מיהו אופנוען

לאחרונה מישהו אמר שאני בכלל לא אופנוען.

וואלה?! את ז-ה, עוד מעולם לא אמרו לי. קצת הפתיע, אבל לפחות נולד מזה טור.

עזבו את זה שהדברים שנאמרו, נאמרו על ידי מי שהוא סוג של חמום מח צר מוחין. רק על עצמי לדבר ידעתי, ואם יש משהו שברור לכ-ל מי שמכיר אותי, זה שאופנועים ואני חד הם עוד מאז שחר ילדותי, ועוד יותר מגיל 14 ו-10 חודשים – עת רכשתי את אופנועי הראשון והגעתי איתו לבית הספר לתדהמת חברי בתחילת כתה י'. כן, בלי רשיון. מעולם לא נמניתי על ל"ו.

מאז כיתה י', חלפו הרבה מים וקילומטרים. אחד, טל שביט, הפך עוד בשנות העשרה שלי להיות מודל של מי שאני רוצה להיות כמוהו (רק שההכרה לכך באה רק הרבה שנים אחר כך), ולאחר שרכבתי מירוצים בשלוש מדינות – כולל בקטגוריית ה"אופן קלאס" האימתנית, ריסקתי לטוטאל לוס ארבעה פיירבליידים ועוד אחד אחר, מכרתי עוד שניים, הוצאתי רשיון מירוצים "אקספרט" אצל רון האסלם, קראתי ערימות של ספרים על העולם הדו גלגלי בכלל ועל אופנועים בפרט, בלעתי מגזינים מהעולם בשקיקה ועשיתי מי יודע כמה קילומטרים, החלטתי שאני עוזב את כל מה שאני מכיר, והופך להיות טל שביט.

כלומר, ליד. בקטן. כי אי אפשר להיות ממש טל שביט. אחד אלוהינו.

ואז הקמתי מגזין לאופנועים. כלומר, עוד לא.

לקחתי מהחיים הפסקה של כחצי שנה, ורכבתי על כל מה שהיה ליבואני האופנועים אז להציע. הייתי כבר רוכב קצת מוכר, והיבואנים הלכו איתי. צחי גילון, מבעלי עופר אבניר זרם אתי, יוסקה ברנדייס ממטרו עצם עין ונתן לי כל מה שאני רוצה, ניב חיימי – אז מנהל המכירות של אופנועי ימאהה ולימים רוכב המבחן הראשי של "בייקס" שלי, החליק לי אופנועים, ועל כל אחד מהם ישבתי בבית ורשמתי רשמים. ללא מעט אופנועים חזרתי שוב ורכבתי עליהם שוב כדי להשלים את התמונה. אלפי קילומטרים רבים, עשרות כלים, ועדיין לא נכתבה מילה אחת לציבור. רוכב ביום, כותב בלילה. לעיתים שלושה אופנועים בשבוע. התמקצעתי.

במקביל כתבתי מאמרים למגירה. על רכיבה. חקרתי את תחום הרכיבה לעומק, למדתי עוד ועוד, החכמתי, מאוחר יותר גם לימדתי רוכבים אחרים לרכוב במסגרת "בייקס". והמאמרים? המון שנים לאחר מכן הם התאגדו ל"המדריך הגדול לרוכב הדו גלגלי". סוג של תנ"ך דו גלגלי בזעיר אנפין, העוסק בכל תחומי האופנוענות – מלבד החלק הטכני.

ואז רכבתי, נהרגתי, החיו אותי, המשכתי להפעיל את המגזין מרחוק, ראיתי את "מוטו" עושה לי בית ספר ולא יכולתי לעשות כלום, אבל המשכתי. לעשות. שנה שלמה כמעט ולא יצאתי מהבית, אבל החלטתי שאני ממשיך את המגזין בכל מחיר.

במהלך 7 ומשהו שנות קיומו – עד שנמכר וגסס אל מותו, רכבתי על מאות כלים שונים כרוכב שני לבוחן. "עוד עין", וכדי לאשרר את הכתבה המובאת אלי. מבלי ידיעתו, ניב חיימי לימד אותי עוד פרק בהלכות מבחן דרכים ולטעמי הגעתי לשיא בשנת 2004-5. גם בחנתי וכתבתי על חלק מהם בעצמי. ההתמקצעות בתורות רכיבה וביכולת להבחין מאיזה חלק באופנוע מגיע כל פיפס במבחן הדרכים, הפכה להיות הדבר שידעתי לעשות אולי הכי טוב בחיים. אני לא חושב שהגעתי לרמות האלו בשום דבר אחר שעשיתי. כולל כתיבה, כולל עריכה, כולל הכל. תשאלו את נמרוד בוקר, בוגר מסלולי מירוצים ומהרוכבים המהירים והטובים שהכרתי, כמה הצקתי לו ביום חמסין והטרור שעשיתי לו עד שהסביר לי בדיוק מה הוא מרגיש ומאיפה זה בא. "זה לא זה. סע את הכביש שוב ותבחן". וזה בשיא החום של אוגוסט, כששנינו על חליפות וציוד מלא באיזור צומת נחשון הלוהט, ושוחים בתוך הזיעה של עצמנו בחליפות הרכיבה. אמרתי.. טרור. אין פשרות. הכי מקצועי שיש. קו נכון בפניה הפך אצלי למנטרה לחיים, ועד היום, כמעט בכל רכיבה, אני משחק עם סגנונות רכיבה חדשים. למה? כי אני אוהב את זה, או שאולי זה הפך להיות עם השנים טבע שני. אין סיבות רציונאליות.

אותו סר בינה כתב שאני לא אופנוען כי "אני לא בונה, ולא רוכב". אז רוכב אני דווקא כן, ודווקא בכמות סבירה לבעל משפחה עם ילדים שצריך לחלק את השבתות שלו בין המשפחות. כפעמיים בחודש יוצא הפיירבלייד מהמאורה המקורה, והמצערת שלו נסחטת לסיבוב של כשעתיים בוקריים. ה-ווווווווווווווווו הגרגרני/צווחני הגברי מהמנוע שווה ערך בשבילי לשלושים פסיכולוגים. המח מתנקה, השלווה יורדת, השטף המהיר בין הפניות מזריק אנדורפינים בקצב של מה שקורה במקום אחר לגמרי ועם גוף שאינו מתכת ופלסטיק, והכל מזדכך ומזוקק להתעלות נפש של ממש. ריסטרט לראש. אני גם מודה, שלמרות הכל, היו וישנם אופנועים שאם יוצא לי לפגוש ולהניע אותם, אני מתרגש עד דמע. פסיכי, אבל ככה זה.

אז מיהו אופנוען? האם העבר הזה שלי הופך אותי ליותר אופנוען מאחרים? רמז: לא.

מה שאותו כסיל לא הבין ולא יבין לעולם, הוא שלאופנוענות אין גבולות. אין רבדים. אין הגדרות. אופנוען יכול להיות בעל עבר עשיר רכיבה ולימוד כמו שלי, ומצד שני, אופנוען יכול להיות גם מי שאין לו כלל אופנוע ולא רכב שנים ארוכות. אופנוענות היא בנפש. היא משאת נפש. היא חלום שכלל לא משנה אם הוא מתקיים במציאות החיים הסבוכה או לא. אופנוענות היא צורך. אופנוע הוא צורך. צורך פיסי, צורך נפשי. אתה יכול להיות אחד שאין לו אופנוע, אבל יש לך את הצורך באופנוע. את אותו הצורך הנפשי והפיסי. את האהבה אליו. את הקנאה בכל מי שיש לו אחד. את אותה משאת נפש שאולי, רק אולי, בסוף שוב תזכה להיות שוב בעל אופנוע. אם יש לך את כל אלה, על הזין שלי אם אין לך אופנוע בחניה. אתה אופנוען בלב ונפש. לא צריך להיות בעל אופנוע כדי להיות אופנוען.

ומצד שני, יהיו תמיד את אותם אלה שירכשו את האופנוע היקר והנוצץ ביותר בשם הדאווין, ישכיבו 150 אלף ₪ על אופנוע ללא תקילין, לא יתעניינו בעולם האופנועני, לא ילמדו רכיבה מה היא, ירכבו שנה עד הטוטאלוס, ואז כל החיים יספרו מעשיות וגבורות על האופנוע הסופר מהיר שהיה להם וכמה שהם היו שמים בכיס את ולנטינו רוסי אם רק היתה להם ההזדמנות. אבל שוב אופנוע? מה פתאום? הם לא רוצים יותר אופנוע, הם לא מתאווים שוב לרכוב. הם, עם הסיפור הזה בחייהם, סיימו.

נו, אז אלה היו אי פעם אופנוענים אמיתיים? בוודאי שלא. זה היה עוד תכשיט דאווין בחייהם. עוד אביזר שבא, הלך, ולא ישוב יותר. וממש לא משנה כמה כסף הם השקיעו בזה. אלה, מעולם לא היו אופנוענים. הם היו בעלי אופנוע ותו לא.

עולם האופנוענות הוא רחב כל כך שיש בו מקום לכל כך הרבה סוגים של סטיות מוטוריות, כמעט ללא גבול. כאלה שאין להם וחולמים על אחד, כאלה שמחליפים כל הזמן, כאלה שלא מוכרים אף פעם, כאלה שאוספים, כאלה שנהנים לרכוב לאט, כאלה שנהנים לרכוב מהר בקו ישר, כאלה שנהנים לרכוב מהר ונמוך בפניות מהירות, כאלו שאוהבים לרכוב לאט בקבוצות, כאלה שאוהבים להתעמק דווקא בהיסטוריה של הדו גלגלי ומדקלמים כלאחר יד דגמים שאינם מוכרים לרוב בני האדם, כאלה שאוהבים אופנועים ישנים, כאלה שחייבים להתחדש בדור האחרון, כאלה שאוהבים לקאסטם את האופנוע, כאלה שאוהבים לנקות אותו משל היה תכשיט יקר, כאלה שקופצים, כאלה שחוצים מדבריות, כאלה שרוכבים על סלעים, כאלה שחוקרים את חוקי הפיסיקה המשפיעים על האופנוע, כאלה שחופרים ולומדים כל בדל של תורת רכיבה, כאלה שאוהבים לשחק עם המכניקה, כאלה שלא מוכנים שמישהו ינגע להם באופנוע, וכאלה שאוהבים לכתוב עליהם. כולם שווים בפני אלוהי הדו"ג, וכולם אופנוענים.

6 תגובות למיהו אופנוען

  1. מצויין!
    האתר שלכם עושה לי טוב 🙂
    ברוכים הבאים

  2. שמשרון פח // 12/07/2015 um 5:40 // הגב

    יפה.
    אופנוע זה חופש.
    אופנוען הוא free spirit
    גם אם כרגע הוא על קטנוע… או אריה בכלוב על 4 גלגלים..
    ושיתפוצצו המתנשאים..

  3. תומר ראסטה // 12/07/2015 um 11:30 // הגב

    יפה כתבת אח יקר!!(: ואתה אופנוען! אכולמניוקי! למרות שיש לך גם קטנוע..(;

  4. two wheels Dragon // 31/12/2015 um 11:19 // הגב

    אני חייב לומר לך שכל מילה שכתבת פה צריכה להיות חקוקה בסלע אני מסכים עם כל מילה ומילה פה!!

  5. יפה כתבת.אני הגעתי למסקנה שאני מכור לחוויה הדו גלגלית אחרי 30שנה.

  6. בול

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




20 − 19 =