מסע בעקבות ה-A1 – הארלי דוידסון ספורטסטר

מאת: שריאל אילון ("אופניק")

כתבות קודמות: מסע בעקבות הרטרו פרק 1 / פרק 2 / פרק 3 / SV650

  *   *   *

" אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה,

את תכול היום הסתירו מלאכי הגיהנום

זה יום הכספנו בו עוד יעל ויבוא,

ומנוענו עוד ירעים: הארלי-דוידסון! "

 

זה רק ספורט

כמי שהתחנך על ברכיהם עטויות הסליידרים של אושיות פורום 8 המיתולוגי בתפוז, על שדוניו, משאיותיו, האורך, העורך, ושאר ירקות, הכיוון היה ברור: הטובים לספורטיבי. דבר שהתבטא בין השאר בכך שהקטנועים וחרגולי השטח מצאו אט אט את דרכם החוצה לפורומים משלהם, ובבוא היום ההתלבטות שלי על האופנוע הבא אחרי ה-GS500 הייתה קצרה: 600 ספורטיבי. חברים שהציעו לי אופנועים בעלי פחות מ 100 כ"ס זכו לנחרת בוז בתגובה. על אף נטייתי לטוריזם, בחרתי בהשפעת הפורום ב-600 YZF שבדרכו אליי התרסק בתאונה, כך שלבסוף נשארתי עם האפשרות הזמינה השנייה הלא הוא ה-RF600.

מאושיות הפורום – כרובי עם חבר

אם הקטנועים והחרגולים הוקעו והוקאו לבסוף מהפורום, הרי שהקסטומים כלומר ההארלים וחיקוייהם היפניים, זכו ליחס מזלזל למרות ואולי בגלל הקרבה היחסית אלינו כמי שחולקים יחד את אותם הכבישים ואף נפגשים פה ושם בטיולים ומפגשים. באותה תקופה של תחילת המילניום, לא היה יבואן רשמי להארלי, כך שהכלים המעטים בארץ שהגיעו בייבוא אישי היו יקרים באופן מגוחך, ובעליהם היו לרוב מבוגרים כרסתנים. ואם כבר היה בחור צעיר מתעניין בלוק הזה שמככב חזק בקולנוע ובטלוויזיה, הרי שהיה בוחר באחת מהאופציות היפניות הזולות והעדכניות יותר. אלו כמו אלו נתפשו בעיננו ככלים חלשים איטיים וכבדים אשר בעליהם משקיעים יותר זמן במירוק והברקה שלהם מאשר ברכיבה עליהם. דבר שסוכם בתמציתיות בפורום בפתגם הידוע: "הארלי זה לא אופנוע…" שביטא את דעתנו על הפער הניכר בביצועים בינו לבין אופנוע יפני או בכלל.

אני אישית באתי מהבית עם נטייה לאופנועים אירופאים, כפי שהוזכר בפרקי המסע בעקבות הרטרו אפילו ה-GS500 שלי התהדר בסיומת E שפרושה אירופה, כך שגם בעיניי אמריקאנה בכלל וההארלי בפרט נתפש כמין יצור מוזר על סף הגרוטסקי, שרוכבים עליו עם הרגליים והידיים פשוקות לצדדים והכל בו הפוך ממה שלמדתי להעריך כנכון. ובכל זאת לא פסלתי את האופציה הזו לחלוטין, רק ציינתי לעצמי שאשמור את זה לעתיד הרחוק – אולי בפנסיה בואך אשפוז גריאטרי.

לא הרבה אחרי קניית ה-RF  התחתנתי, וטסנו להתארח בפריס אצל משפחתה של אשתי. כשהבין המארח שאני חולה אופנועים הזמין אותי להיפגש עם חבר שלו, הארליסט מושבע. אני מתבייש לספר שהתשובה שנתתי להזמנה האדיבה, בלי לחשוב פעמיים, הייתה: "לא תודה, הארלי זה לא אופנוע…"

לא היה חסר הרבה לתקרית דיפלומטית ישראלית צרפתית, בין ישראל ליהדות התפוצות ובין מועדון האופנועים הישראלי לסניף מלאכי הגיהינום הפריסאי.

למזלי ולשמחתי גם המארח וגם חברו לקחו את זה בקלות, ואותו הארליסט אף יעץ לי בהמשך איפה ב"מתחם שוקן הפריסאי" כדאי לי לקנות מגפי רכיבה במה שנשאר מהצ'קים של החתונה. 

הגיל שאפשר להתחיל

לאור הנזכר לעיל, ולאחר שציינתי חצי מאה להיווסדי והגעתי לגיל שאפשר להתחיל, הגעתי להכרה שהגיע הזמן לעשות תיקון, ומפאת ביקור אצל ינוקא מיודענו מצאתי עצמי בסוכנות הארלי המושקעת בחולון, כמה שנים טובות לפני הפנסיה.

מהרגע הראשון היה אפשר להרגיש באווירה מיוחדת במקום. כל אנשי הצוות, ויש המון מהם, שמחים נלהבים ונותנים את ההרגשה שהם מאושרים להיות שם. אין תחושה של היררכיה ודיסטנס בין מוסכניקים לאנשי המכירות או ההנהלה. כולם מתנהגים כמו משפחה, ומה שיותר חשוב – גם ללקוחות משדרים את אותה ההרגשה, והשמחה הזו מדבקת.

לקוח שקנה אופנוע זוכה לטקס קבלת האופנוע שמהווה למעשה טקס כניסה למשפחה. השדון הרע שיושב לי על הכתף לחש לי שאולי זו רק אסטרטגיית שיווק אמריקאית, אבל היי, אנחנו בארץ, ואני לא מכיר ישראלי ממוצע ובטח לא הטיפוסים שעובדים שם, שיטריח עצמו. השמחה הזו אמיתית, ואם נהיה כנים, הרי שזהו אחד המרכיבים העיקריים של האופנוענות – האחווה של מי שחולקים את אותה שריטה. ובכך למדתי פרק על אופנוענות עוד לפני שבכלל נגעתי בהארלי.

 אופנוענות והמהפכה הצרפתית

אם המהפכה הצרפתית דגלה בחירות שוויון ואחווה, ניתן לומר שגם האופנוענות, מורכבת לדעתי, מ- 3 עקרונות דומים אך שונים: החופש, שמשמעותו לאו דווקא לרכב לעבר השקיעה עם הכיתוב "THE END" מעל הראש, (זה ממש מסנוור) אלא הידיעה שאפשר בכל רגע נתון להגיע בקלות לכל מקום שתרצה מדלת אל דלת. אופנוען ממוצע שגר במרכז יכול לכסות את כל שטח המדינה בטיולי כוכב, או לחילופין לדעת שאם לילדה יש חום באמצע הלילה, נגמר האקמולי ויש עוד 5 דקות לסגירת בית המרקחת התורן – עדיין תספיק.

האחווה היא ההזדמנות שמספק האופנוע ליצירת קשר עם אנשים אחרים, שנובעת מהאהבה לתחום שמניעה את החיים של כל אופנוען, ומקורה באותה השריטה במקום ספציפי במוח. שריטה משותפת שהופכת את כל בעליה למשפחה. כמובן שנוצרות חבורות-משפחות המתבססות על אותו יצרן או אותה קטגוריית אופנועים. האחווה הזו יכולה לנוע על הסקלה שבין להיות זאב בודד שרק מנפנף או מאותת באורות לאופנוען אחר, או לעצור ולעזור לאופנוען שנתקע בצד הדרך, או להתחיל בשיחה קולחת עם אדם זר לחלוטין רק על סמך האופנוע שלו, ועד כדי להיות חלק מחבורה מגובשת שמטיילים וחיים יחד.

החלק האחרון שמייחד את האופנוענות מתחומים אחרים היא  אותה השריטה בראש, המשותפת לכל אופנוען בכל זמן ובכל מקום, החל מהתינוק בעגלה שרוכן ומציץ כדי להביט בפליאה באופנוען שעובר, או הילד שנגרר במעבר החציה ביד של אמא וממשיך לסובב את הראש לאחור כדי לגנוב עוד הצצה באופנוע שעומד ברמזור, כשזרעי האופנוענות נקלטים בנפשו הרכה, ועד לקשיש שבוחן בעיון את האופנוע החונה שמעורר בליבו זכרונות עבר. כולם הם היו או יהיו "מוטור-הד", "חולה-גז", שנבדל ביכולתו לייצר קשר רגשי ועמוק עם מה שאולי נראה לאחרים כערימת מתכת. כולם מכירים את הסיפורים על האופנוען שהתרסק וכשבאים לעזור לו הוא אומר "עזבו אותי – מה קורה עם האופנוע?" זכורות לי היטב הפעמים שהייתי מעיר את עצמי בצעקות "שיט לא!" לאחר שחלמתי שחזרתי לאופנוע הנעול ומצאתי רק את הגלגל הקדמי קשור לשרשרת, ואז מיד קמתי ורצתי לאופנוע לוודא שהכל בסדר. או בנות הזוג שמבררות האחת עם השנייה אם הסימפטומים של השריטה של בן זוגן מופיעים גם אצל חברו, כדי להבין אם זה עדיין בגבולות הנורמלי.

צילום: מיכאל סמטנוב

מפסגת ההר עד למלך הג'ונגל

האירוח הלבבי בסוכנות עורר אצלי מחדש את התהייה מאיפה נבע האנטי הזה להארלי. כבר בעבר שמתי לב שכמו בכל קבוצה מגובשת או עיסוק אינטנסיבי דווקא החדשים והצעירים נוטים יותר למורעלות שבאה לביטוי בין השאר בפסילת מי שאינו שייך לקבוצה. מן הסתם לחדשים יש פחות מטען  ניסיון וחוויות מכדי לייצר זהות עצמית והשתייכות קבוצתית והדרך לפצות על כך היא בעלבון קולני כלפי מי שלא שייך לקבוצה. כך בכדורגל ובספורט, כך בצבא וכך היה גם בפורום האופנועים. דווקא אצל ותיקי הענף שהכרתי שבאים כל אחד מתחום רכיבה שונה, כמו טוביה ליבוביץ' ז"ל, טל שביט ז"ל ובני בייקר יבל"א, ראיתי סובלנות ואהדה אבהית כלפי כל טיפוסי הרוכבים וכל סגנונות הרכיבה, מילדים על קטנוע 50 סמ"ק ועד להארליסטים כבדים, ואם הם ככה אז מי אני שאזלזל במישהו בגלל האופנוע שבחר.

למעשה רק כשעוברים כברת דרך במסלול כלשהו, ניתן להרים את הראש ולראות מסביב את הדמיון למסלולים מקבילים. אחד המורים שלי מתחום אומנויות הלחימה סיפר לי שחכם סיני זקן אמר לו שבעולם אומנויות הלחימה כולם מטפסים על אותו ההר אך מכיוונים שונים, ורק הבודדים שמתמידים נפגשים לבסוף על אותה הפסגה. דימוי זה תופס גם לעולם הרכיבה ולא רק. הדמיון בין השריטות של אנשים מתחומים דומים מתגלה במפתיע גם בין תחומים שלא קשורים לכאורה, ולא רק מבחינות נפשיות ורגשיות כי אם גם בביטויים פיסיים וטכניים יותר. את המשפט "להוריד כתפיים ולכוון את המבט למטרה לפני הפעולה" למשל, שמעתי בניסוח שונה גם בקורס רכיבה וגם על מזרוני הדוג'ו.

כעת אני מבין שהבחירה בהארלי כמושא לעג נבעה דווקא מהחוזקה שלו כמותג והאיום שהיווה כלפי קבוצות רוכבים אחרות. בדיוק כמו העליהום שעושים על  המתמודד החזק בהישרדות או על הזוג החזק במירוץ למיליון. וממש כמו בג'ונגל הדוגלגלי יש נמרי GSXR, צ'יטות ZXR, פומות CBR, ממותות אדוונצ'ר ועוד יצורים גדולים חזקים או מהירים יותר, אבל לכולם ברור מי המלך. האריה לא ממהר לשום מקום, כי הוא לא צריך להוכיח כלום לאף אחד וממילא לא יתחילו בלעדיו, ממש כמו ההארלי.

צילום: עמי אזולאי

יום השישי

למרות שהדגם של הארלי שהכי קרוב למה שמוכר לי הוא כנראה הסטריט 750, העדפתי את החוויה האותנטית של מנוע מקורר אויר כמו שמצופה מהארלי, ומה שהיה זמין לרכיבת מבחן הוא הספורטסטר הוותיק. אפילו אני שמעתי מספיק כדי לדעת שזהו הדגם שנחשב מסורתית להכי קטן וקל במושגים אמריקאים (עד להופעת ה'סטריט'), מה שהפך אותו ל"אופנוע בנות" בארה"ב, וחשבתי לעצמי שבאיזשהו אופן אבסורדי אני ממשיך להיות נאמן להנחיית הפורום והולך על הדגם ה"ספורטיבי". הפעם קבלתי את האופנוע לסיבוב קצר. רק לשישי בבוקר, אך מזג האוויר היה מושלם. שמיים בהירים אחרי יומיים גשומים, וקור שמצדיק מעיל עור. הצרוף של שמיים כחולים עם המשקף הבתולי של "הקסדה החגיגית" שלי הספיק כדי להכניס אותי למצב רוח שמח כבר בבית עם העלייה על הקטנוע, פס הקול המתבקש לפגישה הקרובה עם הארלי הוא רוק אמריקאי, ואני לא מכיר רוק אמריקאי יותר שמח מזה האוסטרלי של AC-DC "באק אין בלאק". יום שישי הוא כידוע יום קצר אז לא התעכבתי לבחון את מראה הספורטסטר, ורק ציינתי לעצמי שהוא נראה קטן משציפיתי. את הביגוד הטרמי שארזתי בקטנוע לטובת העלייה להרי ירושלים השארתי בארגז. לא חשדתי שהשמש החולונית העליזה תצא כזאת שקרנית.

עם העלייה לאוכף הרגשתי תחושות סותרות, קודם כל מנח הידיים השלוחות קדימה ולמעלה הרגיש לי מוזר עד כדי שהצטערתי שלא הבאתי את אולר פטנט כדי להנמיך את זווית הכידון. קצת הפריע שברך שמאל מתנגשת במכסה מסנן האוויר. מצד שני ממש אהבתי את צורת ה-V של ידיות  הברקס והקלאץ' שמאפשרת אחיזה קלה ונוחה עם שתי אצבעות, כאילו עוצבו במיוחד ע"י מדריך אופנוען מאומן. רגלית הצד הכסופה והמפוסלת נותנת תחושת פרמיום, פרט שולי לכאורה, אך מורגש בהשוואה לרגליות השחורות והפשוטות של אופנועים יפנים ואירופאים. פחות אהבתי גם את מראות הצד הקטנות יחסית אך ברמזור הראשון הבנתי שאין לי ממה להיות מודאג.

בזמן ההמתנה  לירוק הסתבכתי עם  מציאת הניוטרל ובינתיים הגיע הירוק ואני עדיין בוחש ברגלית ההילוכים. בשלב זה אם הייתי על הדאונטאון הצפירות הקצרות מאחור שמתחילות כבר בכתום היו מתפתחות לסימפוניית רוק אצטדיונים, אבל עכשיו על ההארלי – קול דממה דקה. כולם ממתינים בסבלנות ואף אחד לא מעז להתעסק עם רוכב הארלי… איזה כיף, אז למה צריך מראות? צליל המנוע והרעידות הם העניין, אם כי הם היו מתונים ממה שציפיתי, ועדיין יש תחושה של תפעול מכונה חזקה עם אופי ומורשת. המנוע בעל רצועת ההנעה מושך בהחלטיות מעמידה ללא צליפת שרשרת או שיהוי וריאטור. באחת העצירות הצצתי למטה אל המנוע וראיתי אותו מקפץ בתוך השלדה כמו שקית פופקורן במיקרוגל, אך כמו בגוצי ככל שעולה הסל"ד הוא מרגיש יותר חלק ואין רעידות מטרידות.

עם זאת לאחר פרק זמן על הכביש המהיר החלטתי לוותר על המאבק הסיזיפי בשעון המהירות. התנוחה הפתוחה וחסרת המשקף בשילוב הרוח הנגדית העזה גרמו למאמץ לשמור על מהירות להרגיש לא נעים וירדתי ימינה בבן שמן, קצת מאוכזב מכך שהמנוע הגדול לא מספק את המהירויות שאני רגיל אליהן. בקטע הכביש שאחרי לטרון התחלתי להפנים את הקטע של ההארלי שמעודד להרים את הראש ולהתחבר לנוף במקום להתחבא מאחורי המשקף הלא קיים. "איזי ריידר". הכביש היפה הזכיר לי  את הקצב הרגוע שבסרט "אדם בעקבות גורלו" (רק ששם הסוף לא היה טוב).

כרגיל פניתי לצומת נחשון ובתחילת הכביש המפותל והיפה רציתי "לחמם צמיגים" לקראת ההמשך וכדי ללמוד את אופי ההיגוי וההתנהגות של ההארלי. הטיות הכידון שהיו אמורות לייצר תנועת זיגזג לא ייצרו דבר מלבד נדנודי ראש. הגלגל הקדמי הגדול והצר בקוטר "19 אחראי לכך כמו גם לרעידות המוגזמות על הקטע המקורצף, ציינתי לעצמי שההארלי מכתיב מלבד קצב רגוע גם רדיוס סיבוב גדול מהרגיל. בהמשך הדרך נתקעתי מאחורי אוטובוס ולראשונה ויתרתי מראש על הניסיון להוריד שני הילוכים ולעקוף, ופשוט עצרתי בצד  והתארגנתי על מוסיקה כשאני מחכה שהאוטובוס יעלם מאחורי הסיבוב. הפעם הגעתי לצומת שמשון וכמעט התבלבלתי מהמחלף החדש שהוקם שם, מצאתי את הכביש העולה לצובה וסוף סוף בניגוד לפעמיים הקודמות התחלתי לעלות אותו מהכוון הנכון. עד מהרה הגעתי לקטע המפותל והמכוסה עצים שתמיד גורם לי להשתהות ולהשתאות. עצרתי לצילום וקנאתי בכל פחית שעברה שם בנסיעה מנהלתית כלשהיא. צריך להיות כיף לצאת לסידורים ולעבור בכזה נוף מדהים, אם כי לא נראה לי שמשהו מהנהגים העוברים שם מעריך זאת. בהמשך הגעתי לעלייה שבסופה, עקב זווית השיפוע, מוסתרת פנייה חדה ימינה. לאחר שהצצתי במד המהירות ראיתי שנסעתי שם 20 קמ"ש, הבדל ניכר מהיום שרכבתי שם על ה-RF מייד אחרי קורס אופנוען מאומן בליאון והשארתי פס בלימה שחור של 20 מטר לאחר שהופתעתי מהפנייה.

ככל שהתמשכה הדרך והעלייה בגובה, הקור החודר החל לתת אותותיו, והלבוש הקליל לא הספיק. רכבתי כשמשמאלי צלע ההר ומימני מדרון הוואדי בקטעים השמשיים רכבתי לאט כדי ליהנות מעוד קוונטום של מעלה ובקטעים המוצלים רכבתי עוד יותר לאט כדי לא לאבד את מעט החום שנצבר, מה גם שרעידות הקור לא תרמו ליציבות ולהיגוי. בשלב מסוים כבר לא יכולתי להבחין אם הרעידות בברכיים שלי שחובטות במיכל הדלק מקורן במנוע או בקור החודר. וכאילו זה לא הספיק גם השלפוחית שהרגישה קור החליטה להזכיר את קיומה דווקא כאן ודווקא עכשיו. כבר חשבתי לפתור את שתי הבעיות גם יחד בנוהל חימום הידיים בסגנון שייטת 13- כלומר להשתין על כפות הידיים, אבל זיכרון הסצנה של ג'ורג' אחרי הבריכה מסיינפלד ושאריות הגאווה העצמית גרמו לי למנוע מעצמי ומנוסעי רכב מזדמן את המראות הקשים-רכים, אז רעדתי והתאפקתי.

הייתי בטוח שמכיוון שזה יום שישי הכביש יהיה חופשי מאופנועים היות ואלו באים בשבת, אך בסיבוב לפני הדסה מצאתי שוב את חבורת שפשוף נעים והפעם בכוחות מתוגברים. מסתבר ששישי  הוא שבת החדש. הדבר מתבקש היות ותנועת הרכבים המדוושים והמטיילים בכלל נמוכה בהרבה מאשר בשבת.

סופסוף הגעתי לבר בהר והפעם מצאתי חנייה בצמוד להיאבוסה שחורה. המקום היה רגוע ולא עמוס, עם אווירה נעימה כמו שהייתה פעם לפני יותר מעשור בשבתות, לפני המוני המטיילים והמשטרע. מיד הצטנפתי עם כוס משקה חם מתחת לפטריית החימום כדי להפשיר. אחרי שחזרתי לעצמי נגשתי לאופנוע וראיתי את בעל ההיאבוסה מתארגן. פעם בתקופת ה-RF זה היה אופנוע החלומות שלי. אב ובן התקרבו להציץ באופנועים ולהפתעתי התמקדו דווקא בהארלי כשהאב מסביר לבן על המנוע המיוחד שלו. הרגשתי קצת לא נעים מבעל ההיאבוסה שעמד לצדנו ללא קהל, ולאחר שהתנצלתי באוזניהם על כך שהמנוע – סיבת הקיום של ההארלי – נשמע חנוק בגלל האגזוז, הנעתי ולראשונה הרגשתי אכזבה מכך שלא  יכולתי לספק לקהל המעריצים את הסאונד המצופה מהארלי.

עם תחילת הנסיעה חזרה לחולון הרגשתי לגמרי בבית על ההארלי, ויותר מזה, במפתיע רציתי, בניגוד להעדפה הרגילה שלי, יותר רעידות מהמנוע. כמו הארליסט אולד סקול חשבתי לעצמי שתושבות הגומי המיותרות מקהות את התחושה שמייצרות צלעות הרטט שעל המנוע…

הירידה חזרה לתל אביב שמה את הרוח מאחורי ולפתע מד המהירות הציג ספרות מוכרות, והוכיח שאין להארלי שום סיבה לרגשי נחיתות, גם לא בסעיף זה. הפעם גם עקפתי פחיות ללא כל בעיה וכשהבאתי את המצערת עד העצר נכונה לי הפתעה: קצת כמו שהיה בגוצי ובניגוד לפטישון של ה-SV, המנוע הפך חלק למשעי וכמעט שכחתי שאני על הארלי. האופנוע כאילו אומר אופי זה יופי, אבל אם הרוכב רוצה מהירות אז גם האריה העצל והנהנתן יודע לתת ספרינט כשצריך, ורק שרירי הצוואר הכואבים מנעו ממני למשוך את העניין לאורך זמן.

פתאום הקטע של הארליסט עם זקן מפואר ושרירי צוואר מנופחים נראה לי מתבקש והגיוני. הזקן מתפקד כצעיף והשרירים הכרחיים לאור חוסר המשקף!

רצף התגליות החיוביות שלי לגבי ההארלי התחילו להצטבר ולהטות את הכף עד שפתאום נוכחתי בעובדה שעליתי אל ההר ככופר וירדתי כמאמין!

 

סוף דבר

חזרתי לסוכנות הארלי בחולון עם חיוך על הפנים ועם אהבה חדשה בלב. לא דבר של מה בכך בגיל שבו חושבים שכבר ראינו הכל וכבר לא כל כך מצפים להפתעות. איש המכירות ששלח אותי לדרכי נוכח בשינוי שעבר עלי והציע לי את דגם הסופר-לואו המבוסס על אותו מנוע 883 באריזה עם מיכל שחור מבריק ומנוע ומפלטים בכרום. למעשה את רוב הקטלוג ניתן להתאים ל-A1, מלבד מנועי ה-1800 סמ"ק, וכמובן להתאים צבעים, מיקום רגליות, סוגי מושבים, כמעט כל דבר. מרגיש טוב לדעת שניתן לממש את האהבה שלך בדיוק באופן שמרגיש לך הכי נכון. לקוח ותיק שקלט את ההסברים שלי על עברי הספורטיבי-יפני, מיהר לציין את ההונדות והקוואסקים שבעברו תוך שהוא מבטיח שאין יותר טוב מהארלי, ומביא לי בבום לפנים את התשובה המוחצת לאותו משפט ידוע מהפורום, והיא: "היפניים זה אוסף של פלסטיקים בלי נשמה…"

מאז חזרתי עוד כמה פעמים לסוכנות כדי להציץ בסופר לואו מקרוב ולדמיין לעצמי אם ואיך ניתן לממש את הדבר במחיר של כ-70 אלף. ההשוואה ל-V7 שעד עתה היה המועדף עלי היא בלתי נמנעת,  ועם יתרון של מחיר ותחזוקה זולים יותר שמתחברים לרטרו שיק ולסאונד מנוע בשרני דמוי הארלי – גוצי ודאי יקסום לרבים. אך מי שרוצה את כל האמריקאנה והשבאנג שבאים עם המותג הארלי ויכול לשלם את האקסטרה, ימצא את מבוקשו בחולון.

לכשעצמי התחלתי לחשוב על שוק המשומשים כולל לייבא כלי אספנות שיהפוך את האחזקה של צי קטן בדמות אוטו משפחתי, קטנוע לעבודה ואופנוע לסופ"ש לקצת יותר הגיונית ביטוחית וייז. ימים יגידו.

המסע בעקבות-סיכום ביניים

 אם ה-V7 היה עד עתה במקום הראשון, בא ההארלי והצטרף אליו ואפילו עבר אותו בפרמטרים מסוימים כמו מקדם הדאווין והאפקט שיש לו על הציבור הרחב.  מה שמביא למסקנה שאני איש של מנועי טווין, החל מהמקבילי של ה-GS500 ,עבור ברוחבי של ה-V7 וכלה בקלאסי האורכי חד הזווית של ההארלי. ההתעניינות החדשה שלי בסגנון האמריקאי לקחה אותי עד ראשל"צ להכיר את בני הדודים האינדיאנים שלו. מסתבר שלספורטסטר יש קוזינה שנראית לגמרי לא רע, "סקאוט" שמה, אם כי מחירה גבוה בהרבה ומשום מה אין לה גרסת A1 למרות שתאורטית ניתן להגביל את ההספק המקורי שעומד על 70 כ"ס. כך גם לגבי הבוקסרים של BMW, שלא ניסיתי ולצערי כנראה שלא אוכל לנסות, למרות שיש ביניהם כאלה שחוקית לפחות ניתן להגביל.

ואחרי שזה נאמר – יש עוד תצורת מנוע שמזמן רציתי להכיר, היא דווקא זמינה ב-A1 ועליה נאמר שהיא מהווה שילוב מושלם בין היתרונות של מרובע צילינדרים יפני לאלו של מנוע וי-טווין בצרוף צליל מנוע מטמטם. מדובר בטריפל כמובן. אז כנראה שה-MT-07 של ימאהה הוא הבא בתור.  ! I'LL BE BACK

 

7 תגובות למסע בעקבות ה-A1 – הארלי דוידסון ספורטסטר

  1. תבדוק שוב בבקשה: למיטב ידיעתי, ה-E ב-GS500E סימן את הכיתוב Electric. (הצתה… התנעה…)

  2. מי שהשתנה והתרכך זה אתה.
    הארלי זה עדיין עגלת פח לפנסיונרים שרוצים עוד קצת שופוני ולהרגיש קצת גבר לפני הקלנועית.
    ואני לא מדבר על התחפושות המגוחכות או המרצ'נדייס ברמת דיסינילנד שהם קונים באלפי שקלים.
    בדיחה אמריקאית.

  3. כתיבה יפה מאוד ואמיצה משהו 🙂
    אגב, MT-07 הוא טווין מקבילי, ה-09 הוא הטריפל..

  4. רישא – גם אני התחנכתי על ברכיים ונשבר לי הסאגה של גרב מלאה בקרן על צוזוקי שחסמה אותי.
    העיקר שהכרתי (וירטואלית) את דפטנל http://fullgaz.co.il/forums/showthread.php/13154-%D7%9B%D7%9C%D7%91-%D7%9E%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%9F-%D7%91%D7%93%D7%A8%D7%9A?p=113099&viewfull=1#post113099

    ואני יודע מה ראשי התיבות.

  5. רק לא הבנתי את ההתעקשות על A1 ?

    • המערכת // 08/01/2018 um 7:14 // הגב

      למחבר יש בעיה רפואית המגבילה לו את הרישיון.

      זה הוסבר בפרק של תחילת מסע החיפושים "בעקבות הרטרו 1".

  6. על זה נאמר never say never
    לפני כמעט שני עשורים רכשתי את הr1100s ואז בעודי מתלהב פגש אותי אופנוען ספורט שבור עצמות שהצהיר ש b.m.w. זה לא אופנוע ושצריך לעשות מהם ערימה ולשרוף
    אם אפגוש אותו אתן לו לאכול כובע

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם