"גלגלים בבוץ ויהלומים בכיס" – פרק 4

מאת: אלי תמוז

לפרק 1  לפרק 2  לפרק 3

גשר אחד רחוק מידי

בלילה אחרי שאכלנו והתחלנו עם הבירות, הופיע השליח של הכומר עם הזמנה לבוא לכנסיה. בשניה השתנתה האווירה. לצאת בחושך המוחלט לפגוש את הרוצח הכי גדול באזור נראה פתאום אחרת, אבל אף אחד מאתנו לא הרשה לעצמו להראות פחד. עמיר התלהב כצפוי מבוגר סיירת ובכלל מאז שאקדח היה תחוב לו במכנסים מצב הרוח שלו השתפר פלאים. התארגנו ליציאה, גל ביקש מראשל את ספר התפילות שלה ואני שמתי עלי לפחות שני סוגים של חומר נגד יתושים. רק ראשל שהאזהרה של הלבנוני עדין צלצלה בראשה אמרה שהפגישה לא באמת מעניינת אותה כי מה שיש ללבנוני זה מה שהיא צריכה. אמרנו לה "לכי תדעי מה יש למורדים". אבל היא לא הצטרפה אלינו והייתה נגד, וגל ענה שאולי יש פה הזדמנות ושקבענו אז הולכים, ואם אנחנו לא נגיע לשם הם בטח יגיעו אלנו.

מחוץ לכנסיה בחושך, חנו שני טנדרים ועמדו כמה אנשים ובפנים חיכה לנו הכומר. הוא לקח אותנו למשרד שלו ושם תחת צלב גדול ישב גבר לבוש במדים, שחור ורזה, עם זקן מדובלל ומשקפיים. הכומר רק אמר ”גנראל קי" ויצא מהחדר שהיה מואר באור חלש של  גנרטור. כשנכנסנו הגנרל קם ואמר: "ישראלים… תשעים שניות זה מה שלקח לכם להגיע מהמטוסים באנטבה. איזה מבצע, הישראלים הם הכי טובים". לחצנו ידיים ושתינו בירה. הוא מאוד התרשם שבאנו מארץ הקודש, וגל גם הביא לו מתנה את ספר התפילות שלקח מראשל. הגנרל היה טיפוס דתי, התחיל לדבר על זה שצריך לפנות לאל בתפילה, וחצי מהדברים שלו לא הבנתי. מדי פעם היה חוזר "פנו אל האל בתפילה", או "רצו את האל בתפילה, זה יפתח לכם את הלב". היה שם עוד מישהו בחדר, נראה בריון קשוח, שמו ג'וזף והוא המשיך לפתוח לנו בירות ולשים על השולחן. עמיר לא שתה כלום. הגנרל עבר מדת לפוליטיקה בחיבור מעניין, אלוהים שלח אותו להציל את העם מהשחיתות של המשטרים בקונגו ואוגנדה. כל הכספים של אוצרות אפריקה הולכים למעמד השליט ואת המעט  שנשאר לעם שודדת הכנסיה. גל ענה לו שגם אצלנו זה ככה וסיפר לו בדיחה על כומר אימם ורבי שהשוו ביניהם איך הם מחלקים את כספי התרומות בין כיסם הפרטי ובין צרכי הקהילה. הגנרל געה בצחוק והגיב בבדיחה משלו. כולנו צחקנו, האווירה השתחררה, ובסוף גל הצליח להביא את הגנרל "צריך לפנות לאל בתפילה לסיבה שאנחנו כאן". "אה יהלומים – הוא אמר נשען על הכיסא של הכומר לאחור – יש לי כל מה שאתה רוצה: יש לי גם זהב, יש לי קובלט, יש לי אורניום, אבל לא מעניין אותי כסף, אני צריך נשק! אתם ישראלים אתם יכולים להשיג לי נשק?" גל שתק שניה ארוכה ואמר לו "יש לנו קשרים אבל תלוי מה אתה רוצה, ואיך זה יגיע לפה?" הגנרל אמר "האל נענה לתפילותיי, הוא שלח לי בחור פרקטי", אמר משהו לג'וזף  וזה חזר עם תיבה ושם אותה על השולחן. הגנרל פתח את המכסה, היו שם המון אבנים שנראו כמו חתיכות זכוכית בצבע עמום, והוא הוציא שלוש אבנים ונתן לכל אחד מאתנו. "זה על האומץ שלכם לבוא ולפגוש אותי למרות הסיפורים שמפיצים עלי. תביאו לי את מה שאני צריך וכול  מה שיש בקופסה יכול להיות שלכם. יש פה מיליונים אני אפילו לא יודע כמה". הוא חיפש במגירות של הכומר והגיש לגל עט ונייר ואמר תרשום; "מאה אלף כדורים לקלצ'ניקוב, טילי לאו ואר.פי.ג'י. טילים נגד מטוסים, מקלעי בראונינג".  ובסוף שאל "כמה זמן ?" וגל אמר לו חודש חודשיים. הגנרל  אמר שהוא צריך את זה יותר מהר. אפשר להנחית מטוס תובלה בשטח שלהם, אפשר גם להבריח בדרכים הרגילות, רק עכשיו הוא קיבל משלוח  קטן של נשק מוסווה כציוד כרייה. ג'וזף ייתן לגל פרטים על איש קשר בקניה שאיתו אפשר יהיה להבריח את הנשק. כשהגיע הזמן להיפרד, הגנרל ממש לא נתן לנו ללכת, ביקש שנקרא לו קטע מהספר תפילות שגל לקח מראשל, "רק בשביל לשמוע את העברית",  אז גל קרא לו את הקידוש. הגנרל התמוגג מנחת ואמר "עברית, השפה שבה דיבר המשיח. הייתי רוצה ללמוד עברית. אולי אחד מכם יישאר פה וילמד אותי עברית?". כשהתחלנו לצאת הוא אמר "מי שיילך איתי האל יגמול לו בצורה יפה, כי האל איתי ואתם שלושה מלאכים שהאל שלח אלי מארץ הקודש, כמו שלשת השליחים שבישרו על ישו". גל הודה לו ושוב נפרדנו בלחיצות ידיים חיבוקים ואפילו נשיקות על הלחי. לא נעים לי להגיד אבל הסיכון הגדול בלפגוש את גנרל קי היה להדבק ממנו באיזה מחלה.

1226חזרנו למלון. ג'וזף עוזרו של הגנרל התעקש ללוות אותנו, מדבר אנגלית רצוצה מעורבת בצרפתית. הוא היה לבוש אזרחית אבל היה לו קלצ'ניקוב תלוי על הכתף. כשעברנו ליד מחנה האו"ם הוא אמר "כוחות האו"ם אין להם אומץ לצאת מחוץ למחנה. צריך לסלק אותם מפה ובשביל זה אנחנו צריכים נשק כבד". הוא סיפר שהיה קצין בצבא קונגו והשתתף במרידה וההריגה של המנהיג הקודם, קבילה, אשר עכשיו בנו יושב בשלטון, וכשנכשלו ברחו לג'ונגל וחברו לגנרל קי אשר הוא בכלל לא גנרל ולא מקונגו אבל משכיל ויודע לדבר ולגייס אנשים. "אנחנו צריכים אנשים כמוכם שלמרות כול הסיפורים שהאויבים שלנו מפיצים עלינו לא מפחדים לפגוש אותנו. אתם תהיו ישרים אתנו ואנחנו נעשה אתכם עשירים". הוא שאל "מתי אתם עוזבים?" גל ענה שתוך יום יומיים וג'וזף הזמין אותנו למחנה שלהם בג'ונגל והוא ייקח אותנו לראות גורילות. גל התחמק וענה לו ש"זה קשה לנהוג על האופנועים ואנחנו עייפים ונשארים עוד יום בשביל לנוח ומחרתיים אנחנו יוצאים על הבוקר לבני". ג'וזף אמר לנו שלא נעזוב את העיר לפני שנודיע לו דרך הכומר כי הוא צריך להעביר לגל את פרטי איש הקשר בקניה. לחצנו ידיים מחוץ למלון. אחרי שהלך ישבנו בלובי וסיכמנו שג'וזף הוא האיש המסוכן ושהגנרל משוגע לגמרי. אומנם הוא נפרד מהיהלומים בקלות אבל אי אפשר לסמוך עליו. גל ביקש שלא נספר לראשל על עסקת הנשק תמורת היהלומים. לא שהוא התכוון להביא לגנרל נשק – אין לו את הקשרים האלה – אבל השאיר את האפשרות פתוחה, גם שהגנרל יתרצה וייתן לנו ללכת וגם כי כשההזדמנות דופקת על הדלת כדאי לבדוק. לא מעט מעשירי הארץ כמו לביוב או גאידמק התחילו כך.

בחדר סיפרנו לראשל שהגנרל משוגע אמיתי ונתן לכל אחד מאתנו מתנה, ראשל בחנה את היהלומים שקיבלנו. צבע יפה אבל אבנים קטנות ששווין בסביבות אלפיים דולר האחת. בהחלט הייתה פגישה פורייה עם הגנרל. היה גם איזה ויכוח קל אם היהלומים שייכים לכולם או שכל אחד נצמד לשלו. היה גם ויכוח בין ראשל לגל, היא כבר לא רצתה לעשות עוד סיבוב על האופנועים לחיפוש יהלומים אלא לחכות לתשובה מהסוחר הלבנוני. גל לא רצה לשבת כל היום במלון "כבר הגענו לפה חייבים לבדוק מה יש לאזור להציע". היא שתקה, היה יום ארוך וכולנו הלכנו לישון.

כשג'יימס הופיע בשבע בבוקר במלון היינו כבר כולנו, כולל ראשל, אחרי ארוחת בוקר וארוזים לנסיעה. בארוחת בוקר הפעלנו לחץ קבוצתי על ראשל שתצטרף למסע למכרות כי אנחנו לא מבינים ביהלומים כלום, ושלא נבזבז את הגרושים האחרונים שלנו על אבנים חסרות ערך. אחרי הרבה  שכנועים היא הסכימה, לא לפני שהיא התלוננה שלא רק שהיא משלמת לנו שלשת אלפים דולר ליום בסוף היא גם עובדת בשבילנו. ג'ימס הגיע עם אופנוע סיני 125 עדיין לובש את החולצה של אתמול.

יצאנו מבוטנבו מערבה לאורך הנהר על שביל צר ששימש  הולכי רגל ואופנועים, מסביב ג'ונגל סבוך, פה ושם הייתה בקתת קש. נסענו אחרי ג'יימס שרכב לא רע ואפילו היה קשה לעמוד בקצב שלו. באיזה שלב נפרדנו מהנהר והמשכנו לאורך פלג לכיוון ההרים ואז הגענו לגשר שהיה כמה קורות עץ מונחות על המים. היו שם גם כמה בקתות ואיש עם מצ'טה ביד שעצר אותנו. הגשר שלו והוא רצה אלף דולר בשביל שנוכל לעבור. היה ויכוח קל, גל זרק לו מאה ולמרות המחאות של האיש חצינו את הגשר והמשכנו לכיוון ההרים. המכרות עצמם היו כמה קילומטר במעלה הדרך. למעשה זה סתם אוסף של בורות רדודים שבתוכם מתפלשים כמה שחורים עם מחבטים ורשתות, הכי פרימיטיבי שאפשר. ג'יימס סידר לנו פגישה עם הצ'יף המקומי. נכנסו לאחת מבקתות הקש, בקושי היה מקום לכולנו, וג'יימס נשאר בחוץ. האיש הוציא מספר יהלומים, הוא החזיק אותם בפה, וראשל בהבעת תיעוב ניגבה את הרוק עם מגבון ושקלה אותם. אבנים קטנות, אותה זה לא מעניין אבל בסוף היא קנתה כמה אבנים בשבילנו כשהיא משלמת כמאה עד מאתיים דולר לאבן מכספנו, היא אמרה "יש פה רווח אבל הכל בקטן לא שווה את הסיכון".

חזרנו במורד הדרך. כשהגענו לגשר היו שם כמה אנשים, זה עם המצ'טה ועוד שניים, אחד עם חולצה צבאית  ושניהם עם קלצ'ניקובים. האיש עצר את ג'יימס בנפנופי מצ'טה ותפס לו בחולצה, אני נסעתי אחרי ג'יימס אז ירדתי מאופנוע התקרבתי לכיוונו וצעקתי לו "עצור, עזוב אותו". עמיר וגל עדיין היו על האופנועים ואז האיש עזב את ג'יימס והתנפל עלי. הכול קרה בשניות. מזל שהספקתי להגן קצת עם היד, אבל המצ'טה פגעה לי בחיבור של הכתף לצוואר ומעיל העור בלם את רוב המכה. אז נצמדתי אליו הבאתי לו אחת בפנים והחלה התגוששות. בינתיים שמעתי כמה יריות, לא ראיתי מה קורה אבל אחר כך סיפרו לי שבזמן שהאיש התנפל עלי, החייל דרך את הנשק ועמיר ירה בו תוך כדי ישיבה על האופנוע. האיש השני התעסק עם הנשק שלו, לא הצליח לירות, התחיל לברוח, ועמיר ירה גם בו. בינתיים גל ירד מהאופנוע והתחיל לבעוט בראש של האיש שאתו התפלשתי בבוץ, אחרי כמה בעיטות הוא איבד הכרה. הרגשתי שיורד לי דם באזור הכתף, גל הושיב אותי על אבן וקרא לעמיר שהלך לבדוק את האיש השני וחזר עם קלצ'ניקוב תלוי על הכתף. הוא העביר את האקדח לגל ואמר "חפה עלינו". הייתה תיבת עזרה ראשונה על האופנועים, הוריד לי את המעיל ניקה חבש ואמר: "יש חתך צריך לתפור, אבל זה בסדר, לא הגיע לווריד". בינתיים החלה התאספות של אנשים סביבנו, בעיקר נשים וילדים שהתחילו לסקול באבנים את שלשת האנשים ששכבו על הרצפה ועדיין היו בחיים. כנראה שהיה להם חשבון ארוך איתם. גל אמר "יאללה, על האופנועים", ג'יימס וראשל היו המומים, ג'יימס חזר ואמר "הרגתם את כולם… הרגתם את כולם" וגל נתן לו סטירה בשביל להעיר אותו. התיישבתי על האופנוע, היו כאבים אבל יכולתי לנהוג. כשיצאנו משם הנשים הביאו עצים והחלו לשרוף את הגופות.

נסענו חזרה כמו מטורפים, היה לי קשה לעמוד בקצב, קצת לפני בוטמבו גל סימן לנו לעצור ושאל אותי "אתה בסדר אתה יכול לנהוג?" ולעמיר הוא אמר "למה ירית? הייתי פותר את זה עם כסף". אבל עמיר ענה לו, שלדעתו אחד מהשניים שעצרו אותנו בגשר היה השוער עם הקלצ'ניקוב מהבית של הלבנוני ושזה היה ניסיון שוד או חיסול. לעומת שוויון הנפש שעמיר הפגין, גל נשמע די מתוח: "צריך לקחת החלטה. אני בעד שלא נחזור למלון לך תדע מה מחכה לנו שם. בואו נמשיך ישר לנקודת המעבר שנמצאת במורד הנהר. תאמינו לי שחבל לי להיפרד מהלפטופ שבמלון, אבל עכשיו חייבים לברוח ישר חזרה לבני לשטח של הממשלה רחוק מהלבנוני רחוק מהמורדים". אני הייתי בעד לברוח משם, וראשל סירבה לאמין שהלבנוני רוצה לשודד או לרצוח אותנו. לדעתה הייתה אי הבנה עם בעל הגשר שהסלימה עקב התנהגות שלנו ורצתה לחזור לבוטמבו לגמור את העסקה שלה. גל ענה לה "כבר הוחלט, נחזור לבני, נחכה שיירגעו העניינים, וניצור קשר עם הלבנוני דרך ג'יימס."

זאת הייתה נסיעה ארוכה, ג'יימס מוביל, החושך ירד, והיה קשה להתקדם. מידי פעם עצרנו, ועמיר אפילו הדליק אש ועשה קפה. הגענו לאיזה עיירה ליד הנהר, הכול היה חשוך, בנהר היו כמה סירות, וגל וג'יימס הלכו לדבר עם האנשים. חבורה קטנה התאספה סביבנו ובסוף כולם עזרו לנו להעמיס את האופנועים על הסירות, אופנוע לסירה. נפרדנו מג'יימס וגל נתן לו טלפון על מנת לסדר את הבאת הדברים מהמלון. הייתה תחושה מאוד עניינית, בקושי דיברנו. ראשל ישבה לבד והייתה מכונסת בתוך עצמה ועמיר ישב בקדמת הסירה. עם הקלצ'ניקוב, החולצה הקצרה, השרירים ומטפחת ראש, הוא נראה כמו רמבו ונהנה מכול רגע.

הגענו לבני באמצע הלילה. לפני זה החבאנו את שני הקלצ'ניקובים ושלוש מחסניות, עמיר לא רצה להיפרד מהאקדח, אז שמתי אותו בזולה באופנוע שלו. נכנסו לחדר שלנו במלון, גל השיג מים חמים, עמיר החליף לי תחבושת, ואמר "זה נראה טוב". ראשל הייתה מבואסת מאתנו וזרקה האשמות "איך הסתבכתי אתכם" וכאלה. כל הזמן בכתה על האבן שנשארה אצל הלבנוני. לא הספקנו להירדם ונשמעה דפיקה בדלת, הפקיד מהקבלה ביקש שנגיע ללובי כי "גון מההגירה מחכה לנו שם". גל ניסה לנפנף אותו ואמר שאנחנו עייפים שיבוא מחר, אבל הפקיד אמר "גון הוא מפקד המשטרה פה ואתם חייבים לבוא עכשיו".

727

9 תגובות ל"גלגלים בבוץ ויהלומים בכיס" – פרק 4

  1. סיפור מרתק ומדהים.. צריך להוציא ספר. תודה

  2. לפי התפתחות הדברים תכף תגיע בקשת הסגרה ממשטרת קונגו…..

  3. גדרון נח // 19/09/2015 um 6:59 // הגב

    חזק..!

  4. סיפור חזק ביותר,לבעלי עצבים חזקים.
    לסרט מתח וספר.
    איך ההונדות הקטנות שרדו את מאות הקילומטרים עם ים ציוד עליהם בשטח?
    לא עדיף כבר טנרה 600,כלי מוכח ואמין [אני יודע זאת ממקור ראשון].

  5. לפלג הגדול – צטוט מהפרק הראשון "בחרתי מתוך עשרת האופנועים שלנו (היו לנו ימאהות טנרה 600 והונדות 250) שלוש הונדות 250 בג'ה, אופנוע שטח קל שידוע באמינות וצריכת הדלק הנמוכה שלו וחוץ משיקולי אגו לא באמת צריך משהו עם מנוע יותר גדול באפריקה."

  6. ואו, היה שווה לחכות.
    יפה מאוד!
    מותח, כתוב בצורה נהדרת ואמינה 😉

  7. ריח של הרפתקאות מביא את החשק לסיבוב כזה באפריקה, מי מענין להצתרף?

  8. איזה אומץ . איזה הרפתקאה . סרט אמיתי . אני שבויי של הסופר .ועוד אופנוען ………

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




4 × one =