בלתי מוגבל

תמונות: רונן טופלברג

הבן הקטן שלי בן 23. אני רוכב איתו בשטח מאז שהיה בן 12, אבל מעולם לא בכביש. ניסיון הכביש שלו דל מאד עד בלתי קיים, ואפשר לומר שלרכב על אספלט בכלל לא מעניין אותו. אבל הוא מקשיב בבית לשיחות, צופה איתי קצת במוטו-ג'יפי, ופעם או פעמיים הרכבתי אותו. זהו. ובכל זאת, הוא החליט להגדיל את הרישיון שלו לבלתי מוגבל. שיהיה.

אני רק אוסיף שהוא מאד אינטליגנט וגיימר מושבע וותיק (משחקי מלחמה, אופנועים במחשב הוא ניסה אבל משעממים אותו).

אז השבוע הוא הגדיל רישיון לבלתי מוגבל וביקש סיבוב על ה-CBR היפהפה שחונה לו שנים מתחת לחלון. מחר הוא טס לחו"ל ולא היה זמן להתלבט.

מה עושים? אין לי מושג מה הרמה שלו, מה הוא יודע, וברור לי שבחיים לא אתן לו את האופנוע הזה לבד בלי ניסיון מוכח. בכל זאת, זה אופנוע ליטר ענק, יחיד מיוחד וייחודי, ובמשקל רבע טון. אתה לא עושה רכיבת בכורה על טנק כזה.

יומיים טחנתי את המוח.

אחר כך לקחתי אותו והלכנו לפול, ועשיתי לו ביטוח (הכי קצר זה שבוע, 220 ש"ח). הרכבתי אותו עד לעליה לקציר (בוואדי ערה), נתתי לו את הכידון, עליתי מאחוריו ואמרתי לו "סע". העליה הזו היא מסלול אחד לכל כיוון וגדר בטון מפרידה. כביש לא עמוס.

עלינו למעלה. הוא רכב בקצב סביר, לא התקרב מידי למכוניות, פעם אחת עקף כשהיה יכול, תפעל את האופנוע היטב, למד בזהירות איך להשכיב אותו (קלות, כמובן…) וכשהיה לבד הרים גז ובדק מהירויות. היה זהיר מאד.

עקבתי אחרי כל תנועה כשהפופיק רועד לי וביני לבין עצמי העברתי בקרה עצמית עם ציונים, אבל היה סביר בהחלט אז לא אמרתי מילה.

אז הסתובבנו וירדנו. עכשיו כבר היה לו מושג כלשהו וקצת ביטחון והוא השכיב יותר ולקח פניות נכון מאד. לאט לאט הגביר ורכב מהר יותר. הגענו למטה. ראיתי שהוא שקול אז לא דיברתי.

אז עברנו לכביש 6.

עם שדה ראיה רחב הוא הרגיש בטוח יותר והתפתל בתנועה בחכמה, עשה את הכל בזהירות, שמר מרחקים, זגזג בתבונה בין שלוש הטורים אבל לא הגזים. כשהכביש נפתח – פתח גז. בכיף פתח. לרגע ראיתי 220 על השעון. נקשתי לו קלות על הכתף אבל לא אמרתי מילה. עשינו שני מחלפים ופנינו לחזור הביתה.

בבית חיכתה אמא שלו לא נושמת. הוא הוריד את הקסדה וצרח וואו. הפנים שלו קרנו באושר בלתי רגיל. הוא עבר חווית חיים חד פעמית.

זהו. למעשה הוא הפתיע אותי לחלוטין. שנים על שנים הוא הפנים דברים שראה ושמע ולא היה לי מושג לכדי מה זה יבשיל. כמובן שאם הייתי מתרשם שאין לו מושג מה הוא עושה ואם היה נדמה לי שהוא מסכן את שנינו, הייתי חודל אותו ברגעים הראשונים. אבל זה לא היה שם, אפילו לא התקרב. הוא עבד עם האופנוע יציב ובטוח והיד על המצערת כמו אריק קלפטון על הגיטרה.

לא מסוגל לתאר לכם ריגשית מה עברתי וברור לכם שזה לא היה פשוט, אבל רק שתדעו שהילדים הקטנים שלכם שמשחקים לכם בבית על המחשב, מידי פעם מתלווים אליכם בהרכבה, מאזינים מינקות למילמולים שלכם עם החברים לרכיבה, סופגים הרבה יותר ממה שנדמה לכם ובולעים המון דברים שאין לכם בכלל מושג כמה.

10 תגובות לבלתי מוגבל

  1. יפה, מלכתחילה היית אומר לו אני סומך עלייך.. שיהיה בשעה טובה ומוצלחת לכולנו

  2. הצוציקים שלי עוד רחוקים (כיתה א׳) אבל לא פעם חולפות בראשי מחשבות איך אנהג כשיגיע הרגע ..
    שמח שאצליכם עבר בצורה מרשימה כל כך 👌🏻

  3. מוסתאש // 13/09/2019 um 10:16 // הגב

    🤗

  4. נבות זקשבסקי // 13/09/2019 um 11:10 // הגב

    פוסט מעולה ונכון. ילדים למשפחות-אופנוענים, בדומה למשפחות-סמים, נולדים עם זה בדם.

  5. זיקוק חוויה מדהימה של אבא ובן החולקים אהבה משותפת. רגעים שמחים לא יכלו להם ושניכם ואילו רק במבט, דיברתם בעיניים ונצרתם חוויה.

  6. גלעד ניר // 14/09/2019 um 10:48 // הגב

    הלוואי אצלי.
    הקטנה עדיין פוחדת .
    (אבל מסכימה לשבת על אופנוע חונה)

  7. השכלת. ובטח השכלתם. לאפשר לו באהבה.
    אמא חזרה לנשום. אבא חזר לחייך. הסיביאר חזר אל מתחת לחלון.
    מתנות קטנות.
    אשריך.

  8. אנונימי // 15/09/2019 um 16:44 // הגב

    אהבתי את הלוקיישן של הצילומים
    לפי האופניים זה בתל הביב

  9. אחד עשרה שנה בשטח ואתה דואג? קניתי לחברה שלי דיאר 350 אחרי שארבעים שנה היא לא רכבה, פעם אחרונה שלה היתה על הווספה שלה אחרי התיכון… אימון מגרש אחד ולמחרת כבר יצאנו לטיול, היא על שלה, אני על שלי.
    אהבתי את זה שאתה מאמין שהסיביאר שלך רק רבע טון, אולי יבש יבש…עם דלק וקצת שמן זה יותר כמו 275!

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם