שלדת עריסה מצינורות פלדה בחתך עגול: הומאז' למגזין 'מוטו'

הבהרה: אין זו רשימה נוסטלגית. הנוסטלגיה אינה משיבה לאדם את נעוריו, אלא הופכת את נעוריו לאלבום תמונות דהוי. עבור האופנוען הנוסטלגיה היא רגש בעייתי, משום שהיא מקיימת את המבט האסור לאחור. אל לאופנוען להביט לאחור אף פעם, במיוחד לא בכביש סדום-ערד, מחשש שיהפוך לנציב מלח, ויש תיעוד לתופעה בהיסטוריה היהודית הקדומה. לפיכך, יש לקרוא את הרשימה שלהלן כמחווה, כתזכורת, כאמירת תודה (כן, תודה) לאנשים שעשו את 'מוטו' וביססו בישראל עיתונות מוטורית דו גלגלית ראויה לשמה.

הכוכב השביט

גיליונות 'מוטו' המצויים ברשותי (האוסף המלא) תופסים שליש מהכוורת של איקאה ומשמשים בעיקר כבית גידול פרוע לקרדית האבק. פעם האמנתי כי טמון בגיליונות פוטנציאל למחקר אקדמי, אבל חלון ההזדמנויות הזה נסגר; בהמשך ניסיתי לעניין את בני בגיליונות, ואם לא כעת אולי בעתיד לכשיגדל, אבל ברור כשמש שעולמות התוכן שלו בוקעים מתוך מסכים. אט אט מערכת הצידוקים התומכת בשמירה הקנאית על גיליונות 'מוטו' דעכה והתפוררה. לא עזרה להם העובדה שכל עיון בגיליונות מגדיל את הסיכוי להתפגר מהתקף אלרגיה, ורק במהלך הכנת הכתבה כותב שורות אלו נזקק לשלוש אינהלציות.

ואף שכל בר דעת מבין כי הגיעה השעה להודות לגיליונות חרישית ולשחררם לפינת המחזור הקרובה, אני מוסיף להיאחז בהם כבקרנות המזבח. אחת לחודש-חודשיים אני שולף גיליון באופן אקראי, מהרהר בו נוגות ורץ לבדוק בעיניים דומעות ואף נוטף אם המשאף עדיין בתוקף. כמו שאומרים, העיקר הבריאות.

כדי למנוע מן הקוראים תמונה סטריאוטיפית של אגרן כפייתי, שחי בדירה מזוהמת משובצת גזרי עיתונים ישנים, אציין כי הגיליונות מתויקים באוגדני קרטון שחורים, ומופרדים באינטרוולים של 20-30 חוברות לאוגדן. לרוב אני יודע לא רק היכן ניתן למצוא גיליון מסוים, אלא היכן לאתר מבחן דרכים ספציפי, כמו הספרן הראשי באוניברסיטה יוקרתית.

התוכנית המקורית כללה עיון בעשרה גיליונות לכל היותר, וכתיבת הומאז' קצרצר. תוכניות לחוד ומציאות לחוד. אחרי שהסנפתי את החוברות באוגדן 61-80 ובאוגדן 101-120, נשאבתי על כורחי למנהרת הזמן, התיישבתי מאחורי הגה הדלוריאן, ולקחתי לידי את ספר בראשית, הכוכב השביט, דבר האורך, הזמן שלפני הזמן: האוגדן שבו מצויים גיליונות 1-29.

בחרדת קודש אחזתי בידי את גיליון מספר 2, עשיתי את דרכי עד עמוד 3 והתעטשתי בעוצמה על תוכן העניינים. לא משנה מה מספרים לכם, קרדית האבק איננה חית מחמד, ולפעמים היא זועמת כשד הנשלף מבקבוק. בעמוד 4 הגעתי ל'דבר האורך' ובו מצאתי את טל שביט ז"ל מהלל אופנוע שולי בשם דוקאטי 851. באותה נשימה הציג שביט לקוראי 'מוטו' את מי שעתיד לספק למגזין תזרים קבוע של אקזוטיקה דו-גלגלית. נעים מאוד אלן קאת'קארט.

מילותיו של שביט, יש להודות, שיגרו אותי למוד רגשי לא צפוי, והודיתי חרישית להתקף האלרגיה האכזרי על שאפשר לי לתרץ את הלחלוחית בעיני. מרגע זה ואילך שכבה סמיכה של נוסטלגיה סיכלה כל קריאה אובייקטיבית (וכן, אני יודע שהבטחתי אחרת). ככל שהעמקתי קרוא בגיליונות המצהיבים התחלתי לשמוע, לראות ולהריח דברים שאינם קיימים. תחילה פילחה את אוזני יבבת אופנועי הראשון: הסוזוקי TS50X שנקנה בדיוק בחודש שבו נולד מגזין 'מוטו'. כשהגעתי לחוברת מספר 10 כבר עלה באפי ריח שמן דו-פעימתי, רגלי הימנית החלה לגשש אחר קיק-סטרטר, ורק הקריאות "אבא" "אבא" שלפו אותי מן ההזיה, כשיהונתן שב מבית הספר.

———————————————————————————————————————————

קראתם היטב. מגזין מוטורי דו-גלגלי ישראלי, המודפס על נייר כרומו,

העניק לאחד מקוראיו פרס אופנוע ספורט בנפח 600 סמ"ק. אוטופיה.

המהללים את עידן האינטרנט, והגיוון הנובע ממנו, מתבקשים להכיר בעובדות החיים:

כיום פועלים בישראל כעשרה מגזינים און-ליין בתחום הדו-גלגלי.

מרביתם יתקשו להגריל בין הקוראים והקוראות אפילו מחמם צוואר.

 

———————————————————————————

עד זוב ניצוצות

אחרי שנחלצתי בעור שיני מן ההתקף הרגשני נפניתי לעיון מעמיק ב'מוטו – מגזין מהחומר הנכון'. כוח מאגי נטל אותי לגיליונות שראו אור באמצע שנות ה-90. התקופה זכורה לי כתור הזהב של המגזין, ולא בכדי. התפוררותו (החלקית) של החרם הערבי השתקפה היטב בין דפיו. בימים ההם עושר אופנועים אדיר התרגש על האופנוען הישראלי, כאשר ימהה, הונדה וקוואסאקי החלו להימכר כלחמניות חמות. פתע פתאום הפציעו גוונים חדשים, סמלי מותג, פייבליידים ונינג'ות, צלילים וריחות, הלם החדש.

המפגש עם הכתיבה והעריכה הגרפית עורר תחושה מוכרת, חותם מובהק של שפה וסגנון. סוד קסמו של 'מוטו' טמון בדרך שבה הוא העניק לרוכבים ולרוכבות בישראל עולם מושגים שדרכו הם השקיפו על עצמם והחלו לדמיין את עצמם. סימון המכוניות כ'פחיות', למשל, יצר המשגה פשטנית של 'הם' ו'אנחנו', אבל באותה נשימה מיצב את האופנוענות כדרך חיים ייחודית, שלא הייתה רק נבדלת אלא נעלה יותר. הייתה פה גאוות יחידה.

כמקובל בעיתונות הספורט 'מוטו' חטא באינספור כותרות בומבסטיות, שכמו נלקחו ממערבון ספגטי: "מי הבוס", "השריף חזר לעיר", "האב הרוחני", "קאובוי ותיק שעדיין יודע לשלוף", "מלחמת אחים". והיו גם כותרות מתוחכמות יותר בסגנון מדעי הרוח והחברה כמו "משבר זהות". דווקא האחרונה פועלת כמטאפורה מדויקת, מאחר שבעת ההיא לבחירה בזהות האופנוען הייתה משמעות אחת: לחיות את הפער החותך בין המצוי לרצוי. אחזקת האופנוע הייתה יקרה, הביטוח בשמיים, ציוד הרכיבה עלה הון תועפות וגיחה ל-eBay אפילו לא נראתה באופק, שלא לדבר על מסלול מרוצים או הדרכת רכיבה.

כאופנוענים מכורים, יוצרי המגזין הכירו היטב את המציאות הזאת וחוו אותה על בשרם, ונדמה לי שאחת הדרכים לפצות על ההעדר הזה הייתה לברוא באמצעות הכתיבה 'קוסמוס' שאליו יכול היה האופנוען הישראלי למלט את נפשו ולפנטז. 'מוטו' הגיש לקוראיו פנטזיה לשונית עשויה היטב, המשובצת בתצלומי אקשן נהדרים של רונן טופלברג:

"כפי שאנו רואים זאת, הדרך הנכונה להגיע לשלמות נפשית ולהתמזגות עם האני הפנימי היא לקחת אופנוע ספורט טוב, עם צמיגים חמים ודביקים, לכביש מפותל ומבודד הסלול היטב ולהשכיב את האמ-אמה של אחותו הצולעת עד זוב ניצוצות" (מתוך גיליון 76, CBR נגד CBR, טל שביט).

למקרא שורות אלו התגלגלתי מצחוק, וכאשר עיני צדה תצלום שבו שביט ובובת מין מתנפחת רוכבים חבוקים על ה-CBR600F, כבר הייתי על הרצפה. העיון המחודש בגיליונות הישנים עורר בי את אותה חווית עונג ישנה שמקורה בשיבוש מתריס של שפה מליצית, רוח שטות, ויכולת לדייק מבחינה מילולית את המאוויים של כל אופנוען רק כדי לעוררם עוד ועוד. הייתה זו, ותסלח לי התקינות הפוליטית, פורנוגרפיה דו-גלגלית מתוחכמת, שאינה כרוכה בהחפצה של בני אדם, אלא בהאנשה של חפצים, להלן:

הבל היופי: עיצוב, כמאמר הפתגם הידוע, הוא עניין של גיאוגרפיה. במקרה שלנו המקור הגיאוגרפי זהה אך העיצוב כלל לא דומה. ה-CBR600F מכוסה כל-כולו פלסטיק מסוג זה או אחר, בקווים עדינים ומעוגלים. זהו עיצוב הומוגני, מעודן, המעניק לאופנוע חזות ספורט-אלגנטית. הרושם הוא של כלי דק גזרה, כמעט נשי בהופעתו. זהו אופנוע עם יומרות איניות, כאילו היה איזה מוביל חברתי או משהו, יעני מתקדם בדעותיו: לא פוגע באיכות הסביבה, לא חושף שרירים, לא מנפח חזה, לא מעשן ולא מזיין… ה-900 לעומת זאת הוא אופנוע לגברים. תשאלו כל אחד. הוא קצר, מוצק, גדוש סטרואידים… זהו אופנוע שמתריס כנגד הרוכב ההססן העולה עליו לראשונה: "למה מי אתה?" (מתוך גיליון 76, CBR נגד CBR, טל שביט).

בעיתונות המוטורית האנשה של גלגלים היא לא דבר נדיר. מה שמעניק לקטע הנ"ל איכות קומית הם הניואנסים הלשוניים, ובעיקר ליהוק הדמויות. שביט לא תיעב את ה-CBR600F. תאורו כמוביל חברתי אנין טעם "יעני מתקדם בדעותיו" לא ביטא זלזול באופנוע, אלא חלק מסגנון כתיבה שאפשר לשביט להתמקם בו-זמנית בתוך הממסד ומחוצה לו. עורכי וכותבי 'מוטו' הקפידו על עושר לשוני, שפה תקנית ומקצוענות נטולת פשרות, אבל בה בשעה בזו לפלצנות, ולא אפשרו לעצמם להיגרר לחשיבות עצמית יתרה. הם בעטו בשפה העברית, אבל בה בשעה היו כרוכים אחריה. האיכות הזאת הפכה במרוצת הזמן ל-DNA של המגזין, וההתמקמות הכפולה הזאת בתוך 'אליטיזם עממי' יצרה מעין אקס-טריטוריה, שבה האינטלקטואל הוא פרחח, והעילה ללימוד ועיון היא שכלול היכולת לגרד עוד מילימטר מהגששים.

הופעות אורח של הסופר מאיר שליו והעיתונאי ב. מיכאל הוסיפו למרקם הלשוני העשיר, שבורח באדיקות מרצינות או כבדות. בשנת 1993 רכש מאיר שליו CBR600F ובגיליון 68 (נובמבר 1993) הופיעה כתבה, המהווה לא פחות מנכס צאן ברזל בהומור הדו-גלגלי שברא המגזין. תחת הכותרת 'קומפוזיציה טרנסצנדנטלית' מגולל שליו את ניסיונו הנואש של גידי פרדר ללמדו את רזי הרכיבה הספורטיבית. המונולוג הזה הפיק מרגליות, והנה מקצתן:

"ואז הם (פרדר ושביט ד.ב.) שולפים עט ונייר ומבשלים משימה חדשה, והפעם: לשלוח אותי לקורס קצר של אופנוענות מתקדמת במחיצת בכיר רוכבי ישראל, קיסר האספלט, שייפן הרגליות, האביר בן דמות הכידון, דוכס ערד, רוזן הגלבוע, הוד השכבתו חואן קארלוס גידי פרדר לבית סליקס.

לכאורה, יאמר הקורא, 'מוטו' מעניק לי שי. למעשה: מדובר במעיכה הסופית של גבריותי והפיכתה להמבורגר אמוציונאלי.

אבל אני, כמו בכל ההתעללויות הקודמות, קופץ בהתלהבות על הרעיון, כי אי שם במעמקי נפשי מסתתר אי קטן ובלתי מוסבר של חיבה מאזוכיסטית כלפי המגזין הנ"ל ועורכיו בני הבליעל. לפיכך, אני נפרד מילדי הרכים, מודיע לעורך שלי שיוציא את הספר החדש לבד, רוכס את מעיל העור ומזנק לדרך כמו שאני רגיל ואוהב: במצערת סחוטה, במנוע רועם ועם מנעול שרשרת סגור". (מאיר שליו, גיליון 68).

בתוך השאיפה להעלות חיוך על פני הקוראים נעשו גם טעויות של תקינות פוליטית, ולא – אין בכוונתי להידרש לסוגיה המגדרית מעל במה זו. בגיליון 63 סמוך לתמונתו של לוריס קפירוסי התנוסס הכיתוב "לא מלך היופי – אבל מלך אסן…". קורע? כנראה שכן! אבל כהחלטה עיתונאית היא אומללה ופרובינציאלית, שהתאפשרה מתוקף הסתתרותו של המגזין מאחורי החומה הפריפריאלית של השפה העברית. לו הייתה זו השאיפה המרכזית של המגזין – ניחא, אבל 'מוטו' שאף להביט רחוק לעבר עולם האופנועים הגלובאלי. בקיצור, אפשר היה לוותר על הדאחקה מבלי לגרוע מאיכות המדור.

ד"ר מוטו ומיסטר שווץ

רוח השטות של 'מוטו' לא פגמה כהוא-זה ברצינות התהומית שבה טופלו תחומים, שהמגזין הציב בראש סדר יומו העיתונאי. כבר בגיליון הראשון הופיעה כתבה המתיימרת לשנות מן היסוד את תהליך ההכשרה של האופנוען הישראלי. חיצי ביקורת הומטרו על משרד התחבורה והוראת הנהיגה בישראל. הכתבה זכתה להפניה בעמוד השער: "התאבדות – כך מלמדים אותך לרכב", ולטובת הדימוי האילוסטרטיבי המערכת גייסה אופנוען המכוון אקדח מאגנום לראשו. אין ספק, 'מוטו' ידע גם רגעים מלודרמטיים. לתפיסת המגזין, הגופים הנ"ל הכשירו את האופנוען להתאבדות ומורי הנהיגה זכו לתואר 'מדריכי החראקירי'. למותר לציין, כי כיום המבחן הרשמי של משרד התחבורה מוחזק כמס שפתיים הכרחי, שאינו רלוונטי לתהליך ההכשרה המקצועי של האופנוען. בסופו של דבר גם יצירת האלטרנטיבה, בדמות הדרכות הרכיבה, היא יוצאת חלציו של המגזין.

גם ההיבט הטכני-מדעי לא סבל מהזנחה ב'מוטו'. הטבלאות שליוו כל מבחן דרכים הורו לקוראים מהם הפרמטרים אשר הופכים שני גלגלים לאופנוע, ומהם המשתנים אשר מבדלים את האופנועים אלה מאלה. ואם לא התחשק לך לקרוא את המבחן באותו רגע, הטבלה הייתה הדבר הראשון שהעיניים גיששו אחריו. במובן הזה 'מוטו' הרחיב את היריעה הרבה מעבר לדילמה השלטת בשנות ה-80: "כמה סוגרת?". אז הופיעו על בימת האופנוענות הישראלית בסיס הגלגלים, זווית מזלג, הספק ומומנט, מרווח הגחון, המשקל הרטוב והיבש. כולם אמצעים חשובים להערכת אופנוע והתאמתו לצורכי הרוכבים/ות. והיו פינות שאפתניות יותר כמו 'מוטומונחים', ולעתים היגררות משעשעת לפוזה דידקטית שלא הייתה מביישת קורס בטכניון. כך למשל לגיליון 5 גויס זאב ברקת כדי לבאר אחת ולתמיד את מנגנון השיסתום של מנוע ארבע פעימתי. לא פחות מארבעה עמודים הוקדשו לטובת אופן פעולתם של גל הזיזים, הנדנדים ורצועת הטיימינג. גם מקומה של מערכת הדזמו המפורסמת לא נפקד. הסילבוס שמור במערכת.

תכשיט נוסף בתהליך האקדמיזציה של 'מוטו' היה המדור האלמותי של יוסי שווץ, 'הטכנולוג'. כאן קצרה היריעה מלתאר את העושר המדעי וההגותי שנערם במדור. הידעתם? "מקדם הגרר של אופנוע עירום מסוג רטרו או דו"ש גרוע עד כדי גיחוך… פי 2 מהמכונית המשפחתית המרובעת של דודתך" (גיליון 72, אפריל 1994). אאוצ'. עכשיו אתה אומר, יוסל'ה? אחרי שאזרתי עוז לעבור לסגמנט?

מדור 'הטכנולוג' לא היה מדור טכני נטו, אלא עטה על התחום הדו-גלגלי מסכה פואטית. הגישה של שווץ, שחי באיטליה ומשמש כמעצב תעשייתי, הייתה אמנותית ונמשכה לעולם השיפורים האקזוטי של סדנאות אופנועים קטנות. הוא הצליח היכן שהספר 'אמנות אחזקת האופנוע' נכשל: בהידוק הזיקה בין העולם האסתטי ובין התחום הדו-גלגלי. זו זיקה טריוויאלית, משום שאופנוענים שואבים הנאה גם מהמראה של האופנוע, אבל שווץ ביקש לסמן את השורשים העמוקים של הזיקה הזאת. הפסקאות הראשונות במדורו הוקדשו לא אחת ליצירות אמנות, ורק בפסקה השלישית או הרביעית הופיע משפט בסגנון "איך כל הפלסף האמנותי הזה קשור לאופנועים?" ובכן, "פיירפאולו גאוטוסו מסרב בשלב זה לספק נתוני הספק".

 

רוכבים ביפנית – חולמים באיטלקית

כמו בכל מלודרמה טובה (עיין ערך היפים והאמיצים), כותבי המגזין נקלעו שוב ושוב לפער שבין המצוי לרצוי, בין התשוקה הדו-גלגלית ליכולת לממש אותה, ועוד בארץ האבות שהובטחה לנו במזרח התיכון. אינספור מילים וחיבוטים הוקדשו לתוצרת האיטלקית, וכל כמה שזה היה משעשע, הדיווחים ביטאו גם כעס ואכזבה אותנטיים, מתוך 'מוטופרמיירה' 1990:

… שום אופנוע לא נראה טוב בהשוואה לבימוטה, מה שהקטין את סיכוייו של הדוקאטי 900 סופרספורט מלכתחילה. לאחר המושלמות המרהיבה של הבימוטה היו מראותיו הרועדות של הדוקאטי, נוריותיו הבלתי נראות ומאייד הוובר הסרבן פשוט מעצבנים; וכאשר התפרקה דוושת ההילוכים בדרכנו חזרה באוטוסטרדה מרימיני לבולוניה, מותירה את כף רגלי השמאלית תרה באוויר אחר הילוך חמישי בלתי קיים, היה זה מבחינתי הקש ששבר את גב הגמל… אם מתחשק לך לבעוט באופנוע במקום לעלות עליו ולתת גז, משהו לא בסדר (גיליון 25, טל שביט).

התחושות האמביוולנטיות שנרקמו סביב המותג האיטלקי, הערצה והאדרה מזה ואכזבה מרה מזה, לא נעלמו גם כאשר נחת בישראל ה-916 ושביט לקח אותו לסיבוב בזק. המגזין פסק שוב ושוב, כי בעיניים פרקטיות חבל לבזבז משאבים יקרים על הדוקאטי, כאשר היפנים זולים משמעותית, בעלי הספקים גבוהים יותר, קלים לאין ערוך לתחזוקה שוטפת ובדרך הציבורית קרוב לוודאי שיהיו מהנים יותר. וחרף המסקנה החותכת הזאת, בחלק השני של מבחן הדרכים פשט הבוחן (בדרך כלל שביט) את חלוק המהנדסים ועטה על פדחתו את ברט המשוררים. בתפקיד המשורר השקיף הבוחן על הדוקאטי בעיניים כלות ומבט מצועף, והחל להמטיר מושגים מופשטים כמו 'נשמה', 'נהמה ייחודית', 'מנוע שופע בעליצות', 'חגיגת מומנט', 'שורשים ספורטיביים מפוארים' ועוד כהנה וכהנה סופרלטיבים, שגרמו לספינת הדגל של התוצרת היפנית להפוך באיבחה מהירה לסובארו DL1300 עם גיר אוטומטי.

בצדק, או שלא בצדק, ההפרדה הקשוחה בין התוצרת היפנית לתוצרת האיטלקית הפכה למטבע לשון, והריקושטים שלה מושלכים עד לזמן כתיבת שורות אלו, בשעה שדוקאטי מצויה בבעלות גרמנית, המושבים כבר לא מתפרקים אחרי מאתיים קילומטרים ולוח המחוונים כבר לא בית גידול לקרפיונים. ועדיין, מהות הדיון ההשוואתי נותרה כה דומה לזמננו אנו, שאפילו עבדכם הנאמן חטא בתיאורים הקוטביים: אמינות מול נשמה, יעילות מול אקזוטיקה, קודש וחול.

במחצית השנייה של שנות ה-90 המתח המובנה בין התוצרת היפנית לאיטלקית מצא פורקן זמני. זה קרה כאשר היצרניות היפניות החלו לחקות, ועל הדרך לשפר, את מנועי הוי-טווין האיטלקים וקיבעו אותם בתוך שלדות אלומיניום האופייניות לארץ השמש העולה. 'מוטו' חגג את הימצאותם של היצורים ההיברידיים האלה, והעניק להם במה ונוכחות בולטת בעמודי השער. איש לא העלה בדעתו אז עד כמה הטרנד הזה חולף.

בין הטווינים היפנים זכה הסוזוקי TL1000 לכיסוי יוצא דופן בהיקפו. ליתר דיוק, לקראת הגעתו של ה-TL המגזין על כל כתביו ועורכיו הגראפיים עמד דום, וכך גם הקוראים. לפחות שלושה גיליונות הוקדשו לבניית ציפייה לבואו של "טיל 1000 – סוף העולם" (מתוך מודעת פרסומות של עופר אבניר). כשהגיע סוף-סוף הטווין המלכותי הכתבים השונים גמרו עליו את ההלל, וכי יש ברירה אחרי הכנה שכזאת? בחלוף שנה-שנתיים התברר כי המלך היה בקושי נושא כלים מצ'וקמק עם נטייה בעייתית לקצר את חייהם של בעליו. אבל זה לא שינה כהוא זה את ההתרגשות שאחזה בקוראים, כאשר התשוקה לדו-גלגלי פילחה דרך מילותיהם של שביט-פרדר-בן-ברק והפכה בתיווך האופנוע את היומיומי והאפור לרטט תמידי, לציפייה דרוכה לאופנוע הבא, ואם אי-אפשר, אז לפחות לגיליון 'מוטו' הבא.

22 תגובות לשלדת עריסה מצינורות פלדה בחתך עגול: הומאז' למגזין 'מוטו'

  1. כתוב נפלא, לא פחות מ'מוטו'

  2. מעולה. תודה.

  3. מאמר נפלא, לקח אותי כמה שנים לאחור בעצבות נוסטלגית, ורק האופנועים המודרניים המופלאים שיש היום כיפרו על העצב.. תודה רבה.

  4. רותם פרי-לסק // 01/03/2019 um 8:25 // הגב

    ניהנתי מאוד לקרוא. תודה 🤙🏼

  5. רביבוס // 01/03/2019 um 13:53 // הגב

    כתיבה יוצאת מן הכלל, מחזירה בערגה לימי קדם.

  6. איך אפשר לקבל עותק מצולם של המבחן על הVTR 1000?

  7. איזו נוסטלגיה…
    בייחוד ההתיחסות לנושא הדרכות הרכיבה שכן מוטו היה הראשון לארגן כאלה בארץ והיה לי את התענוג להיות בכזו עם טל כמדריך.

  8. כבד. יש לך את זה על פריכית אורז?
    אין לי מושג על מה דיברת. בימים ההם רכבתי על ג'אווה.

  9. אבי פרידמן // 02/03/2019 um 8:58 // הגב

    נהדר. כתבה ששה אללי סל"ד עם מומנט עוקר סלעים!

  10. יניב גולן // 02/03/2019 um 9:01 // הגב

    כתבה מדהימה, החזרת אותי עשרות שנים לאחר עת קראתי בשקיקה את המגזין המופלא.

  11. מתגעגע אליך איש.
    שמח לראות שהגיליונות קיימים ובמצב ראוי! מזכיר לך, אף פעם לא לזרוק. הכי הרבה חוזרים אליי.
    כתוב לעילא! שאפו.
    אוהבאותך.

    • פאספרטו יקר,
      קיוויתי כי הרשימה הזו והגיליונות המככבים בה ישלפו אותך מן המחבוא, ואזכה לאות חיים ממך. כפי שאתה רואה, לא הצלחתי לחתום את הכתבה מבלי להתייחס לוי-טווין יפנים, ואם אני זוכר נכון בפעם האחרונה שרכבנו יחד שנינו הופענו עם שתי גרסאות שונות של ה-VTR1000.
      אשר לגיליונות, הם אתי תמיד, מהווים נכס תרבותי קולקטיבי ויש מחשבות על דיגיטציה (אחרי אישורים מתאימים וגיוס משאבים).
      בגעגוע…

  12. הולך לעבור שוב בפעם העשירית לפחות על כמה מהגיליונות המוקדמים עם טל, גידי, ושווץ

  13. מסטר פיס

  14. מגיע לכל מי שהיה שותף במוטו הכבוד שיכתב המאמר הזה.
    מה שנכתב במוטו לא רלבנטי מבחינת עיתונות אופנועים נטו אבל עליו בנוי מה שקיים היום וגם יהיה בעתיד.
    הרבה עיתונאים של היום יכולים עדיין ללמוד מהחוברות הישנות האלה לשפר את השפה הדלה והעילגת שלפעמים אני נתקל בה לרמה עיתנואית סבירה, שלא לאמר ספרותית.

  15. וואוו, תודה!
    תמיד שמח לשמוע את חווייות הקוראים ומה השארת להם אחרי הכול, גם אם זה היה מזמן. מהצד שהיה אמון על העשייה, הושקעה כמות אנרגיה ונשמה שלא תאומן בהרבה מהכתבות המרכזיות שהיו יותר בגדר "הפקות" מאשר מאמרים לקריאה. מותר היום כבר לדבר על זה שעל כול העושר העיתונאי הזה וההתחייבויות הכלכליות שזה גרר, היה גם מי ששילם אם מכיסו או לפעמים גם מישפחתו או בבית שלו על מנת לכסות. אל נשכח שהיה גם מי ששילם בגופו. אמנם זה לא היה עבור מוטו, אבל טל נהרג על אופנוע מבחן, את שאול הוכברג איבדנו אי שם בדרך ויש גם את ערן שמשלם עד היום על הכבוד של ליהיות בוחן דרכים ראשי.
    אם תרצו, היה שם אידיאליזם, אולי אפילו עשייה ציונית של לקיים תרבות אופנוענית יש מאין. היתה גם מערכת שגם אם לא הייתי בה ביום יום, היתה סוג של בית, מלאה בספרים, עיתונים מהעולם, מין חמ"ל הומה ממנו יצאו למשימות חשובות. היום שהכול נכתב מהבית ונשלח לרשת, זה נשמע כמעט הזוי. תשמרו על הגילינות, עדות חיה לגמרי שכול זה קרה באמת.
    יוסי שווץ .

    • לכבוד הוא לי שווץ.
      בהחלט הייתה כאן הקרבה. גם של היקר מכל. אם יש בכך משום נחמה, השארתם ב'מוטו' לא רק תשתית עיתונאית ומקצועית מרשימה, נכס צאן ברזל, אלא גם חוויה רגשית חזקה שהייתה מנת חלקו של דור אופנוענים שלם ועוד קצת. במילים יותר ארציות, מעבר לצד המקצועי עשיתם לנו טוב על הלב, וערכו של זה לא יסולא בפז.

  16. בתור נער באמצע שנות ה 90 הייתי נרדם עם גיליון מוטו פתוח מונח על הפרצוף… הריח של הנייר היה הריח הטוב בעולם (למעט עשן של דופ).
    זה עד כמה מוטו זורם בנימים שלנו…

  17. יש עוד אושיה שצריך לזכור בהקשר הזה – איפה טופלברג למד לצלם אובייקטים שזזים מהר?
    מאמר נהדר, תודה מוותיק

  18. דני שטיינמן // 10/08/2019 um 13:25 // הגב

    כתוב יפהפה

להגיב על רותם פרי-לסק לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם