"גלגלים בבוץ ויהלומים בכיס" – פרק 7

מאת: אלי תמוז

לפרק 1  לפרק 2  לפרק 3  לפרק 4  לפרק 5  לפרק 6

גנבים בלילה

יצאנו עם האופנועים מהמלון בלי בעיות, ראשל מאחורי, את המייג'ור לקח עמיר וגל את אחמד, עצרנו איפה שהחבאנו את הנשק, חילקנו את הנשק בינינו, עמיר לקח את הקלאץ' עם שתי המחסניות וגל את השני, ראשל שאלה מה איתי, ועמיר נתן לה בחוסר רצון את האקדח שהיה עליו ואמר "טעון דרוך ונצור, את יודעת להשתמש?" והיא ענתה לו  "אל תשכח שהייתי קצינה בקרקל". אני נשארתי עם הלום והסכין .

ירד גשם, הדרך הייתה ריקה, הגענו לירידה מהשביל לכיוון גשר החבלים. הפעם, למרות שהיה חושך היה יותר קל לעבור. המייג'ור ועמיר חזקים כסוסים פשוט הרימו יחד אופנוע אופנוע במקומות הקשים. עברנו את הגשר, עברנו את מחנה האו"ם והחבאנו את האופנועים בשיחים ליד הבית של הלבנוני. עדיין ירד גשם קל והיה חושך כשהתקרבנו לבית מאחור. עמיר, גל, וראשל נשארו בשיחים, המייג'ור, אחמד ואני הגענו לשער האחורי, הכנסתי את הלום בין החומה והמשקוף, המייג'ור ואני לחצנו חזק, והמשקוף עם הדלת נחלץ מחומת הבלוקים. נכנסנו לחצר, אני המשכתי לדלת של המטבח שנפתחה בשניה. בינתיים נכנסו כולם, עמיר נשאר בעמדה שלו במרפסת של המטבח. בפנים הבית חשוך אבל יש אור חרום עמום ליד המדרגות, המייג'ור סימן לנו בשקט עם האצבע, אל תזוזו, והוא ואחמד עלו במדרגות צמודים לקיר, המייג'ור ראשון עם האקדח עם המשתיק קול שלוף ואחמד עם ה-M14 כשהקנה מעבר לכתף של המייג'ור.

הייתה דממה, חיכינו קצת בחושך, וגל לחש לי "חבל על הזמן תתקדמו לכספת", אני וראשל המשכנו לאט לחדר העבודה שבה נמצאת הכספת וגל נשאר באולם הגדול כחיפוי. פתחתי את הדלת, היה חושך מוחלט, נכנסנו, ראשל סגרה את הדלת אחרינו והחלטתי להדליק את הפנס שהיה מורכב לי על הראש. איך שהדלקתי ראית דמות של גבר קמה מהספה שהייתה בחדר כשהוא ממלמל בצרפתית "כסכסה לבה, כסכסה לבה" והדליק אור. זה היה אור חירום על סוללות אבל מספיק בשביל שהוא יראה אותי ואני אראה אותו. זה היה התרנגול המגונדר עדיין עם חליפת שלושת החלקים שלו, אבל יחף. כשהוא זיהה אותי הוא פנה לעבר אקדח שהיה מונח על השולחן ואני קפצתי עליו עם הסכין, דקרתי אותו כמה פעמים באזור הבטן אבל הוא המשיך להילחם. ירד לו דם, כל החליפה הלבנה הוכתמה בדם, אבל הסכין הקטנה לא חדרה מספיק עמוק בחליפת הבגדים והוא לא נתן לי להגיע לאזור הגרון, מחזיק את הידיים למעלה כמו מתאגרף. הקרב התחיל להשתנות, עכשיו הוא תקף אותי באגרופים. הייתה מהומה לא קטנה עפו שם רהיטים אבל לא הצלחתי להתגבר עליו והוא לא הצליח להגיע לאקדח. באיזה שלב נפרדנו ואז ראשל נכנסה, נעמדה בינינו וירתה בו שלוש פעמים, הוא התמוטט, והיה דם בכל מקום. ראשל אמרה לי "לכספת" והחלה לחפש במגירות של השולחן.

ניגשתי לכספת והתחלתי להרכיב את הסט הראשון של המטענים על הצירים של הדלת. בינתיים החלו להישמע יריות בתוך הבית גם בודדות וגם צרורות של אוטומטי. המשכתי, נועץ את הנפצים, מושך את החוטים ומדביק את שקיות המים. גל נכנס, מחזיק את הקלאץ' במצב ירי, שאל מה קורה, ראה את התרנגול שוכב על הרצפה ואמר "תשע דקות". בינתיים היריות נפסקו, יצאנו מהחדר יחד איתו, חיברתי את החוטים לסוללה, נשמע פיצוץ, נכנסנו חזרה, היה ריח של אבק שרפה והרצפה היתה חלקה מהדם והמים. בכספת עפו הצירים היה חור ואפשר היה לראות את שלשת הבריחים הפנימיים של הדלת. חיברתי את שאר המטענים הקטנים על הבריחים, שוב עם שקיות מים, גל עוזר לי וראשל הפסיקה לחפש בחדר מחפה עם אקדח שלוף. משכנו חוטים ושוב יצאנו מהחדר, הפעלתי, היה פיצוץ, לאחר הפיצוץ שמענו את המייג'ור קורא: "גל, גל, בוא לפה". ראשל ואני חזרנו לחדר, עכשיו גם עפו הבריחים והיה חור קטן הכנסתי את הלום, הדלת זזה קצת והחור נפער יותר. ניסיתי להכניס את היד, הכספת הייתה חמה שפכתי מים מהבקבוק אבל עדין לא הצלחתי להכניס את היד, החור היה קטן מידי. ראשל אמרה "תן לי לנסות", ובינתיים גל נכנס לחדר ואמר "אחמד פצוע קשה, אני הולך להחליף את עמיר. חמש דקות" ויצא. ראשל הכניסה והוציאה את היד לתוך הכספת, היד שלה דיממה מבליטות הפלדה של הכספת ומהשברים של הזכוכית שהיו בפנים אבל כל פעם היא הוציא כמה  אבנים וכמה שברי זכוכית מוכתמים בדם. הכנסתי אותם לשקית, ובאיזה שלב קלטתי אותה מכניסה משהו לכיס של הג'ינס. גל מהמרפסת צעק לתוך הבית מידי פעם "ארבע דקות", "שלוש דקות", "שתי דקות", ובסוף הוא צעק "זמן זמן". ראשל אמרה לי "זהו, יוצאים", דחפתי את החבילה לכיס הפנימי של מעיל העור, היא הייתה כל כך גדולה שזה בקושי נכנס. גם ראשל הכניסה חבילה לכיס הפנימי של המעיל שלה, המסמכים שמצאה במגירות.

יצאנו החוצה. עמיר ירד במדרגות סוחב את אחמד על הגב, המייג'ור הולך לפניו מחזיק ביד אחת את התיבה של העזרה  ראשונה, וביד השנייה את ה-M14. הוא שאל "הצלחתם?" ובדיוק החלו להישמע יריות מכיוון המרפסת. מישהו ירה צרורות על הבית מהחצר וגל ירה בבודדות חזרה, המייג'ור שמט את תיבת העזרה ראשונה ויצא החוצה זקוף חשוף לגמרי, מחזיק את ה-M14 במצב ירי צמוד לכתף, נשמעה עוד ירייה אחת, נהיה שקט ושמענו את המייג'ור צועק "יאללה, החוצה". יצאנו, המייג'ור בראש. עמיר הניח את אחמד ליד האופנועים, הוא קיבל כמה יריות בגב והיו לו פתחי יציאה בבטן שאותם חבש עמיר וגם הזריק לו מורפיום, הכול בחושך רק עם האור של פנס הראש. גל שאל "יש לנו?" אמרתי לו "אצלי בכיס", ובינתיים ראינו אורות פנסים של מכונית מתקרבת, העמסנו את אחמד על האופנוע ביני לבין המיג'ור שישב מאחור, ראשל ישבה מאחורי עמיר ונתנו גז.

עברנו את מחנה האו"ם והמשכנו לכיוון העיירה עם הסירות עוד שמונים קילומטר למטה לאורך הנהר. עדיין ירד גשם מידי פעם, מסביב חושך מוחלט, רק הפנסים של האופנועים מאירים את הדרך ואני עם מטען עודף בקושי מייצב את האופנוע בבוץ. אחרי שהתרחקנו מהעיר כעשר קילומטר, המייג'ור סימן לי לעצור. בדקנו את אחמד, מצבו היה רע, הוא חרחר, לא היה מה לעשות אלא לנסות להביא אותו לבית חולים כמה שיותר מהר. המשכנו, אבל בעצירה הבא אחמד כבר לא היה בחיים, עמיר בדק והניע  את הראש לשלילה, "אין דופק". המייג'ור שתק ובסוף אמר "נקבור אותו פה". גל נשאר ליד האופנועים, ירדנו ברגל מהשביל לתוך הג'ונגל, מצאנו מקום מתאים עמיר התחיל לחפור עם המעדר המתקפל שתמיד היה לו על האופנוע, אני חבשתי לראשל את היד. היא דחקה בנו להמשיך ולצאת מפה אבל החפירה לא הייתה קלה בגלל השורשים של העצים והמייג'ור רצה בור עמוק. הוא סיפר לי איך העיניינים התפתחו בבית של הלבנוני. המייג'ור ואחמד עלו במדרגות וישר זיהו את החדר של עבד, כי עוזרו הצעיר הממושקף ישן על שטיח מחוץ לדלת של מורו ורבו. "רציתי לקחת אותו בשקט עם הסכין – אמר המייג'ור – אבל אז נשמעו היריות מלמטה, אתם זזתם מוקדם מידי. הבחור התעורר וקפץ, יריתי בו, נכנסתי לחדר, הזקן יצא מהמיטה ונעמד, הוא לא ניסה להילחם ולא ניסה לברוח. יריתי בו שלוש פעמים, שתיים בחזה ואחרי שנפל, אחת בראש. שמעתי צרור של יריות מאחור, הלבנוני ירה באחמד צרור בזמן שהפנה את הגב והסתכל לתוך החדר, יצאתי החוצה ויריתי בלבנוני".

המייג'ור שתק לרגע, והמשיך: "הכל מהאלוהים. אנשים מתים סביבי כמו זבובים אבל לי אף פעם לא קורה כלום". הוא אמר את זה בעצב ובכלל נראה שהוא לקח את המוות של אחמד כבד, לא כמו שציפיתי מאיש צבא מקצועי. עטפנו את אחמד בשמיכה שהוא בעצמו קיפל והכניס לתרמיל, שמנו אותו בבור וכיסינו בעפר. מה אני אגיד לכם, הייתי עצוב על אחמד אבל שמחתי שזה לא אני. המייג'ור אמר כמה מילים בערבית ולנו הוא אמר באנגלית: "בחור צעיר, בא ממשפחה ענייה, היה התקווה של המשפחה שלו, בקושי הכרתי אותו,  שלחו  אותו אלי ישר מהאוניברסיטה". המייג'ור לקח מיקום GPS ואמר "אני אחזור לקחת אותו גם אם אצטרך לבוא לפה עם גדוד קומנדו". עלינו על האופנועים, ראשל חזרה לשבת מאחורי והמשכנו. חשבתי לעצמי, מי יכול היה לצפות לפני שבוע שככה העניינים יתפתחו… הרגע קברתי חבר ערבי ויש לי סכין נוטפת דם בכיס אחד ויהלומים במיליונים בכיס השני.

1722

12 תגובות ל"גלגלים בבוץ ויהלומים בכיס" – פרק 7

  1. תשמע אלי תמוז : אתה לא מבייש יחידת קומנדו ישראלית ..

  2. לא צריך לטוס עד קונגו, אפשר פשוט להגיע לדרום תל אביב זה בדיוק כמו אפריקה כולל שודים, מעשי זימה וגניבות אופנועים!!!

  3. לנשר רב המעוף, תודה אבל לא כול הנוצץ זהב..

  4. רבקה- הבעיה שבדרום תל אביב אין יהלומים…?

  5. אליאור // 29/09/2015 um 9:06 // הגב

    נשמע כל כך הזוי, אבל כל כך הגיוני בו זמנית!!!

  6. סיפור מעניין,היה כף לקרוא

  7. נכון… צריך לספר לכל המסתננים שהיהלומים וגם האופניים נמצאים בצפון ת״א קרוב לבית שלך.. חחחח שיעברו לשם!!!!

  8. יא אללה של אלי,איזה מתח מפרק לפרק.

  9. …………..מת לדעת את הסוף . אבל לא רוצה שזה ייגמר ……

  10. מתארגנת קבוצה של אופנעיסטים למסע חיפוש יהלומים במוזמביק, הכריה עצמה נעשת בים בצלילה,מי בא?

  11. מישהו צריך לשמור עליך… יוצאים

  12. תמשיך, תמשיך…

להגיב על הנשר הישראלי לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם