב את האישה על הגב". כל פעם הוא אמר את המילה "אישה" בהדגשה, "אבל ברור שהייתי מעדיף שתיקחו אותנו על האופנועים". גל שאל אותו, "מה יש לך אצל הלבנוני, מה אתה רוצה לעשות שם?" המייג'ור הורה לאחמד "תפתח לו במחשב". על המסך הופיעו הפנים של הזקן שפגשתי בבית של הלבנוני "זהו עבד אל באנא, ממנהיגי ג'ומעת אל איסלם מהעיר אסואן שאחראי למוות של מאות אנשים, כולל חמישים תיירים מאירופה. הוא נשפט שלא בפניו לעונש מוות. אני כבר שנה רודף אחריו. לפני שבוע הוא היה לי ממש ביד – הוא הדגים  אגרוף קמוץ – פספסתי אותו בכמה שעות, ואם אני לא תופס אותו הלילה הוא ייעלם שוב". גל החליף איתי מבטים, אני הנעתי את הראש בשלילה וגל חזר אל המייג'ור ואמר לו שהוא באמת מצטער אבל זה לא עניין שלנו. אחמד התערב בשיחה: "זה כן העניין שלכם! הם אומרים לכם בפנים שצריך להרוג אתכם ואתם לא  מאמינים להם?" גל ענה לאחמד "אנחנו עשינו את שלנו בצבא ועכשיו אנחנו אנשים פרטיים שמנסים לעשות עסקים באפריקה ואין לנו שום עניין בפוליטיקה." המייג'ור ידע בדיוק מה כן עניינו של גל: "תיקחו את היהלומים, יש שם יהלומים במיליונים. תיקחו את הכל, אנחנו לא רוצים אותם". "אולי אחד למזכרת" – נכנס אחמד לדברי המייג'ור אבל זכה למבט זעוף ביותר מהמייג'ור ויותר לא התערב בשיחה. המייג'ור המשיך: "ומה עם הכבוד? הלבנוני שלח אנשים לחסל אתכם, הלשין עליכם פה במשטרה, ככה תוותרו לו ותלכו הביתה? ככה זה ישראלים?" ראשל טפחה על הכתף של עמיר "הוא בא אתנו". המייג'ור אמר "מצוין, איש הקומנדו אבל אני צריך עוד אופנוע", כולם הסתכלו על גל וגל הביט לי שוב בעיניים, ראיתי שהוא נדלק, אמרתי לו "זה הימור גדול מידי, בלי תוכנית מסודרת על הבאב-אללה"? והוא ענה לי "בוא נהיה פתוחים, בוא נבדוק את זה לעומק". הוא חזר למייג'ור "תיקח בחשבון שיש שם לפחות שלושה או ארבעה אנשים חמושים". המייג'ור ענה לו "אל תדאג זאת העבודה שלי, אם יהיו יריות – אחמד ואני נטפל בזה, אתם תטפלו בכספת". אז אני אמרתי "עם מה אנחנו נטפל בכספת? נפתח אותה עם הידיים?" המייג'ור קם, הסיר את השמיכה שכיסתה את המיטה, וחשף רובה M14 ארוך עם משקפת צלפים, אקדח אוטומטי עם משתיק קול ועל ידם כמה חבילות קטנות עטופות בנייר דבק חום. "חומר נפץ פלסטי. אצבע מהחומר הזה מרימה מכונית באוויר" – אמר המייג'ור בגאווה וגל שאל אותו "מה עם הבלש של גון שיושב במרפסת?"  "אל תדאג – ענה לו המייגור – אני כמו ג'יימס בונד. תסמכו עלי". הוא הראה לנו בקבוקן קטן כמו של טיפות עיניים. "טיפה אחת מזה במשקה שאני אתן לו אותו והוא הולך לישון". גם עמיר איש היחידה המובחרת הצטרף למאמצי השכנוע. "עשיתי בצבא דברים יותר מסובכים. יש לנו את היכולות וזה רק ענין של אומץ". הם הפגינו המון בטחון עצמי עד שזה סחף אותי. לפחות אין פה סיכון של כלא, זאת ארץ הפקר ואין משטרה, רק ענין של חיים ומוות, אבל אם נשארתי בחיים אחרי הלילה הזה, אני מסודר כספית עד למוות טבעי מתוך שעמום. אז אמרתי לגל "יאללה, בוא נלך על זה על זה ומה שיהיה יהיה".

מרגע שהסכמנו להצטרף, המייג'ור נהיה מאוד ענייני ובוסי. הוא תחקר אותנו על הבית של הלבנוני ואנחנו סיפרנו לו גם את החדשות מג'ימס ושאולי הלבנוני ישלח אנשים לחפש אותנו פה בבני. "אה- אמר המיי'גור – מה שאנחנו עושים זה תרגיל צבאי קלאסי: לתקוף את הבסיס של היריב שלך בזמן שהוא מנסה לתקוף אותך. בכל אופן לכו לחדר שלכם ותביאו לפה מינימום ציוד, רק מה שצריך. אתם תהיו איתי עד שנצא לדרך. על כל מקרה קח" – הוא מסר לי את האקדח עם משתיק הקול ועמיר אמר לו, "לא צריך" וחשף את האקדח שהיה לו בחגורה מתחת למעיל. בכל זאת המייג'ור דחק בי לקחת את האקדח. וידאתי ניצרה, זה בהחלט צעד בונה אימון כאשר ערבי נותן לך נשק טעון, דרוך ומוכן לירי.

כשחזרנו לחדר עם הציוד שלנו, המייג'ור היה עסוק במלוא המרץ בהכנות, הוא צייר על דף את הבית של הלבנוני והחצר על סמך התיאור שלנו. "איך אתה היית עושה את זה?" – הוא שאל את עמיר, והוא ענה "נכנסים בעת ועונה משני השערים. אני מהשער הראשי מרתק באש את החצר אתם בינתיים…" "לא, לא – עצר אותו המיגור – אתה חושב כמו חייל. זאת צריכה להיות פעולה שקטה". הוא פנה אלי: "אתה יכול לפתוח את הדלת האחורית בשקט?" עניתי לו "אומנם דלת ברזל חזקה אבל תביאו לי לום טוב ואני אוציא את הדלת עם המשקוף. החומה חלשה". המייג'ור התעניין אם אפשר לטפס על החומה וכשאמרתי לו שבראש החומה מודבקים בקבוקי זכוכית שבורים, הוא הורה לאחמד "תכניס שמיכה לתיק ותביא את הלום מקיט תיקוני הפנצ'ר באוטו". "תראו – הוא חזר לתוכנית – אנחנו נכנס מהשער האחורי. אני, אחמד, ואתה – הוא הצביע עלי – נכנס לחצר ראשונים, נפתח את הדלת האחורית של המטבח ונכנס לבית, עמיר יישאר ליד הדלת מחפה על השער והחצר, אני ואחמד נעלה למעלה לחדרי שינה, ואתם תמשיכו לחדר של הכספת". המייג'ור המשיך לחלק הוראות בצורה יותר אישית לכל אחד מאיתנו. לעמיר הוא אמר: "גם אם אתה שומע יריות בתוך הבית אתה לא עוזב את העמדה שלך". ולי הוא אמר: "אתה לא מתחיל לטפל בכספת, עד שאני יורד למטה או עד שאתה שומע יריות". לגל הוא פנה בסוף: "מרגע שיש יריות או פיצוץ,  אתה לוקח בקול רם זמן בספירה לאחור עשר דקות. תוך עשר דקות אנחנו עוזבים". השתררה  דממה, אין ספק המייג'ור היה מקצוען.

היו לנו עוד שעתיים עד רדת החושך. התארגנו, חילקנו את הציוד לתיקים, חוץ מהחומר נפץ הפלסטי והנפצים, אני גם לקחתי בקבוקי מים, שקיות ניילון ומסקנטייפ. זה עוזר אם מצמידים את השקיות מלאות המים למקום הפיצוץ: גם ממקד את ההדף למקום הנכון וגם מקרר את הכספת אם יש שריפה. באיזשהו שלב יצאנו גל ואני לקשור ציוד לאופנועים והוא לחש לי "צריך להיזהר מהערבים האלה שלא ידפקו לנו קטע ויחסלו את כולנו ברגע האחרון". עניתי לו "רק בגלל שהם ערבים? ואם הם היו אנגלים היה אפשר לסמוך עליהם?" "את האמת – ענה גל –  אי אפשר לסמוך על אף אחד, אבל אני מעדיף לעבוד עם אנגלים או אמריקאים. בכל מקרה – הוא המשיך – הם יצטרכו אותנו כדי לחזור לנהר, אם יהיה קטע זה יהיה שם, אז תזהר ושים עין על המייג'ור לקראת הסוף".

הבנתי את החששות שלו. אנשים נוטים לסמוך על מי שדומה להם, וגל למרות שהיה שמאלני ומצביע מר"ץ  לא הכיר ופגש ערבים. ככה זה במדינת תל אביב: אוהבים ערבים אבל מרחוק. אני דווקא הכרתי אנשים כמו המייג'ור, הוא לא היה הטיפוס של עורך דין ערמומי, אלא הגרסה הערבית של קצין וג'נטלמן. האידיאל של הגבר הערבי נוסח סלאח-א-דין שנלחם בצלבנים, מכניס אורחים, אמיץ בשדה הקרב, נדיב בשעת צרה, ועומד בדיבורו. הרגשתי שאצל המייג'ור מילה זאת מילה. סמכתי על קוד הכבוד המשותף לשנינו, אם כי, כפי שכבר נאמר, עדיף לקוות לטוב ולהיות מוכן לרע.

כשחזרנו לחדר המייג'ור יצא לטפל בבלש, אנחנו עישנו סיגריה אחרונה לפני היציאה, המייג'ור חזר שמח ומחייך ואמר שהבלש של גון שתה מהבירה שהוא הביא לו ותוך חצי שעה יישן שינה עמוקה. המייג'ור התנהג כמו ליצן והצחיק אותנו, נראה שהיה לו ניסיון בלהרים מורל ולגבש קבוצה לפני יציאה לקרב. הוא סיפר בדיחות ועשה לנו קפה בעצמו, מתעקש ללמד את ראשל איך עושים קפה אמיתי. היא שיתפה פעולה איתו צחקה ונראתה כמו נמרה עם עיניים ירוקות בורקות. היא אמרה לו: "גם אני יודעת לרקוד", והרימה קצת את החולצה, חשפה את הבטן ורקדה ריקוד בטן לא רע. כולנו מחאנו כפיים. עמיר תופף על קסדה וצעק "יאללה חפלה", המייג'ור הצטרף לריקוד ושר בעברית שיר שלמד מהבדווים של סיני: "הלילה הלילה שמחה גדולה הלילה", ואמר לנו: "אנחנו קבוצה טובה אני גאה לעמוד בראש הצוות הזה", וראשל הכריזה: "אנחנו זה המזרח התיכון החדש", וכולנו התפוצצנו מצחוק. היה בהם משהו דומה, הנחישות הזאת להשיג משהו בכל מחיר. הם גם היו דומים בזה שהיו להם את שלושת התכונות של מנהיג אמתי: חזון, יכולת לגייס אנשים ויכולת לגלות חוש הומור במצבי לחץ.

1420

9 תגובות ל"גלגלים בבוץ ויהלומים בכיס" – פרק 6

  1. לאלי תמוז, האם אחרי המזרח התיכון החדש מתחיל האביב הערבי בסיפור?

  2. אדיר!

  3. סיפור מרתק!

  4. חלאס.
    אני לא עומד בזה,כל פעם מטפטפים עוד פרק.
    אני מזמין את הספר אבל תמשיכו בזה.

  5. לפלג – כל הספר יוצא פה לאט לאט.החיפזון מהשטן אמר הינשוף

  6. דנידין // 28/09/2015 um 20:13 // הגב

    החיפזון מהשטן וסבלנות עושה סרטן . זוכר מתי אמרת לי את זה ?

  7. סיפור מתח מעולה, והעובדה שזו אמת… יוצא מהכלל

  8. נימרוד, תחכה לפרק האחרון ואולי תדע מה אמת ומה לא

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




17 + five =