הטרנטות של מישל (V)

מאת: עזרא יצחק

לאחרונה מצאתי את עצמי מבקר על בסיס כמעט שבועי בעולמה של קבוצת ג'יפאי הארד-קור מגובשת, מהוקצעת, משופשפת וקצת דהויה שנוסעת על ג'יפים שהם לא יותר מ… ובכן – טרנטות. הטרנטות של מישל, כך נקראת הקבוצה בוואטס-אפ. מישל הוא אביו של אחד ממקימי הקבוצה אך הקשר שלו לשם הקבוצה ארוך ואינו רלוונטי לסיפור שאני רוצה לספר לכם.

הקבוצה הזו נפגשת מדי יום חמישי בלילה כדי לסייר בדרכי הצפון, כל אחד בטרנטה שלו. חוצמזה, הקבוצה נפגשת מדי שלישי, בלילה כמובן, כדי לתקן את הטרנטות או לפחות – לדבר על לתקן את הטרנטות. 'ערב מוסך' קוראים לזה ויש שם, איך לא, בירה, קפה שחור מבושל וכיבוד משקיות של 'הקולה מבגדד'. מדי פעם, הם מסכימים לארח חברים של חברי הקבוצה, גם אם בחשדנות וכך מצאתי את עצמי מתחבר לקבוצה הזו. אפשר לכתוב עליהם ועל הפעילות שלהם עוד הרבה אבל גם על זה אני לא רוצה לספר לכם.

הסיפור שלנו מתחיל בערב שאינו נטול אלכוהול, שצץ בו רעיון שבזמנו, בקבוצה הזו, לא נראה הזוי במיוחד – לחצות את מדינה לאורכה, מחרמון לאילת. לא הוזכר במפורש שמדובר בנסיעה בשטח, אך לא היה ספק שלכך הכוונה, כי הרי לא ייתכן אחרת בזו הקבוצה. "כולנו עובדים ולכולנו משפחה וילדים ומדובר בסה"כ על כ-600 ק"מ, אז נראה ש….אהההה…..שלושה ימים יספיקו". נשמע הגיוני. סופ"ש. קצר וקולע. או אז, מגיע הטוויסט בעלילה – עושים את זה עם קטנועים. "לא, לא, לא 125. רק 50. לא משופר. רגיל. טוסטוס".

20140408_210820מרגע זה ואילך, כל מי שהרים יד ואמר "בא" החל בעבודת איסוף. איסוף קטנועים, איסוף חלקים, איסוף תירוצים לאשה, איסוף אביזרים, איסוף מידע. הכל הם אוספים – חוץ מאומץ. מזה יש בשפע. בשלב הראשון זה נראה טבעי להצטרף אבל ממש לפני היציאה, כשנופל לי האסימון, אני מנסה להבין אם ההתעלמות שלהם מגודל המשימה שהציבו לעצמם נובעת מחוסר הבנה, או שפשוט הם חמודים, סימפטים, אבל לא מבריקים במיוחד.

הסיפור מאחורי כל אחד מהקטנועים כאן, לא ממש חשוב, אבל אין כאן אקזוטיקה. זה הבייסיק של שנות התשעים ותחילת האלפיים, כשקטנועי 50 עדיין זכו לעדנה על האספלט הישראלי. היום הם בעיקר מקשטים חצרות ועוסקים ב 'שימוש פנימי' בקיבוצים ומושבים. וכך, מהיקב הגורן והאשפה נאספו להם פיג'ו טרקר אחד, 3 סאניאנג ג'אנגל, פיאג'ו טייפון אחד וקימקו DJ. הפיג'ו נצבע בצבע זהב מזעזע – וקיבל את השם גולדווינג. אחד הג'אנגלים נצבע בצהוב והשני בכתום המייצגים את צבעי המכוניות של לנד-רובר שמיועדים למסעות – הקאמל-טרופי וה-G4. הג'אנגל השלישי נותר מקורי והטייפון שלי קיבל את הצביעה שאני מתכנן כבר שנים למיני מיינור שאני רוצה לשפץ וכל פעם מוצא תירוץ אחר לא להתחיל. לא להתבלבל – כולם נצבעו בצבע ספריי שהיה במבצע של "שניים ב-9.90". ככה הם גם נראים מקרוב, אבל למי איכפת. הג'אנגל השלישי נותר מקורי וכך גם ה-DJ אך זה האחרון זכה לפחות לכינוי לא פחות מקורי -'התקליטן'.

עוד יום שלישי עובר ויש כבר החלטות עקרוניות מרחיקות לכת. "מתחילים בצפון ולוקחים את המסלול המזרחי והקצר ביותר. יהיה גם רכב ליווי". ללא ספק תובנות מורכבות שדורשות חשיבה מאומצת ותכנון מאומץ. מאותו שלישי ובכל שלישי, נפגשו הטרנטות לשפץ ולסדר את הקטנועים בזה אחר זה. במשך כחודשיים, גם על חשבון טיולי הלילה של ימי חמישי, שוקמו הזאטוטים המסכנים. הם לא משפרים, כן? רק משפצים! הגיל הממוצע של החבורה הוא סביב ה-45 ועם כל ניסיון החיים שלהם, רובם אינם מכירים מכניקה של קטנועים, אז הם מסתכלים ב"יוטיוב" (שם גנרי לכל מה שמסתובב באינטרנט) איך לתקן, וזה עובד. כל הקטנועים הובאו למצב נסיעה, גם אם לא מושלם. זה אמור להספיק כדי לחצות את המדינה, כך לפחות על פי תפיסתם. "אם נגיע לכנרת ולא נשבר – זה יהיה הישג" – אני אומר להם והם מסתכלים עלי בזלזול. "לרכב כלכך הרבה קילומטרים בכלכך מעט ימים במהירות כזו, בשטח, על קטנועים? אין סיכוי לשרוד את זה, בטח לא מי שלא רוכב על בסיס יומי" – כך אני קובע כרוכב מנוסה ומבטם המזלזל ממשיך. אומץ, נחישות ואופטימיות או שמא סוג של דביליות?

יום חמישי שאחרי חופשת הפסח. ארבע וחצי בבוקר בצומת גולני. איסוף אחרון של אנשים ויאללה לחרמון. כמעט לחרמון. שמורת נחל חרמון. מכאן מתחילים שלושה ימי רכיבה שבכל אחד מהם נעבור כ-200 ק"מ של רכיבה ב-13 שעות שיכללו עצירה אך ורק לטיפולים בקטנועים, תדלוקים, פיפי וארוחת צהריים אחת. לא ממש תכננו את זה כך, אבל כך היה. שלא תבינו לא נכון, הקבוצה הזו יודעת מה זה שטח ואיך להתארגן לשהות מחוץ לבית, הפרטים האלו לא הטרידו אותם וחלוקת המטלות היתה על אוטומט, אבל אותי הטריד שהעיסוק באתגר הרכיבה, תוואי המסלול והאסטרטגיה להשרדות במשימה לא עניינה אותם. אבל מה אני מבין?

ביום הראשון רכבנו עד לבית הערבה וחלקים גדולים מהבקעה עשינו לאורך השבילים המקבילים לגדר המערכת. שבילים אלו, שאינם נעימים בלשון המעטה לרכיבה על כלים עם מתלים בעובי גפרור ומהלך באורך של עט כדורי, הרגישו כמו כביש 6 לאחר חצי היום הראשון של חציית הגליל העליון. "מעברי מים???" אני חושב לעצמי כשאני נתקל בשלולית הראשונה, "איזה קטנוע יעבור במים בשלווה  וימשיך עד אילת מכאן?". אחרי המעבר השלישי אני כבר לא מתרגש כשהמים מכסים את מדרס הרגליים של הקטנוע. הווריאטור קצת משתעל ומחליק לכמה דקות, אבל השד לא נורא. לא במעברי המים. האתגר הגדול מתגלה בשבילים מלאי סלעים וחלוקי נחל שכל אחד מהם שקול לבולדר, יחסית לגודל הגלגלים. אז מה עושים? נוסעים לאט? לא. ברור שלא. כי לא נספיק. יש רק 3 ימים, הרי כך החלטנו. אז מה עושים בכל זאת? נותנים גז סובלים ושותקים. גם אנחנו וגם הקטנועים. בשלבים המאוחרים של היום הזה אני מנסה להבין איך ייתכן שהקטנועים האלו סופגים במשך כלכך הרבה שעות כלכך הרבה מהלומות כלכך חזקות ולא מתפרקים. בכל דקה שעוברת, אני ממתין שהשילדה או הבולמים ישברו. לא יכול להיות שהם סופגים את מה שהם סופגים ושורדים.

טעיתי. הם שרדו הרבה יותר מזה בשלושה ימים. כמעט שרדו. המתלים הם הראשונים לקרוס. או שהם הופכים לרופסים או שהם ננעלים ובכל מקרה התוצאה זהה. זה שקול ללהחזיק פטיש אוויר אלים במיוחד במשך 13 שעות ולהשתמש בו, אגב ההתפרעות שלו, כדי לתת פקודות היגוי. תוואי השטח שנבחר כלל שבילי עפר משובצים חלוקי נחל וסלעים חדים, אבני כורכר, פודרה וחול דיונות. הגליל הביא את מעברי המים ומדבר יהודה הציג לנו מסלולי אנדורו משובחים שכללו מדרגות סלע שגורמות לג'יפאים מנוסים לרדת מהג'יפ ולבחון היכן ראוי להניח את גלגלי הג'יפ. מזג האוויר הרעיף עלינו ימים חמים להפליא וביום השני חווינו 40 מעלות. קצב הרכיבה היה 'פול גז'. אין ברירה אחרת. יש רק 3 ימים, הרי כך החלטנו. בשביל להספיק לעבור את הקילומטראג' הזה, צריך לתת בגז, כל הזמן. לא חשוב מה עובר מתחת לגלגלים, בין אם זה מעלה הצינור, מעלה אוג, נהר הירדן או דרכי מדבר יהודה. המנוע בסל"ד מקסימלי גם אם שאר קטנוע מאיים להתפרק והרוכב רצוץ ודואב.

DSC01876וזה אכן כואב. כבר בסוף היום הראשון הידיים כואבות ולא מתפקדות. הגוף סופג את הזעזועים שהמתלה האחורי מתקשה לספוג ואלה בערך כל הזעזועים באשר הם. הגלגלים הקטנים הופכים כל עכבר לפיל ובתמורה מקבלים נענועי ראש ורעשי מפגש עם הקרקע שהיו גורמים לכל בר דעת לעצור ולחשוב. אבל אנחנו איננו ברי דעת. אנחנו חבורה של מפגרים נחושים שלא עוצרים ולא חושבים ומשלמים על כך בשרירים תפוסים ועצמות כואבות לאורך ימים ארוכים, בעייפות ותשישות שמוכרת רק בקרב הסיירות בצה"ל, ביבלות בידיים ופצעים וחבלות מנפילות. כן. ברור שהיו נפילות. הקטנועים שרדו.

מה שהדהים אותי בדיעבד זה לגלות שלא היה לנו זמן לכלום. לא להנות מהנוף המטמטם, לא לעצור לקפה ולהתפנן. כלום. אפילו לא להשקיע בצילומים נורמליים. זה לא טיול. זה מסע נגד הזמן. גם כי יש רק 3 ימים, הרי כך החלטנו, אבל גם כי אם יעבור מספיק זמן, תגיע התובנה שאפשר לפרוש. והרי אף אחד לא רוצה לעשות זאת בקבוצת גברים קשוחה שכזו. אבל בעיקר – אין זמן לחשוב. תוך כדי רכיבה אי אפשר להתנתק ולו לרגע קט מהריכוז שדורש ניווט ותפעול הזאטוט שעליהם רוכבים. צריך לחפש כל הזמן, ממש כל הזמן, את המסלול בו יעברו הגלגלים עם מינימום דרמות. הריכוז המתמיד הזה בשילוב של תפעול פטיש האוויר שאנחנו אוחזים בידינו כדי לנווט והרצון לשמור על המומנט, הן של המנוע והן של תנועה מתמדת לעמידה בלו"ז הופכים את הסיפור מתיש במיוחד. הישרדות. ממש הישרדות. בערב, בכל ערב, מגיעים לאפיסת כוחות שמצריכה 2 אנשים בוגרים כדי לפתוח את חגורות ההידוק של הציוד שמאוחסן על העגלה הנגררת על ידי הטנדר המלווה עם הנהג הגיבור, או ידיים רועדות מדי להחזיק סיגריה. יש כמה נקודות שבירה לאורך המסלול, בין אם אתה מוכן להודות בהן ובין אם לאו ומה שמחזיק אותך להמשיך עם התוכנית המקורית והמטופשת היא אותה נחישות ואופטימיות שהכל אפשרי, גם אם נתקעת 50 ק"מ מנקודת הפתיחה וביזבזת שעה על תיקון ראשון של קטנוע שמשתנק, גם אם אתה מתמודד עם 3 פנצ'רים וגם אם קטנוע אחד מסרב להניע וצריך לגרור אותו עם קטנוע אחר, בעליות, בחושך, בשטח. נחישות ואופטימיות. סימן ההיכר של הקבוצה שהצטרפתי אליה שהעניקו לה את מה שלי, כרוכב מנוסה, לא היה סיכוי להשיג ללא תמיכת הקולקטיב – את ההישג של לחצות את המדינה לאורכה, בשלושה ימים, על קטנוע 50 סמ"ק, בשטח.

אם כבר שאלתם אז אענה  – כל הקטנועים עדיין מניעים ונוסעים, אך לכולם יש נזקים. מי ששרד את המסע בצורה הטובה ביותר היה ג'אנגל אחד, לא כתום ולא צהוב, שהחל את המסע עם עבר של 40,000 קילומטר כקטנוע יומיומי וימשיך לשמש ככזה גם אחרי המסע ההזוי הזה. ואם גם שאלתם את עצמכם מתי אעשה זאת שוב – התשובה קלה – אף פעם. למרות הסיפוק האדיר.

צילום: עזרא יצחק; עריכה: אבי פרידמן

(פורסם בעבר במגזין פול גז)

 

3 תגובות להטרנטות של מישל (V)

  1. יום אחד, ייכתב סרט אימה נוראי אכזרי ומדמם על הסיפור הזה. והוא ייכתב מהצד של הקטנוע.

  2. פולז"ל התפרק. אבא ואמא מתחלקים בכתבות. את מי אני יותר אוהב?! את סבא..

  3. פול גז התפצל. חלק כותבים כאן בדו"גיגים וחלק בווילז. לקוראים זה רק מבטיח גיוון וריבוי טקסטים דו גלגליים. כיף!

להגיב על כRובי לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם