זכות יתר

יום שלישי שעבר, מסדרון מס הכנסה בחדרה, אני מחכה לתורי. הסיבה: עיקול טובין, מטלטלין ונשמה. העילה לא ברורה. פתאום צץ פקיד ממשרד ומשדר לי כך: " מר ינוקא, לך הביתה אדוני, אין לך חוב".

מה?!

שבועיים קודם, משרד הרישוי חולון, משכשך עד צוואר בתור שאורכו כאורך הירקון הדלוח בנסיון להסדיר איזה ביטול רשיון לא ברור, ולפתע טופח על שכמי אחד מבחורי המשמר, שולף אותי מהתור ואומר לי: "גש למשרד המנהל". בברכיים פקות אני מתייצב מול ברנש חבוש בשפם אפרפר שמבשר לי חגיגית: "בדקתי שוב והרשיון שלך תקין. סע לשלום".

אר יו ריל?!

אני רואה ראשים ספקניים מתנדנדים כרגע באי אמון מול המסך; חליק מבולשיט, על מי אתה עובד, לא יכול להיות, אולי בדנמרק, לא כאן, לא בישראל.

צודקים.

אבל, רגע, תפסיקו שניה להתנדנד. דווקא כן.

* * *

צעירים רבים היום ידקלמו לך בע"פ מהי הפרוצדורה להוצאת דרכון זר. 'פלן בי' הם קוראים לזה. חישוב מסלול מחדש, ג'אסט אין קייס שהעסק יקרוס מהר יותר מההערכות. לא מאשים אותם. אין להם אמון במוסדות המקום לתוכו הולדנו אותם. כל צעיר כבר יודע שאם הוא לא הבן של נמרודי, לא נכד של ברק, לא אח של מוזס, לא חבר של חיים כץ, לא גיס של רקפת, ולא חתן של יעקב נאמן, הוא יאכל כל חייו מאותה פנכת דוגלי עם כל כלבי האשפתות.

השתלטה עלינו ההרגשה התמידית הניבזית הזו שממש עכשיו מישהו עושה עליך סיבוב; האצבע – למאגר ביומטרי, במים – כלור, הדלק – עולה, הקוטג' – צומח, שכר הדירה – פורח, זיהום האויר במפרץ – מתפתח, קופות הפנסיה – בריקון קבוע, דירה – הצחקת אותו. אם אתה לא מקושר, מתוקשר או מחובר אתה בכוננות ספיגה שכל רגע יתחבו לך את הראש לגיגית של חרא.

בשנות ה-80 נתפס הגזבר של שפיים מעביר כסף לחשבון פרטי. זה היה סוף עידן התמימות. הקיבוצים היו, אולי, הדבר הישראלי האחרון להאמין בו. אחר כך נפלה החומה, נפרץ הסכר ובא השטף הגדול. בעננים הגבוהים שמעל לראשנו מתרקמות הסערות שקובעות כאן את קצב החיים; תשובה מקבל את הגז, דנקנר מקבל תספורת, הפרקליטות מתחברת לעו"ד שסוגר עסקה סיבובית עם הקצין החוקר, פינטו והקצינים בחגיגת פפלינוס, הרב הראשי בונה קופת שוחד נאה לעת פרישה, שר האוצר גמר מאסר, דרעי חוזר לכסא המלכות ששמר לו המרן, הנשיא אונס, ראש הממשלה גונב, ראשי רשויות מקומיות עם תג קלון בדרך לעבודות שרות, מפלגת 'הכסף של ישראל אצלנו' מתפרקת מעודף שחיתות ציבורית, רהיטי הגן של שרה'לה נוסעים הביתה לטירה בקיסריה, הניצבים מטרידים את הפקידות והשוטרים סתם מכניסים מכות.

טוב. די. הבנתם.

הרגשה מחורבנת שגונבים אותנו ואת מה שמגיע בקושי מקבלים. אפילו מספיק כבישים אין לגודש התנועה העצום שחוסם ופוקק אותה כל בוקר בהלוך וכל ערב בחזור.

או, הנה התפנית בעלילה.

* * *

כמו קסם, נס, פלא, כמו זכויות יתר של נסיך, נתין נבחר, מיניסטר או סתם אזרח מבוגר בשבדיה, חוצב האופנוען העממי את דרכו בתנועה הכבדה כאילו קיבל מתנה מהמלכות. לפניו, מאחוריו ומצדדיו בשורות וטורים תקועה המדינה שרוצה הביתה, אזוקה לאספלט. פרצופים מיואשים, רדופים, מציצים החוצה מהמכוניות, מנסים למצוא נחמה במזגן, בווצאפ, בסאבופר חדש, במולטימדיה משוכללת. לחולף בחלונם משתקפים פנים משוועות לעזרה שלא תגיע, עיניים מחפשות תקווה שאיננה. בהבעות של ייאוש ובהשלמה עצובה של אפס ישועה ותוחלת הם נראים כיושבים שבעה, חפים ממידע אם ימשיכו לנוע או יתקעו, ריקים מידיעה מתי יגיעו או כמה זמן עוד יתייבשו ככה, שמוטים מרסן השליטה בקצב החיים.

והאופנוע נוסע. כמו בבועה, בקצב קבוע, בעולם משלו, בנתיב פרטי, שליט בגורלו, אדון לזמנו. הזמן מחושב נטו. חולף על פני אלפים מאחיו המשועבדים והנה הוא כבר ברמזור הבא חונה בראש המחנה. באור ירוק הוא ניתז מן הנמל כטורפדו ואחריו משתרכות בכבדות דוברות הפחם האיטיות.

כל יום מחדש זה נראה לי לא אמיתי. לא הגיוני. לא ייתכן שהמדינה מאפשרת לסקטור קטן, לנישת שוליים, לענף תחבורה זניח ומוזנח לחגוג בלי תשלום, להרגיש חופשי, לנשום מלוא בית החזה, להיות שונה, להיות אחרת, לקבוע לעצמו את ריתמוס התנועה, לחשב לעצמו את הזמן בדרכים. לפעמים אני מפחד שתיכף תתפוגג ההזיה ויחלוף החלום. אני הודף את המחשבה המבעתת שבקצה נתיב השוליים תחכה ניידת ובה השלטון האטום שיבקש לראות רשיונות ויעניק לי קנס על נטילה חמורה בזדון של זכויות יתר שאינן מעוגנות בחוק העבדות הכללי.

* * *

את היום שלי אני גומר בנסיעה הביתה בקצב קבוע וידוע. זה עושה אותי קצת שמח. מרגיש מיוחד. לשעה תמימה אני מחובר למושג 'חופש' שאיננו קיים יותר במקומותינו. פריבילגיה ייחודית למי שבחר להנתק מההמון הכלוא ולנוע עם אופנוע. היא נותנת לי אויר. האופנוענות שלי היא מזמן כבר לא תחבורה. היא חמצן ומסלול ירוק ומהיר אל הבירה במקרר, אל הכורסה הפרטית ואל השקט.

12 תגובות לזכות יתר

  1. יוריאר // 01/07/2015 um 7:49 // הגב

    יפה דרשת ינוקא. אבל "לא ייתכן שהמדינה מאפשרת לסקטור קטן, לנישת שוליים, לענף תחבורה זניח ומוזנח לחגוג בלי תשלום"? דואגים שנשלם על החופש הזה – שכחת את מחירי הביטוח? המס על חלפים ומיגון? מחיר הקנייה? המס שימציאו מחר? אין ארוחות חינם. לפחות לא לכלבי האשפתות – גם על דוגלי צריך לשלם.

    • ייתכן גם ייתכן – דוגל בלי מנוע (גם לא חשמלי רחמנא ליצלן) לא משלם ביטוח, מחיר קניה וחלפים יחסית סביר, וזמן הנסיעה נטו… רק שבקיץ מגיעים למשרד מזיעים משהו פיכסה.

  2. מחיר? ביטוח, תאונות, תחזוקה-זה מחיר. כל אלה הם שמשאירים את הדו"ג נישה למשוגעים שמוכנים לשלם את המחיר המאוד יקר של טיפת הכזב הזה.

  3. שמעון חש // 02/07/2015 um 5:43 // הגב

    מדינת כל בוזזיה. ואנו ממשיכים להוריד את הראש ולהגיש את הלחי השניה.
    מגיע לנו

  4. כמו הינוקא, גם פואד עובד אלילים.
    אל הבירה במקרר,
    אל הכורסה הפרטית
    אל השקט.
    אלים רבים שוכנים בנפשו של אדם, ושואף הוא להגיע אל כולם.
    גם פואד שואף. ועוד איך שואף!
    יום יום בדבקות.

  5. פרטיזנים אמיתיים רוכבים גם ללא ביטוח.
    אם אני מכיר אישית מספר לא מבוטל של כאלה (ואני מיזנטרופ להזכירך) תתאר לעצמך כמה אתה, ואתה אפילו לא ידעת.
    ואם נתחבר לרוח המלשינון וההלקאה השטוקהולמית שבדבריך – רק חסר שאיזה אזרח למופת יתיר את הפלונטר בין המשטרע ומשרד התחבורע ואז בשול ימתין לך שוטר משודרג, כזה שבודק בנוסף ביטוח חובה אובאמהקר בתוקף.

    • אבל אבל… לרכב בלי ביטוח זו לא זכות יתר
      מקסימום סיכון יתר

      • סיכון רק אם יש לך מה להפסיד.

        רוכב צעיר שהכרתי ריסק חלק אחורי של קופסה של נהגת. סכום דו ספרתי של אשחים.
        היא הסכימה לו לסגור עניין בלחיצת יד כי דרך הרשויות היא לא תראה ממנו את הגרוש שאין לו על הת..
        גם אפוטרופוסים לא היו לו.

        הוא עלה לקנדה המדרפאקר.
        ואני נשארתי פה. כדי לספר על זה.

  6. כתוב…למופת.
    עצוב…ברמות.
    חבל ששכחנו שניתן גם אחרת )-:

  7. יש לי רעיון מהפכני בואו ניתפקד לליכוד ונשפיע מבפנים פפחחחחח

  8. יפה כתבת,כל משפט נכון,מדוייק לאללה.

  9. בלי תשלום?? מיסוי הזוי, ביטוח נפוח. וגם כבר נפלתי אצל הבן זונה שאוסף דו גלגלים שנגעו בפס הלבן בהשתלבויות לאיילון מאחד. הקבועים שם יודעים על מה אני מדבר.

להגיב על יוריאר לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם