סיפור לחג: רובין הוד משכונת הארגזים

צמח בר

"אבא שלי אומר שלעשות סקס עם זקן זה כמו לשחק סנוקר עם חבל" – אומרת יסמין וצוחקת, מטווחת אותי במבט מתריס. יש לה עיניים ענקיות, מתגרות. היא קולטת שאני חומד אותה. למרות שהיא כבר כמעט ארבעים עדיין יושב עליה גוף פצץ. הקומקום רותח והיא עושה לי בוץ, מסתכלת בשעון ובחלון ונהיית קצת עצבנית. "תגמור את הקפה ותלך" – היא אומרת – "תעשה לשנינו טובה. תיכף הוא יחזור והוא קנאי".

היא נקייה מאיפור והצלקת הקטנה מביקור סכין שמעל הלחי הימנית ברורה ומוחשית מאד. היא לא מנסה להסתיר אותה. אין עליה תכשיטים וציפורניים צבועות, אבל סיפרו לי שאז באייטיז היא היתה צ'חצ'חית קטנה ומוחצנת, ילדת פאנק-קצה על כל הסימנים הבינלאומיים המתלווים למגדר ושמרה בנאמנות על הייחוד השבטי. היה לה שיער קוצים, נעלה ד"ר מרטינס גבוהות, המכנסיים הצמודים מעור נגמרו בקו הצמיחה של שערות הערווה, על הצוואר היה קעקוע, ועל האצבעות שתי טבעות ענקיות עם סמלי שטן משהו. השרשרת שחיברה בין הנזמים באף לאחת משבע הטבעות באוזן שמאל חצתה את הלחי כמו עוגן של פריגטה שנקשרה למזח. בניגוד לכל האנטי המופגן שנשפך מהמוחצנות הזו היה לה חיוך מתוק נורא. ימי תום אבודים. רחוקים.

למרות שהייתה בת 15, קטינה ממש, והוא גדול ממנה בשלוש שנים, ולמרות כל הברזלים על הפרצוף שהוא לא הבין מה תכליתם, שמעון נמשך אליה בטירוף. אולי בגלל המשיכה שלו למתכות כבדות, כמו הארלים וכאלה. היא הייתה המורכבת שלו. לא סיכמו אף פעם שהיא נחשבת לחברה – אבל כולם ידעו שהיא שלו. היתה יושבת מאחור בחופשיות, משוחררת, לא לחוצה, לא מפחדת, מתה על השיטוטים שלהם בעיר על מדרכות, בנמל, בטיילת, בשדרות. היה צמוד לה טייפ קטן עם אזניות, ופעם הוא שם את זה באוזן ונחרד. הפלייליסט שלה הזכיר לו סרט של תאונת דרכים. מתכות מתנגשות. פצפוץ. באפו עלה ריח שמן גיר ומנוע שרוף. פעם התחכם לה ובלי ידיעתה הקליט והכניס לקסטה את 'כמו צמח בר' של סי היימן, שבמוד הנכון יכול היה לשאוב לו את הדם מהעורקים, להעלות אותו בבוסט לראש ולטחון את הלב, כי אם אתה שם את הכמו צמח בר הזה ברמקולים ומסובב את הכפתור לכמה שיותר ווליום שאפשר, אז אתה מתערבב טוב טוב במיקסר של סי הזאת, רוק כבד אמיתי שחורך את הלילה, ומחר אתה יודע שתהיה רחוק, ולא יחפשו אותך, וכולם ימחלו לך לך על אהבתך וקריזותיך, הזמן ישכיח הכל, ומי שישוב מן המדבר יבין שהיה כאן מישהו שחי כמו צמח בר. החלומות המענים והתשוקה יהיו למקסם ילדות, לסערה ולאש זרה שהדליקה פעם מזמן את הלילות שבאו אחרי ערבי געגועים וימים טרופים של כאב, אחרי רגעים מכושפים, זכרון מגע ידיים, צל חולף בשדות, סוד נסתר. מי באמת הכיר אותו? מי מבין צמח בר? חי לעצמו, מתפתח, חושב שהוא בסדר וכולם סבבה איתו, אבל יום אחד הוא מבין שהוא אאוטסיידר. מי שיידע למחול – כנראה יצטרך למחול לו על אהבתו או שנאתו. ככה הוא התחבר לשיר, אבל אליה זה לא דיבר, והוא הצטער קצת אבל שתק.

חבורתו של בילי הנער

הם היו חבורת ילדים תל-אביבית שחיה ברחובות של דרום העיר. היו להם משפחות ובתים אבל זה לא היה מעניין. היו רשומים לבית ספר אבל לא תמיד ביקרו בו. גדות הטריטוריה, יער שרווד הפראי של ילדותם, השתרעו בין סלמה וקיבוץ גלויות, שכונת שפירא, בית הקברות המוסלמי הישן, קרית שלום, כפר שלם, התקווה, ושמעון הגיע משכונת הארגזים. היו להם ג'ילרות ובנלים של 150 או 175 סמ"ק וכל מה שעניין והציק להם בחיים זה מאיפה מביאים 4 שקל לדלק. על 4 שקל היה פעם אפשרי להגיע רחוק, אבל לרוב לא היו 4 שקל זמינים והיה צריך לחשוב קצת מה עושים. אם המיכל היה יכול להיות מלא כדי מחצית אז היה אפשר להפליג דרומה לכיוון חולון ובת ים ואולי אפילו לראשון, ושם כבר היה מדבר דיונות שאפשר להשתולל ולפרק גזים.

פעם בשנה מישהו היה מקבל מתנה מאיזה דוד או מוציא בתחנונים או בערמה 10 שקל מסבתא, ואז הם היו כולם מסתדרים בשורה בתחנת הדלק בקיבוץ גלויות ומתדלקים את כל האופנועים שווה בשווה, מודדים עם מקל את הגובה בתוך המיכל, ואחר כך יוצאים למסע הרפתקאות לאפריקה. כלומר, עד ג'סי כהן בחולון וחזרה. בלילה זה נראה כמו אפריקה.

בהנהגתו של שמעון שהיה קצת יותר מבוגר מהם, הוא היה 18 והם 16-17, הם נידמו בעיני עצמם כמו חבורתו של בילי הנער. היו מודעות על סרט כזה בקולנוע פריז. היו יושבים בשדרות ירושלים או ליד מועדון הלילה, רחוב אחד מהרצל, מחלקים בקבוק בירה שמישהו השחיל מהמקרר של אבא שלו ומדברים על אופנועים עד חצות, עד שהראש היה נשמט והגוף מתקפל והנשימה קצובה והעפעפיים רוטטים, מסתירים חלומות גדולים של ילדים קטנים. חבורת ילדי רחוב עלובי נפש ללא עתיד ברור ועם הווה סמרטוטי, חולמים אופנועים, מצחצחים חלקי מתכת מחלידים, מחליפים ברגים שבורים ומשחקים בקפיצות ממדרכות גבוהות.

בשלהי הקיץ של 88 בא ברוך עם הרעיון לשדוד בנק. הוא טען שאם אין צדק אז צריך לעשות אותו, ושהעשירים צריכים לעזור לעולם להתקדם לכיוונים יותר טובים, ומה שקורה עם הבנקים זה לא פרופורציונלי, ככה הוא אמר ואף אחד לא הבין את המילה הזו או מאיפה הוא הביא אותה. הוא גם אמר שיש לבנקים ביטוח ואף אחד בעצם לא מפסיד מזה. מין רעיון רובין-הודי כזה שאומר שזה בסדר אם ייקחו מהעשירים וייתנו לעניים, שזה בעצם הם בעצמם. בלילה חם של ספטמבר ליד בלומפילד הם נכנסו לוויכוח סוער מה זה פשע, במי זה פוגע ומה הזכות של אלה שאף פעם אין להם לדרוש מהחיים משהו אלמנטרי כמו דלק לאופנוע למשל או כבל נורמלי לקלאץ'. בשעת חצות הם נסעו לשעון ביפו ללקט שאריות פיתות מאבולעפיה והמשיכו את הוויכוח ליד המסעדה של מרגרט. חלק מהם חזרו לישון בבית וחלק נרדמו על החול בחוף שבעונה הזו עדיין חמים. למחרת אחר הצהריים, כשחלקם חזרו מבית ספר וחלקם התעוררו אולי שעה קודם, כבר שררו ביניהם הבנה והסכמה קולקטיביות שאין כאן שום כשל מוסרי: הבנקים עושים מיליונים על גב האנשים הפשוטים שקורעים את התחת, יש לבנקים ביטוח, הכסף לא ישמש להתעשרות אלא למילוי צרכים בסיסיים כמו דלק וצמיגים ותיקונים, וכל הקטע המצפוני של המשימה מצא מקום וסידור אידיאלי.

נשאר לדאוג לביצוע מסודר. שמעון שהיה המבוגר האחראי הביא אקדח. אף אחד לא שאל של מי זה ומאיפה זה.

בנק אוצר האופנוען

התכנית היתה נאיבית: שמעון ייכנס לבנק עם עוד שניים. על הראשים קסדות ומשקפיים כהים. שניים ישמרו על הדלת עם אקדחי צעצוע שחורים וידאגו שכל הלקוחות ישכבו על הרצפה. שמעון ייתן יריה אחת לכיוון התקרה כדי שיבינו שיש כאן נשק אמיתי ויפחדו, ואחר כך ייגש לדלפק ויאסוף את הכסף לשלוש שקיות בד. מיד ייצאו החוצה, ייפרדו וייסעו לשלושה כיוונים שונים, כל אחד עם שקית. אם במקרה יתפתח מרדף משטרתי, יצוצו שלושה אחרים מסמטאות צדדיות, יחתכו את מסלול הניידות ויעכבו אותם. כולם מכירים את כל הסימטאות והמעברים. ההוראות היו: בגדים ארוכים (למרות הקיץ), מספרי רישוי מכוסים, ואם מישהו נתפס – הוא לא מלשין על החברים. קוד הגבריות הופעל. זהו.

יומיים לפני סוף ספטמבר בשעה 11:00 בבוקר הם הוציאו את התכנית לפועל בסניף של בנק הלוואה וחיסכון בשכונת קרית שלום. לילה לפני הם השיגו בקבוק ברנדי 777 והשתכרו. שניים שהיו בתכנית לבלבול ניידות המרדף שקעו בשנת שיכורים כבדה, נרדמו איפשהו על החוף ולא הגיעו למקום המפגש. שמעון החליט שלא מחכים.

וזה הלך. באופן תמוה ויותר מדי בקלות זה הצליח. בעצמם לא האמינו כמה קל. הלקוחות היו מועטים, ההפתעה גדולה, אף אחד לא חיכה ואיש לא גילה התנגדות. ריח הפחד בחלל הסניף היה מוחשי ומציאותי וצרב בנחיריו של שמעון. הוא לא שכח את הריח הזה שנים אחר כך. בשעה 11:11 כבר היה הכל מאחוריהם. לא היו אז לחצני מצוקה, אף פקיד לא העז להרים טלפון, ומשהגיעו השוטרים לא היו כל סימנים שיסגירו. הפקידים והקהל סיפרו בערבוביה על כנופיית אופנוענים שתקתקו שוד מקצועי בדקות ספורות.

בלילה הם התגנבו למסגרייה של חיומה ושפכו על השולחן את שלוש שקיות הבד. שוב ושוב ספרו את השלל. היו שם 4,370 שקל טבין וטקילין. אוצר! היו המומים. התחילו הצעות ורעיונות מה לעשות עם הכסף ואיך ולאן לנסוע איתו, אבל שמעון גרף את הכל חזרה לשקיות ואמר להם שישתקו וכולם הולכים מפה עכשיו ולא מדברים כי הכל עוד טרי מדי והמשטרה מחפשת, לקח את יסמין על האופנוע ונסעו למועדון של הרומני להוריד בירה ולשחק קלפים.

מפה לאוזן נודע להם שהמשטרה בקריזה ובתסכול. לא היה להם מושג איפה להתחיל לחפש וכל המודיעין היה שווה לתחת. איש לא הכיר, לא ראה, לא שמע. אף אחד לא התחיל אפילו לחשוד בילדים שהסתובבו בשכונה על אופנועים עם גופיות ומכנסיים קצרים. חבורת בילי הנער חשו בטוחים אבל לא שאננים. את הכסף הם הוציאו במשורה, בחכמה, טיפין טיפין. רכבו יותר, אכלו יותר והשתכרו יותר, אבל לא פיזרו ולא התפזרו.

לילה אחד, חודש אחרי, הם מצאו את עצמם כולם באבו כביר בתא אחד. שמעון רצה לרצוח את מי שהלשין, אבל אף אחד לא הודה. כולם ישבו שם כל הלילה צנופים ליד הקירות מבוהלים כעכברים כששמעון חורש מקיר לקיר, מקלל בלי הפסקה. היות וכולם נחשבו קטינים הם יצאו בזול עם פיקוח. שמעון, המבוגר יותר, חטף חזק. אחרי 7 שנים בכלא עזב לצרפת. עבד במוסך לאופנועים במרסיי אצל קרובי משפחה. כשחזר אחרי 11 שנה לא מצא את מקומו. הלך לעבוד בדבר היחיד שידע והכיר ואהב – תיקון אופנועים. נשארו לו חברים מועטים ותווית של פושע.

גולים במרסיי

יסמין עוקבת אחרי הקפה שנעלם לי מהכוס ומביטה מהחלון שוב. "תגמור ותלך" – היא מזכירה לי.

"שמרת לו אהבה 18 שנה?" – אני בנאיביות שלי, והיא תוקעת בי מבט של יאללה יא פסיכי. "מה פתאום… היו לי הרבה אחרים, אבל כשהוא חזר הוא ישר בא אלי ומאז לא היה לי עוד איש אחר. רק הוא".

פתאם נוקבת בי את העיניים. "לא היה צריך לחפש. מההתחלה סיפרתי לו מה היה שם".

"מה???"

היא נחרה קלות. "אתה תמות עכשיו ממה שאני אומרת… יום אחד בשדרות ירושלים אני עוברת בקיוסק ומפלחת לי ארטיק מהמקרר בפינה. המוכרת קולטת וקופצת עלי, ותוך שנייה יש שוטר בחנות ששם עלי אזיקים ואומר לי בואי, בואי גנבת קטנה, נלך למשטרה, נפתח לך תיק. הלילה כבר תבלי בקלבוש. הייתי ילדה קטנה וטיפשה ומאד מבוהלת, אמרתי לו: אם תתן לי ללכת אני אספר לך משהו גדול. ככה. ככה פשוט סגרתי עליהם את התיק. מטומטמת קטנה ופחדנית שכמוני".

הקפה נחנק לי בגרון. "איך שמעון לא רצח אותך?"

יסמין לוקחת לי את הקפה, שופכת את הבוץ לכיור ושוטפת את הכוס היטב היטב שלא יישארו סימנים מהביקור. "הוא לא דיבר על זה יותר לעולם" – היא אומרת קצרות – "אז כנראה שהוא סלח לי". היא דברנית קטנה מאד. החיים לימדו אותה לשתוק. חכמה.

הדלת כבר פתוחה ואני בחוץ. היא נשענת על המשקוף, השמלה דקה, וכל החמוקים שלה מובלטים לעין השמש. אם היא רוצה או לא, היא מטריפה. יפה להכאיב. ופתאום המבט בעיניה מתענן משהו ומתערפל.

"איזה מוזר זה, הא? לשדוד בנק בשביל דלק לאופנוע… מה שהמשיכה החייתית לאופנועים עושה לאנשים… שמעון סיפר לי הרבה על מרסיי, על ילדי המהגרים האפריקאיים והאופנועים שלהם. אותו עולם בערך. חבל שכל הסיפור שלנו קרה בתל אביב ולא שם… אולי היה יוצא עם עונש קל יותר. אומרים שבצרפת יש נטייה לסלוח על פשעי תשוקה".

 

 

5 תגובות לסיפור לחג: רובין הוד משכונת הארגזים

  1. 80 אחוז מהסיפור חארטה בארטה.. הסיפור האמיתי בא משכונת שפירא על בחור בשם שמשון שודד בנקים משנות השבעים, וישב על השוד 11 שנה בגלל שלא הסגיר את חברו.. אין בחורה בסיפור

  2. הומאז' למתחת לאף עם טוויסט בעלילה.
    המילים יפות מדבש כרגיל אך חוסר האוטנתיות הקפיץ גם את הנשר.

    נולדתי בשיבלים. רחוב מהארגזים.
    גם כיום אני שוכר שם צריף 4X4 (ששרה מ' בארנונה)
    כל הניסיונות של האשכנזים לעכל את השכונה הזו, כולל רבין שקרא לה ג'בליה
    לא הצליחו. עד היום. היום צצים שם עשרה שמוקים ענקיים לעשירים על אותן תשתיות.
    פעם מרדכי היה גר שם – גבר אשר הקדים את זמנו ביובל ויישם הלכה למעשה מגורים בחווה אקולוגית בין עשרות אם לא מאות של סוגים של חיות. הוא היה קוסם. סוג של דוקטור דוליטל אשר ריפא לא פעם את הכלבים שגדלתי איתם.
    גם כיכר המיואשים, שהוא סרט נפלא ומרטיט עם ניצבים מהשכונה חוטא בלהיות רחוק מאוטנתיות.

    אגב השם ניתן לשכונה לא בגלל שלאשכנזים האנשים שם נראים כאילו הם חיים בארגזים.
    זה בגלל המפעל.
    כארים בעל העין האחת מצדוק הכהן לקח אותנו פעם (בייביסיטר) על הדוג' שלו עמוסה בארגזי עץ משומשים מהשוק (הכרמל) למפעל הזה

  3. סיפור של פעם , תמימות שלא תחזור.
    חרטא או לא – גם אני וגם הנשר קראנו בשקיקה.
    תמשיך ינוקא. אתה מחייך אותנו.
    שנים טובות.

  4. סיפור מהסרטים ינוק.
    אותנטי להפליא עם איזכורי מקומות אמיתיים.
    מסעדת מרגרט למשל.

  5. כתום לנצח // 02/10/2019 um 9:47 // הגב

    מרדכי היה נוף ילדות ,היינו קונים ממנו דגי נוי שהיינו ילדים, היו לו בריכות עצומות שבו גידל אותם,
    השמועה אומרת שהדגים בפארק דרום הגיעו ממנו.

להגיב על כתום לנצח לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם