איסני

תמונות: רמי סגל

איש עם חבילה נוחת בגרמניה

יש לי חבר ששמו רמי סגל וכל מי שמתעניין באופנועי הוסקוורנה עתיקים בטח שמע עליו. בקצרה נאמר רק שבעקבות החלטה לשיפוץ 390 אוטומטי שהיה פעם בשימוש צה"לי כלשהו, הוא יצא למסע ארוך לליקוט חלפים, ובאופן ממש לא ברור ולאחר מסעות רכש משונים הוא מצא את עצמו יום אחד רובץ על ערימת ברזלים ענקית במחסן שמלא עד לניאונים בתקרה. לא את הכל הוא היה צריך וכמובן שדוד אי-ביי הטוב והרחום עזר לו קצת לפזר את הדד-סטוק הזה ביבשות אחרות ועל הדרך גם להתרועע וירטואלית וליצור קשרי תרבות עם עמיתים לתחביב שעסוקים רוב השנה בסחר חליפין של טובין חלודים בלי להזיז את התחת מהכסא. עם אחד מהם ממש נוצר קשר חם והאיש הזה הוא נתין גרמני ושמו הולגר.

רמי סגל ואחת ההוסקוורנות המשוחזרות

רמי סגל ואחת ההוסקוורנות המשוחזרות

הולגר קשישא מתגורר בכפר קטנטן על הגבול האוסטרי, מורה טכני ללימודי ערב מבוגרים, ובזמן שנותר לו הוא משפץ הוסקוורנים עתיקים מהם יש לו ארבע גרוטאות לצריכה אישית על בסיס יומיומי. הקשר בין שני הרסטורנטים הלך והעמיק עד שבאוגוסט 2009 רמי החליט לקפוץ לביקור, ארז בתיק אגזוז מתפורר במצב טוב וטס לו לגרמניה.

אין לתאר את ריגוש המפגש של שני עמיתי אגודת האי-ביי ולאחר שנרגעות הרוחות והכתפיים מתרפות מהצ'פחות, אומר הולגר לרמי "אם אתה כבר פה לסוף שבוע, בוא נטייל עד לגבול ותראה משהו שלא ראית בחיים" והוא הולך למחסן ושולף משם שני האסקים עתיקים, וידידי הנפש עולים  עליהם ומתגלגלים 40 קילומטרים ומגיעים לאיסני (Isny) כדי לראות את מרוץ החטיארים הדו-שנתי.

מה יותר זקן – מה יותר טוב

איסני היא אחוזה פרטית של מאובן גרמני שאחת לשנתיים מקדיש את אדמתה הדשנה והבוצית לתחביב האהוב עליו – מרוץ שטח לענתיקות, וכשרמי והולגר מתגלגלים ומגיעים לשם בקרקושי הוסקוורנה שבדיים כבר רובצים במקום מאות חטיארים וסובאים בירה, כמובן. אוהלי קבוצות ובודדים פתוחים לרווחה וכולם עליזים מאד ושמחים מאד ומסבירים פנים לזר ולגר, מה שממש מזמין התעניינות מצד כל המבקרים שתוחבים אף לכל אוהל לבדוק את תכולתו, וזה בדיוק מה שגם רמי עושה בקדחתנות רבה כי הוא ממש לא בטוח אם הוא יודע להתעסק עם טיפוסים גרמנים שתויי בירה שייעלבו אם לא יביע התעניינות, ומיד הוא מבחין ומזהה שמדובר רק באופנועי שטח משופצים ומשופצרים עד אוזני הגריפ, חלקם מתוצרות שכבר לא מסתובבות בינינו היום ולא שרדו את תמורות העיתים, שנאספים במקום לצורך תחרות.

לפני פרוץ התחרות מגלגלים המתחרים את יצירות האמנות שלהם לתוך מתבן עתיק המשמש כ'פארק פרמה' שבסופו של דבר מאכלס 300 אופנועים בני לפחות שלושים שנה ומעלה, ובשלב זה כל אחד ואחד מהם נראה כאילו הרגע יצא מהויטרינה בלי לנחש מה מחכה לו למחרת. 

שיטת הקנס המצטבר

חוקי הבסיס להצטופפות במקום הם: אופנוע בן למעלה מ-30 שנה, מקורר אויר, בלי בלמי דיסק, ובעל 2 בולמי זעזועים אחוריים.

התחרות מתחילה בשבת בקטע תאוצה-בלימה: על המתחרים לעבור מהר קטע בן 200 מטרים ולעצור בדיוק על קו הסיום, כך שלתחזוקת בלמי התוף הישישים יש כאן משקל נכבד. מי שגולש מעבר לקו נקנס. על המתחרים לעבור את הקטע הזה ב- 7.45 שניות והניקוד הוא 7 נקודות עונשין. מי שעובר אותו בזמן ארוך יותר- הקנס עולה, גדל, ופורח.

בכלל, מתברר ששיטת הניקוד שם הפוכה מהמקובל ומבוססת על קנסות, ובעצם מי שצובר הכי מעט נקודות הוא הזוכה. מרקחת מסקרנת שמצריכה סרגל חישוב הנדסי מסויים. איך? – הנה: קודם כל מתחילים מנתון בסיס שהוא ציון משוקלל המורכב מגיל האופנוע בתוספת גיל הרוכב מופחת ממקדם קבוע. דוגמא: אופנוע בן 40 עם רוכב בן 50 יתנו את הגיל המצטבר של 90 שיופחת ממקדם של 150 ויעניק 60 נקודות עונשין. כלומר, ככל שהגיל שלך ושל האופנוע עולה אתה ביתרת פתיחה של קנס קטן יותר, ורוכב ואופנוע צעירים יותר יזכו לעונש גדול יותר.

מובן? – נמשיך: ביום ראשון מתחילה התחרות האמיתית בקטע פתיחה שמי שצולח אותו כהלכה מקבל  60 נקודות קנס, ומיד מסתבר שזה אנדורו לכל דבר עם קטעי התשה ועם ספיישל טסט'ס. המארגן לא חס על המתחרים ומשלח אותם למסלול מסומן כדבעי בן 35 ק"מ שעליו עליהם לחזור 3 פעמים. כל העסק נמשך כארבע שעות, וזה זמן לא מועט שבו אתה מתנפל על הכלי האהוב שלך ששיפצת בדי עמל בדי דמע ובדי דולר, תוקע אותו לתוך הבוץ וקורע לו את הנשמה והצורה ורואה לאט לאט איך הוא הופך לחורבה תחת ידיך, וכל מה שתצטרך לעשות בשנה הקרובה זה לנסות לברוא אותו מחדש, אללה יוסטור ורחמנא ליצלן גם יחד.

מיד אחריו קטע 'טריאל' במדרון רטוב שבו כל הורדת רגל מזכה בנקודת עונשין, אם הכלי מדומם בטעות אתה חוטף קנס של 25 נקודות, יציאה מהקוים גוררת מהלומה של 50 נקודות, וסירוב לעלות למסלול יגרור מהלומה של 100 נקודות, אבל לא נראה שיש מי שמסתכן בויתור על מסלול כזה. כולם בפנים. לאחר מכן מגיעים קטעים של 'ספיישל – טסט' שבו כל שניה היא נקודה, וטעויות חריגה מהמסלול גוררות 60 נקודות.

כל המשתתפים מחולקים ל- 16 קטגוריות על פי נפחי מנוע (100, 125, 250, 500, מעל 500, עם סירת-צד) ושנה (עד 1970, עד 1976, עד 1978). על כל העסק הצבעוני הזה מפקחים מאות מרשלים שדבר לא חומק מעינם הביקורתית.

רמי לא לגם שם טיפת בירה אבל חזר לארץ שיכור לחלוטין, ובעקבות מפגש המוטוקרוס וינטאג' בכפר יהושע הוא מעלה את השאלה: למה שלא יהיה לנו "איסני" ישראלי משלנו?

למה לא, באמת?!

 

3 תגובות לאיסני

  1. חוג הפרופסורים // 07/03/2016 um 17:50 // הגב

    כמה סיבות למה אין ולא יהיה בישראל אירוע כזה:
    א. כי יידרש אישור ממכבי אש.
    ב. כי נחוץ אישור משרד החוץ.
    ג. כי המשטרה לא אישרה.
    ד. כי משרד התחבורה לא נותן ברירהץ
    ה. כי המכס לא מוותר על שקל.
    ו. כי מכון התקנים טרם הפנים.
    ז. כי משרד הפנים שובת.
    ח. כי משרד האוצר לא מאשר ביטוח רק לסופ"ש.
    ט. כי אנחנו מצביעים ליכוד עבודה במקום לאנשים כמו אברהם פורז יבדל"א, שבזכותו רכב אספנות משלם רק 30% מדמי הביטוח.

  2. עוד סיבות ?
    כי למצוא בארץ כלי ישן לשיפוץ זה כנראה קשה יותר מלמצוא מחליף לביבי
    כי גם אם מצאת גרוטאה חלודה אז המוכר מבקש סכום שמוריד את החשק ולא אכפת לו לא למכור בכלל…
    באופן פרדוקסלי בגלל מחירי האופנועים החדשים כל אופנוע בארץ חווה עד תום את כל דרכי הארץ,עובר עשרים ידיים במהלכן מאבד כל צורה של אופנוע וממשיך להיות ״אטרקטיבי״ עם מחירון נמוך בחמישים אחוז ,אולי,ממה שעלה כחדש לפני שני עשורים
    כי אין תרבות שימור.השתמש וזרוק,שפץ בזול עד שיכבה ואז יגיע פראייר אחר שיעשה את זה שוב

  3. ובעיקר כי לא נוצרה כאן עדיין תרבות מוטורית. כמה שלא ניסינו.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם