בוארון 09

השתתף בתחרות הסיפור הקצר, פורום אופנועים בתפוז, 2008

מאת: איתיאל

הסיפור מוקדש ל-BUARON 09 אשר כולי תקווה שהוא עדיין חי ומסתובב לו אי שם בהודו.

*   *   *

הסיפור שלי עם האופנוע מתחיל אחר הצהריים ביום שישי אחד. המיקום: העיירה הקטנה קאסול אשר ממוקמת בעמק פרוואטי בצפון הודו. אני לאחר ארוחת צהריים דשנה באיזה "דאבה' מקומית (מסעדת פועלים) ושומע גרגורים וקולות מוכרים של חבורת אופנועים המתקרבת לפתחה של העיירה. קם ומציץ החוצה ורואה לנגד עיני שיירה של רוכבי 'אנפילד' כ-6 במספר מגיעים לאיטם בנסיעה רגועה אך מלאת רעש אגזוזים לתוך העיירה ונעצרים במרכז. כל ההודים יוצאים ממקומם ומתחילים ישר להתקבץ סביב חבורת האופנוענים אשר מדוממים מנועים ומחנים את האופנועים. עוד באותו הערב הסבתי עם כמה מהם אל שולחן השבת בבית חב"ד המקומי ושמעתי מהם סיפורים מדהימים על חווית הרכיבה בהודו, ועל האפשרויות הגלומות בטיול חופשי מכל דאגות הניוד ממקום למקום.

אז נפל לי האסימון, לאחר מספר חודשים של טיול רגלי ושיטוט במזרח, זה הולך להיות המהלך הבא של הטיול שלי: רכישת אופנוע וניצול היכולת להגיע למקומות אשר מטיילים רגילים בדרך כלל לא מגיעים לשם. מיד התחלתי להתעניין בין הישראלים במקום למי יש אופנוע ומי מעמיד אותו למכירה.

הסתובבתי עוד יום יומיים בקאסול עד אשר ראיתי "אותו". בהתחלה קצת לא הבנתי: אופנוע ירוק? מה לעזאזל הוא חשב לעצמו כאשר הוא שם עליו שריון בסגנון של "צבי הנינג'ה" (ותאמינו לי – נינג'ה הוא לא…) אבל אז ירד לי האסימון שהיופי שלו זה בייחודיות שלו, בצבע הלא רגיל, בכידון הלא סטנדרטי, אפילו הכיפופים במגן החזירים מצאו חן בעיני. כמובן שהוא היה קלאסיקה: רויאל אנפילד 350 סמ"ק שנת ייצור 1979, והיה לו שם מיוחד אשר סימן בעיניי את הנון-קונפורמיות שלו BUARON 09. כן, זה הכיתוב שהופיע על מכסה הדלק ועל לוחית הרישוי.

הקליק הראשוני בינינו היה מדהים. ביום שרכשתי אותו נסעתי איתו למנאלי (מרחק של 3 שעות רכיבה) והוא רק גרגר מהנאה. "בוקר טוב לך בעלים יקר וחדש שלי – הוא אמר – אתה חייב לדעת משהו. מרגע שהפכת לבעליי החוקיים אני חייב להבהיר לך את כלל הברזל (או האלומיניום) היחיד והעיקרי שלי: אם תתייחס אלי כמו אל כלי תחבורה אשר נועד להביא את שנינו ממקום למקום חבל לך פשוט על הזמן. יש לי נשמה. לא תתייחס אלי בהתאם – אני כבר אעמיד אותך במקום". ואילו  אני בהרהורים שלי תוך שאני מפזם לעצמי בקסדה: "כן כן, כולם אומרים את זה, בוודאי, לכל אופנוע יש נשמה…" מה שכן לא ידעתי שלבוארון, מכיוון שהוא אופנוע הודי יש לא רק נשמה אלא גם קארמה. יום למחרת הוא לא הניע.

"אל תזלזל בו – אני אומר לעצמי בראש – אולי הוא צודק במה שהוא אומר". דרדרתי אותו למוסך הקרוב ושם הסתבר לי שנשרפה כל צמת החשמל. יואו פאק!" – אמרתי לעצמי ובהיסוס אני שואל את סוני: "קיט נא?" או בעברית, כמה יעלה לי להחליף את הצמה? והוא עונה לי: "לוק איטס ורי אקספנסיב. 600 רופי" – ואני חושב לעצמי הלוואי שב G-עז שלי היה עולה לי להחליף צמה 60 ש"ח כולל עבודה…

שבוע לאחר מכן יצא בוארון למבחן הראשון והרציני שלו, נסיעה לספיטי ואלי. עמק מדהים, 3 ימים של רכיבה דרך פאסים של מעל 4,000 מ'. שוחחתי איתו לפני הנסיעה: "תשמע, זה לא הולך להיות פשוט, אומנם יש לך צמיגי כביש ומראה של קאסטום, אולם הדרך שאותה אנחנו הולכים לעבור היא דרך לא פשוטה. רוב הרכיבה על שבילי עפר ומעברי מים למיניהם. הולך להיות לך קשה". ובוארון בקצרה: "אני לא חדש פה באזור. מכיר את השבילים, יודע כמה הם קשים למעבר. רק מה, טובה אחת קטנה אני מבקש ממך: פעם בשעה ככה תעצור, תשתה איזה צ'אי, תעשן סיגריה, תיתן לי לנוח קצת מן המאמץ למה זה יהיה לי באמת קשה". אין בעיה אמרתי לו, סגור.

צילום: בני דויטש

עברו שבועיים. קרוב ל-500 ק"מ שכמעט כולם שטח, מעברי מים, וקצת נפילות וחזרתי למנאלי. נכנסתי לסוני לעשות הערכת נזקים. חוץ מאשר האטמים של הטלסקופים הקדמיים שפרצו ונזלו (עניין של 70 רופי) שום תקלה מכאנית. הייתי בשוק. לאות הערכה נסעתי משם לבחור הודי חביב שתמורת 50 רופי קרצף את בוארון וניקה אותו עד לרמת הניקל.
עברו עוד כמה חודשים של רכיבה בצפון הודו הזדמן לי לנסוע עם בוארון את הדרך מדאראמסלה לכיוון העיר אמריצר. דרך שהערכתי אותה ב 6 שעות רכיבה התארכה והתארכה והתחילה להיגרר לתוך הלילה. למי שמכיר, לנסוע ביום בכבישי הודו זאת סכנת נפשות לא נורמאלית, אבל לנסוע בלילה זה פשוט סוג של התאבדות. מכיוון שלא שקלתי אפילו לנסות לנטות אוהל בין כל הנמרים, הפילים ונחשי הקוברה אשר נמצאים במישורים הפתוחים, נאלצתי להמשיך ולגרור את נסיעתי עד אמריצר.

ואז התחילו הבעיות. בוארון החליט שהוא נסע היום כבר יותר מדי ונמאס לו אז הוא התחיל לגרגר, לאחר מכן הוא החליט לילל, ואז פצח בשביתה איטלקית (אני נוסע, אבל לאאאאטטטט) ובסוף, כאשר כבר הגענו לפרברים של אמריצר, הוא החליט לחדול. שבק חיים. עצרתי את האופנוע בצידי הדרך, הוצאתי את הפנס וערכת הכלים לחפש את מקור הבעיה. הידידה שאיתי הלכה רגע לאיזה פיצוציה מקומית להביא לנו משהו לשתות. היא חזרה ואיתה עוד בערך 10 הודים אשר באותו זמן נראו רגועים ולא מזיקים. פתאום קלטתי שאנחנו מהווים אטרקציה רגעית בעיר הודית ענקית אשר עיקר המטיילים שמגיעים אליה מתרכזים בדרך כלל בביקור של יום אחד במקדש הזהב בטבורה של העיר, וזהו. אני עובד, ומנסה להניע את האופנוע, אבל הוא פשוט מסרב. ואז המצב מתחיל להיות טיפה בעייתי. לאותה חבורה של הודים שנדבקה אלנו הצטרפו עוד מספר שיכורים ש התחילו לשלוח ידיים לכיוון הבחורה ולהציק ברמה שהרגשתי של מתחיל להיות מסוכן.

ואז דיברתי עם בוארון. וזה סיפור אמיתי. ביקשתי ממנו כך: "אחי, אתה חייב לעזור לי פה. אנחנו חייבים להסתלק, וכמה שיותר מהר. אני מתחנן בפניך, פעם אחרונה תניע ותיקח אותנו למרכז העיר ואני מבטיח לך שלא אציק לך יותר. אפנק אותך בקלאץ' חדש, אעשה הכול, רק בבקשה פעם אחרונה בשבילי, תניע". ומבחינתי אז הלא יאומן קרה. בדיוק על סף מכות עם כמה הודים שיכורים לחצתי על הרגלית והוא הניע, לא בדיבור של הנאה ושל "הנה אני מוכן עכשיו לרכיבה אל האופק כמה שבא לך", אלא במין גרגור עייף שכזה: "טוב, אבל זה רק בגלל שאני ממש אוהב אותך (או את הידידה שישבה מאחור) וגם זה זמני. תמצא כבר גסט האוס ותן לי ללכת לישון בשקט". קפצנו על בוארון ועפנו משם כמה שיותר מהר.

חודשיים לאחר אותו סיפור, ברישיקש, נאלצתי להיפרד ממנו בכדי לשוב לארץ. מה לא עשיתי לברר איך אני יכול באיזו שהיא צורה לגרום לו להתגייר ולעשות עלייה לארץ, אולם המחיר היה כבד מנשוא לחייל משוחרר בטיול שאחרי צבא. נפרדתי ממנו לטובת זוג אמריקאים אשר בקושי נתנו לי להיפרד ממנו כי כבר באותו יום הם לקחו אותו והפליגו חזרה צפונה לטיול שלהם, ואני נותרתי גלמוד. נשארו לי עוד שבועיים עד החזרה לארץ וכל טרטור של אופנוע ששמעתי ברחוב ישר הייתי מסתובב לאחור לראות האם זה בוארון שכל כך התגעגע אלי עד שהחליט להסתובב בהודו ולחזור לחפש אותי.

אני מאמין שהוא עדיין מתגעגע אליי, כמו שאני מתגעגע אליו. אני בטוח שכאשר אגיע פעם הבאה להודו אחפש אותו, ולכו תדעו אולי עוד יום אחד הוא יסכים לעשות "עלייה" ועוד נראה אותו משייט כאן בכבישי ישראל.

צילום: בני דויטש

תגובה אחת לבוארון 09

  1. כיום יש כבר יבואן מסודר (ואשת מכירות שווה באולם התצוגה)
    האם הסטלנים (והפוסט סטלנים) נוהרים אליו?
    ואם לא – האם זה בגלל שהממשלה תייבא הודים להייטק ("מחסור בעובדים") במקום לייבא סונים שיוכלו לתקן בכל קרן רחוב צמות חשמל בשנקל?

    רוצה לומר – יש הבדל בין לרכוב עם ראסטות באיזה פס בהודו
    ללרכוב יום יום לעבודה. על האנפילד.
    אז נכון, יש סלבס (מובילי דעת קהל) שעושים את זה אבל לאנשי צווארון כחול כמוני זה לא כ"כ מתאים.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




seventeen + six =