אַ-חוּצְפֶּ'ה!

מסע ישראלי בלב העורף האדום בדרום ארה"ב

מאת: גיא רדר

אומרים שהמציאות חזקה מכל דמיון ואם זה כך ארחיב ואומר כי המציאות הוירטואלית חזקה מכל הזיה.

הכול החל במודעת דרושים שעיקרה השתתפות בתחרות BBQ  כשר בממפיס טנסי וחיבור קהילות שוהם – ממפיס שהן אחיות זהות אך לא דומות, שכן אחת שוכנת בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ואחת בארץ המגבלות הבלתי אפשריות. ואכן, השתתפתי במשלחת הישראלית שלא רק פעלה לקירוב לבבות, אלא אפילו זכתה בתחרות ובגביע בקטגוריות ה"שעועית", ה"שם" (Shoam? – no ham!) וחלוקת כ-500 מנות שווארמה מבריסקט עם טחינה 3 צבעים על פיתות, ות'כלס הפכה את האירוע לישראלי. כן ביקרנו בגרייסלנד, וראינו משחק של הגריזלי נגד הגולדן.

הכל אחלה אבל כל זה הוא לא הסיפור הדו-גלגלי. הסיפור שלנו מתחיל כחודש לפני הטיסה עם ההבנה שאין מצב שאני לא רוכב (גם) בחופשה הזו… שיטוטי ברשת העלו שבמרחק של כשלושת רבעי השעה מממפיס במדינת מיסיסיפי, ממש ליד משכנו של הקלברי פין, יש סוכנות כתומה של אופנועים. מחקר בינוני באורכו ומעט תבלין של מזל נדרשו בשביל לאתר את הפרופיל של  דוני בעל הסוכנות. וכאן בדיוק כאן נכנסה החוצפ'ה.

דוני – יליד מיסיסיפי, בן 57, רוכב מגיל 4, מנהל מועדון הרכיבה המקומי, בעלים של חנות כלי עבודה שחלקה הגדול הוסב לטובת סניף של KTM/הסקוורנה. החלטתי על גישה ישירה לדוני בלי "דיבורים קטנים" (כן, באנגלית זה נשמע טוב יותר) ופשוט כתבתי לו משהו בסגנון: "היי דוני, אני גיא מישראל, אהיה בקרוב באזור שלך ואשמח לרכוב אתך". ו… דוני ענה לי, נעתר, והזמין אותי לרכוב איתו, ממש הכנסת אורחים דרומית אמיתית.

יומיים לפני הרכיבה – לקחתי את הרכב השכור הכנסתי את הכתובת ל-GPS  ותוך 45 דקות של ערבוביה של ברוס ספרינגסטין, אלוויס ו-U2 (שהקליטו באולפני סאן בממפיס) מצאתי את עצמי באזור תעשיה כפרי מול… חנות של כלי עבודה. נכנסתי פנימה ומסתבר שחלק גדול מהעובדים במקום עליהם דוני מנצח רוכבים ומעורבים בתחום. שיחת נימוסין קלה וקבענו שאגיע לחנות ביום שלישי, יום החופשי של דוני, ונצא לרכוב. לא ידעתי עדיין מי, למה, על מה ואיפה אבל הלכתי על זרימה ומה שיהיה יהיה.

בינתיים, בחזרה בממפיס, בעיצומה של הרמת כוסית בבית של אחד מראשי הידידות, אני תופס לשיחה את ג'ף שמסתבר כרוכב כביש ובבעלותו שני אופנועי BMW חדשים (ויקרים) עליהם הוא רוכב עם אחיו ברחבי המדינה. ומה אני עושה? כמובן, מוציא את הקלף של החוצפ'ה וקובע לג'ף שעוד שלושה ימים הוא חייב לקחת אותי לסיבוב באזור, נו חוצפ'ה. עוד נחזור אליו.

בוקר יום שלישי ואני מתייצב בחנות של דוני. בחוץ עומד הג'יפ שלו רתום עם הנגרר הכי מדוגם שראיתי אי פעם ובתוכו שני אופנועים. אמריקה ורסנו. נכנסים לרכב ודוני מסביר שכמועדון הוא וחבריו שוכרים שטח בן 1,000 אקר (בערך 2/3 מבן שמן) שם הם מסמנים מסלולים וכמובן רוכבים. לשאלתי "ומה אם רוצים לגוון?" אני מקבל שני תשובות. ראשית כל האדמות במדינה פרטיות ואם תרכוב בכל מקום שאינו ה"שמורה" המדוברת יש סיכוי גדוש שפשוט ירו בך. אבל אם תתעקש לרכוב בתוואי שונה, אז יש עוד אחד ממש קרוב, סה"כ כ-4 שעות נסיעה לכיוון צפון.

מגיעים לשטח ואני מוצא עצמי על אופנוע מוטוקרוס בנפח 250 סמ"ק עם כידון סגור ומעצבן ומתלים של אבן אבל כמו שלימדו אותנו: נותנים לך תיקח מרביצים לך… אז לקחתי. בכניסה מוצב שלט שמפרט את צבעי המסלולים ובאיזה יום מותר לרכוב באיזה כיוון. כמו כן מוסיף דוני שחלק מהמסלול חסום כי הם לא מספיקים להגיע אליו ולנקות אותו מגזם.

יאללה רוכבים. דמיינו את בן שמן בלי סלעים, (עוד) יותר שטח, פודרה קלה ושעתיים וחצי כאלו על אופנוע שמפרק לך את הידיים, וזה ש"התמזל" מזלי והיינו לבד באזור ועשינו הכול כולל הכול וכולל הפוך את הכול. דוני הרגיש שלא באתי על סיפוקי ולאחר דיון קצר החלטנו לרכוב על הקצה ולהיכנס לאזור הסגור שלפי הסיפורים לא רכבו בו מספר חודשים. האמת ז היתה פסגת הרכיבה, אפשר לומר כצפוי, ושם התקרבנו לרכיבת אנדורו כפי שאנו מכירים תוך כדי התגברות על עצים שנפלו ותוואי שטח לא מסודר הכולל שיפועים בורות ואפילו מספר אבנים. דוני סיכם את יום הרכיבה בכותבו: "Awesome! That was one great day to ride".

נפרדנו לא לפני שביצעתי רכישה סמלית בחנות של דוני והבטחה שאני מקווה שתתקיים לארח אותו בארץ.

יום עבר לילה ירד ובוקר הפציע. זוכרים את ג'ף עם הבימרים? אז טלפון של בוקר מבשר שג'ף לא יכול לרכוב (מסתבר שגם בארה"ב אנשים צריכים לצאת לעבודה) אבל אחיו ג'רי פנוי במקרה. קבענו בבית של ג'ף והנה ג'רי מגיע באיזה רכב אספנות מדהים, חונה, ומיד מוציא מהגראג' שני בימרים מלוקקים. כיוון תחנות ברדיו, קביעת ווליום, ואנו מפליגים בכבישים הצדדיים של טנסי, בין שדות כותנה וחוות דרומיות. הרכיבה מתנהלת בעצלתיים (הזדמנות להנות מהנוף) שכן בארץ עם המגבלות הבלתי אפשריות הגבלת מהירות זו הגבלה ונראה מי מהקוראים עונה שלא לומר מרים מבטו לשוטרי התנועה שפזורים באזור. ולא זה לא מבצע אכיפה, ככה זה כל הזמן.

לאחר כשעתיים רכיבה ג'רי מפנה את אפו של הבימר לחניה ליד בית קפה שנראה שיצא היישר ממכונת הזמן של אמט "דוק" בראון (בחזרה לעתיד למי שלא מעורה) שם אכלתי את פאי האגוזים הטוב בחיי שאופה בעלת הקפה לפי המתכון של הסבתא רבא שלה, בעלת הקפה המקורית. כי ככה זה בדרום, הזמן זורם בצורה שונה. חזרה נינוחה ואנו נפרדים בביתו של ג'ף תוך כדי הבטחה להיפגש יום אחד ממש פה או שם בזנבו של הדרקון, מה שיבוא קודם.

עוד יומיים של מלכודות תיירים, רובם סביב הסיפור המוזיקאלי של האזור והנה הגיע הזמן להיפרד ולחזור לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כי בסיכומו של סיפור אני מעדיף לרכוב מתי שבא לי לאיפה שבא לי וגם אם נדמה שבאמריקה הכול יותר חופשי ומאושר, נוכחתי שלפחות לרוכבים על 2 פה הדשא יותר ירוק, גם אם לפעמים נדמה שהוא צהוב או חום.

2 תגובות לאַ-חוּצְפֶּ'ה!

  1. קובי אורבך // 31/05/2019 um 18:27 // הגב

    מדהים גיאצ'ו

  2. אור לי // 31/05/2019 um 21:53 // הגב

    מודה. הייתי בצוות האודישן שבחר את גיא.
    גיא הרשים אותנו כל כך
    שמייד סגרנו איתו חוזה הופעות שנתי מטעם שותפות שוהם – ממפיס

להגיב על קובי אורבך לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם