ארבע פחיות מעוכות (אלפרד)

מאת: אלפרד (שם העט של שי יעקב ז"ל)
ארבע פחיות מעוכות על השולחן

בחלוקה גסה, שלוש משמאל ואחת מימין. עוד אחת טרייה, פתוחה מימין. ליד המאפרה. שני ליטר בירה, וטיזינג קל על אופנועים עושים לו את זה. עכשיו אלפרד מוכן לעבוד. את אלפרד אפשר לקנות בזול. מאוד בזול.
אלפרד אוהב בירה. לפרקים זה מביך. הוא אוהב לשתות כמעט כל סוג של בירה (כולל "אורנג´בום"). נכון שהוא אוהב במיוחד סוג מאוד מסוים, וברוב המקרים אפשר לסחוט ממנו הבטחות לא ריאליות בעליל במחירו של בקבוק לא גדול, ואפילו לא מאוד יקר, אבל יותר מכל הוא אוהב בירה. למרבה הצער, ניתן לומר שאלפרד אוהב בירה ללא סייגים. כמעט כמו אופנועים.

אלפרד רוכב על אופנוע ישן

אלפרד רוכב על אופנוע דו שימושי. אלפרד רוכב על אופנוע ישן דו שימושי שמיועד בעצם לכביש. אז למה בעצם כל ההתחכמות הזו?
כרגיל, כשאלפרד מנסה לפשט עניינים, הוא, כצפוי, מסבך אותם עוד יותר. אלפרד מת על קלאסיקה. ה"פרפטום מובילה" הנצחי. אופנוע שנוסע לנצח. מאידך, אלפרד גם אוהב לקפץ על שבילים משובשים ככה בסופי השבוע המזדמנים. בעצם, כשהוא לא ממש מקפץ, הוא אוהב להעמיס קצת ציוד (תרמוס, בירה, מצלמה ומזרון מתנפח), ולהפליג עם זוגתו אל האופק, מבלי להיזכר בקיומו של עכוזו הרופס בתדירות גבוהה מדי. אה, וגם לפעמים, כשיוצא לאלפרד, הוא גם שמח ללחוץ אופנוע עם מפרט טכני קצת יותר מתקדם מעגלתו הנאמנה. אחד כזה שיזוז טוב מתחתיו, מבלי לצעוק "תצא. זה כואב".
אלפרד לא נוסע במכוניות. אף פעם. משרד הרישוי לא מרשה לו. כשאלפרד נכנס למכונית הוא מאבד את זה.
למה בעצם?

את מה הוא מאבד?

"נהיגה היא צורה חזיונית (spectaculaire) של אמנזיה. לגלות הכל, למחוק הכל. כמובן, ישנו ההלם הראשוני של המדבריות, ושל הסינוור הקליפורני, אבל כשהוא נעלם מתחיל הזוהר המושלם של המסע- זה של המרחק המוגזם, של המרחק הבלתי נמנע, של אינסוף הפרצופים והמרחקים האנונימיים, או של כמה תצורות גיאולוגיות פלאיות, שסוף סוף אינן מעידות על רצונו של איש, תוך כדי שמירה נאמנה על התוהו ובוהו. הטראוולינג הזה אינו סובל יוצאים מהכלל. ברגע שהוא נתקל בפנים מוכרות או בפיענוח כלשהו- הקסם מתפוגג: הקסם האמנזי, הסגפני והאסימפטומי של ההיעלמות, נכנע לחנחון ולסמיולוגיה של חיי החברה".

אה, כן. למרבה הזוועה, הטקסט הזה נכתב על מכונית. מכונית. כזו עם גג. וחגורות בטיחות (לא. לא C1). מכל הצרות בעולם, אלפרד היה חייב לצטט מישהו שלא עלה על אופנוע מימיו. מאידך, הבודריאר הנבלה הזה (ז´אן בודריאר: "אמריקה") קולט בחושיו המחודדים, ואלפרד מהמר שגם בסיוען של כמה ":באד´ס" הנפוצות בדרום היבשת, בדיוק את התחושה. אותה תחושה חמקמקה, שנוזלת לאלפרד בין האצבעות כבר כמה עשרות טובות (שקלים ושנים). למה, לעזאזל. למה?

זהו, שלא ממש ברור למה. בדיוק כמו בירה. בדיוק כמו הרס עצמי. בדיוק כמו אופנועים. זה חמקמק. זה בורח. אי אפשר ממש לגעת בזה כמעט אף פעם. זה כמו נשים. אתה אוהב את כולן. כל הזמן. אתה יותר אוהב אחת, לפעמים, ומיד זה משתנה. אתה צריך אותה ליד. שתהיה זמינה כל הזמן. משעמם? נעבור לאחרת. אותו דבר? כן. באמת? לא ממש. ממש לא. צריך את הגירוי. צריך את החיזוק. צריך את הבטחון הזה. צריך את הקצה. בדיוק כמו בירה.

 

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




ten + thirteen =