המרוץ להימלאיה של אמיר ירדנאי (V)

לאחר הצלחה פנומנלית ברייד-דה-הימלאיה 2014, ולאחר הפסקה בת 3 שנים, חזר אמיר ירדנאי לראלי ההימלאיה רכוב על אנפילד הנושא את השם, "אלינור". הכישלון תקף מיד על ההתחלה: השלדה נשברה וקרסה על הגלגל האחורי. נסיונות אילתור ותיקון בשטח לא עלו יפה והוא נפסל ופרש.

אנחנו מביאים פה את הדברים הכואבים שיצאו מליבו ומה שכתב בדף הפייסבוק שלו. לאחר מכן תוכלו לקרוא את הכתבה שהכנתי איתו לאחר נצחונו המדהים בראלי ההימלאיה ב-2014.

*   *   *

2017

"הצלחה היא היכולת לעבור מכישלון לכישלון מבלי לאבד את ההתלהבות שלך. כדי להצליח עליך להיכשל, כך שאתה יודע מה לא לעשות בפעם הבאה. כל כישלון מביא אותך צעד אחד קרוב יותר להצלחה. זה חלק טבעי מהתהליך".

Raid de Himalaya 2017, הראלי ה-19 במספר. אני לא יכול להסביר במילים מה עברתי בחודשים האחרונים. לקח לנו 3 שנים ארוכות לחזור ולהשתתף. התכנית היתה לסיים את הכנת האופנוע במאי ולבחון אותו בגבהים. בפועל סיימנו בספטמבר. הוספנו לו כוח, הרמנו אותו קצת, העברנו אותו דיאטה, עשיתי לו הרצה של 150 ק"מ, העמסנו ונסענו לראלי. החלטנו על צוות סיוע עצמאי שכלל את לאקי ועוד מכונאי הודי, אבי, אחי, וגיסי שהגיעו מהארץ. התקציב הדל נגמר אבל גייסנו קצת מחברים וגם "מוטוליין" עזרו מאד. עברנו כמה לילות לבנים לסגור פינות עד שהגיע רגע הזינוק.

לרוע המזל, הגב של אלינור נשבר במקצה הראשון. היות והיעד והמטרה היו גדולים מידי מכדי להשבר כל כך מוקדם, ניסיתי לקשור אותו עם חבל. זה החזיק 30-40 ק"מ, אבל עלה לי ביותר מידי זמן מבוזבז שגמר לי את התחרות. MPL, שפירושו: maximum permitted lateness.

דמעות בלתי נשלטות מעוצם רגשות ואכזבה החלו לזרום וכל האנרגיות שלי נעלמו תוך שנייה. לאחר מכן הגיעו הקבלה, הכניעה, וההבנה. מה שקרה אולי היה צריך לקרות. אנחנו לא חוקרים את זה, אלא לומדים מזה. זה ספורט מוטורי וחלק מהמשחק. לא משנה כמה פעמים אתה נופל או נכשל, מה שחשוב הוא כמה מהר אתה קם שוב להמשיך.

האמת, לא היינו מוכנים. זה פרוייקט אישי עם תקציב מוגבל. נתקענו בשלב מוקדם מאוד של ההכנות עם יותר מידי בעיות והיה צריך להתפשר על יותר מדי דברים. זה היה מוטרף מלכתחילה כי תיכננו לעשות הכל לבד כולל צוות עם רכב שרות שלנו ואופנוע שפורק, הוכן ונבנה לגמרי לבד ואשר לא נוסה ולא נבדק בהרים מחוסר זמן.

אם להסתכל על הצד הטוב לפחות אנחנו בריאים ושלמים. אפילו אלינור במצב מושלם ללא דליפות והמנוע עובד כמו שצריך, (לא מפתיע, אחי, לאקי מוטורס מרישיקש, היה אחראי על בניית אלינור) אז מתנחמים בזה שהפעם כשלנו בתהליך ההכנה ולא בתחרות עצמה.

אנחנו נחזור, אתם יכולים לסמוך על זה! היה מדהים לפגוש את כל האוהדים, התומכים, המלאכים סביבי שנתנו השראה. אתם נותנים לי את האש להמשיך הלאה.  בלעדיכם לא יכולתי להגשים חלומות. תודה לכולכם מעומק לבי. אני מרגיש אסיר תודה ובר מזל שיש איתי כל כך הרבה אנשים טובים, ובמיוחד לאחד והיחיד, לאקי.

כבדו את ההרים!

מוקדש לצוות החלומות שלי: מכונאות: לאקי מוטורס וסרג'יט / צילום: קרלוס, בן, ניקי / הקסם שלנו: Satyug / אופרטורים: ראג' שארמה, Nishant Chauhan / שירות: אייל ירדני, עידן ירדני, אריאל רוזן / נהגי מכוניות: קאמש וריטש.

 

 

*   *   *

2014

"זה מה יש ועם זה ננצח!"

בשנתו ה-16 של הראלי הגבוה בעולם הופיע מתחרה ישראלי שביקש לבדוק את המגבלות. המארגנים לא היו היחידים שהופתעו. סיפורו של אמיר ירדנאי בראלי ההימלאיה 2014

במבט לאחור, אם צריך היה לתכנן משהו אחרת, הוא היה לוקח איתו שק שינה. הרבה דברים לא הוכנו כראוי לראלי הזה, חייבים להודות בזה, אבל למה הקשיב למארגנים ולא קשר על האופנוע שק שינה? לעזאזל, איפה היה הראש שלו?

הראש כנראה באמת לא היה במקום, אבל מי יכול להאשים אותו אם היו לו שבועיים-שלושה להתכונן למשימת ענקים כזו במקום כמה חודשים? מאיפה יידע מה לעשות קודם? מי תכנן לחימה בסג'עיה בעזה תחת צו 8 כשבאותו זמן בדיוק עומדת בפתח הבית מזוודה ארוזה ובכיס כרטיס טיסה לעוד יומיים להודו, שם כבר מחכה לו לאקי במוסך מוכן ומזומן לפרק את האופנוע ולבנות אותו במיוחד לראלי הראשון שלו?

כל לוח הזמנים התהפך עליו וכפה אותו לריצה טרופה שמטרתה להספיק הכל עד הדקה האחרונה ממש, והוא בכלל חזר ארצה רק כדי לעשות רישיון מרוצים בינלאומי…

RAID DE HIMALAYA

ראלי ההימלאיה, הראלי הכי גבוה בעולם, נוסד ב-1999, ובכל שנה מתוכנן לו מסלול שונה, אם כי יש כמה סטייג'ים קבועים. משתתפי הראלי מתברגים ל-3 קטגוריות: אקסטרים, אלפיין ואדוונצ'ר. האלפיין היא למתחרים שזו להם הפעם הראשונה ומסלולם קצר ב-3 ימים. האדוונצ'ר עורכים מסע ניווט במסלול משלהם. הצבא ההודי מעניק סיוע לוגיסטי לראלי ומריץ קבוצה מטעמו הנקראת – TEAM ARMY. סך הכל הוזנקו ב-2014 270 מתחרים.

תחת קורת קטגוריית האקסטרים, שמתחרה 6 ימים, מסתופפים רוב המתחרים, והם מחולקים ל-4 קטגוריות:
– אופנועים תוצרת חוץ משופרים A
– אופנועים תוצרת חוץ (יצור סדרתי) B
– אופנועים תוצרת הודו משופרים C
– תוצרת הודו (יצור סדרתי) D
ההרשמה נסגרת כשכל קטגוריה מתמלאת ב-50 מתחרים, ואותו הסיפור ברכבים. ביולי משחררים מארגני הראלי לציבור המתחרים נקודות ציון ונקודות לטעינה במכשירי הניווט. מתחרים שיש ביכולתם לעשות את כל המסלול או לפחות את חלקו ממהרים לצאת לדרכים כדי לגשש להריח ולבדוק מה מחכה להם השנה.

ביום הראשון האופנועים מוזנקים ראשונים, אבל מהיום השני כולם כבר מעורבבים. יש 5 קטעים בכל יום, תחרותיים ומנהלתיים, המצטרפים לסך של כ-300 ק"מ, וסך הכל 1,650 ק"מ. הניקוד נצבר בהסתמך על נקודות עונשין – שעה עד שעה וחצי עונשין מותרים בכל יום. מי שעובר את זמן הגג – מודח.
הזמנים קצרים מדי ולא הגיוניים, והמארגנים מעדכנים תוך כדי. גם בקטעי קישור נענשים ב-2 דקות על כל דקה איחור או הקדמה. מי שמקדים מוטב לו שיחכה בצד עד שיגיע זמנו. חציית כפרים מחוייבת במהירות של 30 קמ"ש, והממהרים חוטפים פנלטי'ז. כמובן.

צוותי הסיוע יוצאים לדרך בחצות כל לילה, מקדימים את המתחרים. השירות מותר בסיום כל סטייג' מנהלתי בלבד. בשל התנאים הקשים קורה לרוב כי צוותי הסיוע לא מגיעים בסוף כל יום למחנה. 

איחור מצטבר

אמיר ירדנאי נחת בהודו ב-2010 לטיול של אחרי צבא. בהתחלה בכלל תכנן דרום אמריקה, אבל נדד בעקבות חברים והכל השתנה. קנה אנפילד בקשמיר וירד למנאלי. אחרי חצי שנה כבר הרגיש בארץ הענקית הזו כמו בבית, וכשפגש מטיילים מתעניינים וחלק עימם מניסיונו, חשב לעצמו שיהפוך את הטיול בהודו למקור פרנסה קבוע. מפה לשם, הגיע לרישיקש, ובחיפוש אחר מוסך לתקן את האופנוע פגש את לאקי. התחילה ידידות מופלאה, ודי מהר ירדה הקוביה האחרונה למשבצת הטבעית שלה. יחד עם לאקי הקים אגף טיולים המשלבים השכרה והדרכה הנמשכים כשבועיים בסגנון הכל כלול: הוא מוביל, לאקי מאסף, ומאחור סוגר את השיירה רכב ציוד. עד כה העסק עובד לא רע בכלל וכבר סוגר שנה שלישית עם 3-5 טיולים בכל עונה, הנמשכת בדרך כלל מיוני ועד אוקטובר.

הכל יכול היה להמשיך ולהתנהל על מי מנוחות בסגנון שאנטי הודי לולא סיפר לו מישהו בשנת 2011  שמדי שנה מתקיים ראלי בהימלאיה. הוא נדלק. חשב שיהיה מגניב לעשות את חבל הארץ הזה גם ברכיבה תחרותית. ניסיון מרוצים קודם לא היה לו, אבל למי אכפת? הרי מי כמוהו מכיר את הודו ודרכיה?

אבל קודם לכל יש להיערך עם רישיון ביד, לכן חזר לארץ לעשות רישיון מירוצים בינלאומי. מ.מ.ס.י כיוונו אותו לפה ולשם, ובסרבול ישראלי טיפוסי וטירוני הלבישו עליו טון תקנות והוראות. עודו מחפש יד ורגל בסבך ההנחיות ומתקדם לאיטו במעלות הרישיון, והנה פרצה מלחמה בעזה וטרפה לו את כל הקלפים. משהסתיימו הקרבות חזר למציאות, והוא כבר באיחור נוראי. ביום פנוי פה ובחופשה מיוחדת שם, סיים חלק ממטלות הרישיון הזה, ובאמצע אוגוסט, כששוחרר, טס להודו ושם קיבל מסמך ממ.מ.ס.י הממליץ לו להשלים את הוצאת הרישיון מול השלטונות ההודים. ההוצאות הכספיות על הרישיון נצברו ונהיו כבדות, וכשבדק את צרורו הנקוב מצא כי הרבה לא נשאר לו להיערך כראוי עם ציוד, ביגוד וחלפים. על אופנוע מיוחד לראלי בכלל לא היה על מה לדבר והוא לקח את האנפילד בולט 500, אופנוע הטיולים הקבוע שלו, וגלגל אותו למוסך של לאקי לבדוק איך עושים ממנו אופנוע ראלי.

לוח השנה כבר הראה אמצע ספטמבר כשהתנפל על האופנוע בחפזה עצומה, ובמשך כשבועיים וחצי שיפץ מנוע וצמת חשמל וארגן ציוד רזרבי מינימלי. תמורת 500 דולר סגר חוזה עם חברת שרותים וצירף לרכב שלהם את לאקי. אלו היו הפרוטות האחרונות שלו, וכסף למגני ברכיים, זרועות וגוף כבר לא נשאר לו. מהארץ הביא איתו גרמין עתיק, ולילה קודם שהתחיל הראלי, למד לתפעל אותו ולטעון בו את נקודות הציון. על גבו טען מים בקאמל-בק ובכיס האחורי של המעיל  דחס טון פירות יבשים.

ההרשמה גם היא הייתה לקוריוז. המארגנים שאלו איזה אופנוע, והוא הראה להם את האנפילד העייף. "לא ילך, אמרו. מעולם לא סיים את המרוץ אנפילד לא משופר. חבל על המאמצים שלך", הוסיפו בעגמומיות והוא התעלם באלגנטיות.

הזנקה משימלה בשעה 5:00. ערב קודם ירד גשם והדרכים התבצבצו למהדרין. אמיר פותח חזק, מתאבד על הגז ורק במזל לא מתהפך. צלם מזדמן שקולט אותו מרחף מעל הדרך מביע השתוממות: "זה לא בולט מה שאתה רוכב עליו…". לאחר הסטייג' הראשון עלתה בו ההבנה שהוא לא יצטרך סיוע באמצע היום, אבל לסיום בערב יגיע עם ערימת בלגן ובעיות ולכן הורה ללאקי לעוף מהר למנאלי בדרך המהירה, 250 ק"מ, ושיתחיל שם לפרק אופנוע רזרבי כדי לייצר מצבור של חלפים.

בתיקי האוכף שמאחוריו היה נפח הטענה אופציונלי של 55 ליטר, והוא דחס בהם כלי עבודה, ברגים, וכל חלק שנראה לו שימושי. על הדרך המשובשת קיפץ הזנב של האופנוע קצת פחות מהצפוי, והוא הבין ושמח שהמשקל הגדול מאחור עוזר לו לייצב את האופנוע. מכל החפצים שנראו לו נחוצים דווקא שק שינה לא לקח. איכשהו הבין מהמארגנים שיהיו מקומות לינה סבירים. עוד לא היה לו מושג ולא ניחש מה עומד ליפול עליו בהמשך.

יום שני

היום הראשון היה – אם אפשר לקרוא לזה כך – סביר. ביום השני התחיל הגיהינום. קודם כל נפל בפעם הראשונה (ולא האחרונה…), ועד שהרים את האופנוע הכבד כבר הייתה האדמה תחתיו רוויה דלק. בנקודת הסיום של הסטייג'ים התחרותיים לא פגש את השרות, והמשיך לבד. התוואי היה קשה והשרירים התאמצו מאוד. לא עבר הרבה זמן עד שהידיים ננעלו. עצר קצת לנער אותן, לשחרר אותן מעט. היה גמור. נקודת המשבר הראשונה הגיעה. הסיום מצא אותו 6 דקות לפני תום זמן הגג עם ליטר דלק אחד במיכל כשהוא ממלמל לעצמו "מה שקורה כאן זה לא הגיוני". כבר אחזו בו הרהורי חרטה שלא נרשם לקטגוריית האלפיין. היה יכול לסיים מחר. אז עוד לא ידע מה מחכה לו, אולי אם היה יודע לא היה ממשיך…

במלחמה האינסופית של שלדה ומתלים מול הדרך המשובשת וזרועת החתחתים, נכנעו בולמי הזעזועים ראשונה. הם קרסו והקיזו את שמנם החוצה, ובסוף היום היה הכרח לפרקם לשיפוץ על מנת להכין אותם ליום הבא. מעתה חזר הדבר על עצמו בערבו של כל יום; סיום רכיבה בשמונה או תשע בערב, ארוחה, שיפוץ בולמים, ותיקון כללי שנמשך שעתיים-שלוש אל תוך הלילה. היות וקימה ב-03:00 לפנות בוקר, ב-04:00 על הקו ומ-05:00 מתחילה ההזנקה – יצא שנשארו לו בערך שעתיים שינה בכל לילה.

נחמא פורתא מצא בעובדה שבשלב זה כבר חצי ממשתפי הראלי נפסלו ועפו מן התחרות, ואילו הוא לפחות עוד היה בפנים.

יום שלישי

המסלול מטפס לרום של 5,200 מטר, האוויר דליל והנשימה קשה. גם האופנועים מתחילים לגמגם. התערובת הופכת עשירה יותר ככל שהאוויר מתדלל. פלגים נשרפים בזה אחר זה. בתיקי האוכף היו לו מצתים רזרביים והוא אמנם היה מיומן להחליפם במהירות, אבל הקרבורטור היווה את הבעיה העיקרית והיה הכרח לעצור ולכוון אותו. כך החליף וכיוון, החליף וכיוון, אבל פתרון סופי לבעיה לא מצא. לבסוף, במהלך של ייאוש, העיף את מסנן האוויר לגמרי ממקומו. שימות המנוע, קיבינימט, אבל עד אז לפחות שינשום כמו שצריך. סיים בזמן את הסטייג', לאקי כבר חיכה לו, והסתערו יחדיו על הקרבורטור. שעתיים עבדו ולשווא. המנוע בשלו; משתעל נחנק מלעלע מגמגם ומשתנק. החליפו את הדיזה הראשית פעם ופעמיים, אך ללא הועיל. היה הכרח למצוא פתרון לעודף הדלק. על סף הטחת הראש בקיר אלתר לאקי פתרון גאוני: הוא השחיל לתוך חורי הדיזה חוט ברזל דק שדילל את זרימת הדלק. סגרו והניעו. המנוע עבד חלק. השעון הראה 01:30 אחר חצות, והם קרסו ונפלו לשינה קצרה וטרופה.

יום רביעי

בדיעבד, כך הסתבר, היה זה היום הקשה ביותר. על הבוקר צנחה הכנף האחורית ממקומה והשתפשפה בגלגל. כשעצר לבדוק מה קרה ראה שזרוע תומכת נשברה. בעזרת שלושה ברגים ואלף חבקי פלסטיק קשר את הברזל השבור לתיקי האוכף. זה לא היה אידאלי, אבל לפחות הצמיג ניצל משפשוף איטי אל מותו הוודאי. סיים עם זה והמשיך לרכב, אז התחיל השלג.

שלג כבד. טיפס בהרים עד לפס, שם עצרו המארגנים את הטור והתלבטו. עד שייוודע מה יהא עימם, חיפש לעצמו מקום להניח את התחת, לתת לגוף להתפרק מהמתח כמה דקות, לפשוט רגליים ולעצום עין, ולא מצא. הכל היה קר, קפוא ומושלג. לא מצא תנוחה הולמת אלא לשכב על האופנוע, ראש על שקי הציוד ורגליים על הכידון. כשנפלה החלטה לבטל את הסטייג' התחרותי הורו לכולם לרדת בחזרה לעמק. הדרך שזה עתה טיפסו בה למעלה בדי עמל הייתה עכשיו טובעת בשלג עמוק, והשיירה הוכרחה לגשש את דרכה באיטיות ובזהירות. אופנוענים נפלו וג'יפים החליקו. לבסוף הגיעו למטה והתבשרו על קטע מנהלתי תחליפי שאורכו 300 ק"מ. "אתם צוחקים…", הוא מלמל לעצמו בהלם.

והשלג לא מפסיק לרגע. יצא לדרך וכשחצה את אחד הכפרים נשרף לו פלאג בפיצוץ אדיר שהדהד בין הבקתות הדלות. כשעצר להחליף מצא לידו מקומי משתומם. לאן אתה נוסע? התעניין. אמר לו לברלצ'ה. לפי ההבעה על פניו של המקומי הבין שהוא נשמע חייזר או לפחות מפגר. "לברלצ'ה צריך לטפס הרבה… גובה 5,000 מטר, שלג יורד, אתה לא תגיע". סיכם המקומי את משנתו והוא סיים להחליף את הפלאג שהתפוצץ, אמר שלום והמשיך לרכב. בינתיים ירד חושך על הארץ, משקפי האבק שכיסו על עיניו וגם הגנו מהשלג היו כהות, והוא גישש את דרכו כסומא בארובה. לא היה לו שום מושג מה מתוכנן להמשך היממה ואם בכלל יגיע ויעמוד בזמנים שנקבעו. כל חושיו היו דרוכים רק למקרה ויתהפך.

כשכבר הגיע לברלצ'ה נאמר לו ש"רק עוד 20 ק"מ להיום. סע לסארצ'ו", והיו אלה 20 הקילומטרים הארוכים ביותר בחייו. במעבר מים אחד בדרך איבד את הקדמי והתהפך, נקבר בזרם הקפוא תחת האופנוע מבלי יכולת להיחלץ. נרטב כולו וייחל לישועה. מתחרה מזדמן בג'יפ עצר ושלף אותו מתחת לאופנוע. את שארית הדרך עד לסיום עשה כשצמרמורות משתלחות בו מרגל עד גב, משתוללות בתוכו מלמעלה למטה וחזור, ועד היום אינו מבין איך לא נתפס בהיפותרמיה.

אם חשב ששיאו של יום השאול הזה מאחוריו – מיד הבין שטעה. כששאל היכן הוא מניח את הראש בשעות הקרובות – ננעץ בידו פתק עם מספר אוהל. מבט על המחנה הבהיר לו חד משמעית כי את הלילה הזה ייעדו לו להעביר באוהל סיירים. על ייבוש חימום או הפשרה לא היה מה ועם מי לדבר. הלילה ירד והטמפרטורה צנחה למינוס 20 מעלות. עטף את עצמו בכל הבגדים שהיו לו על האופנוע, נכנס לאוהל הקטן, ושעתיים שכב שם רועד עד שהגיעה זמנה של ארוחת הערב. באוהל חדר האוכל הבחין במבטי הערכה שננעצים בו. השמועה על הגיבור הרטוב שלא נשבר ולא פורש, כבר החלה מתפשטת.

על רכב סיוע ומכונאים נמרצים לא היה בכלל מה לחלום. לא הגיעו, כמובן, והוא נפנה לטפל באופנוע לבד להכינו ליום הבא. כשסיים הביט סביבו ולא ראה איש. לבדו היה שם. זחל לאוהל והתכסה בשמיכות, אך לא הצליח לעצום עין מחמת הקור הנורא. שכב ורעד עד שבשעה 03:00 שמע את נהמת כירות הגז שהותנעו על ידי הטבחים להכנת תה הבוקר, והלך לאוהל המטבח להיצמד לאש, להפשיר קצת ולהתחמם. כשבא להתניע את האופנוע מצא את רגלית ההתנעה קשה לדריכה, כאילו בוחשת בבטון נוזלי. הבין שהשמן קפא והסמיך, ונדרשו כ-50 בעיטות בקיק עד שהופשר קצת ואפשר התנעה.

יום חמישי

הדרך קיבלה אותו עם קרח שחור. כך קוראים המקומיים לתערובת של בוץ עם קרח מזוהם. מסביבו החליקו ונפלו גדולים וטובים אמיצים ועקשנים, ביניהם גם הג'יפ של מוביל הראלי הכללי שהתדרדר מן הדרך הראשית אל התהום. גם הג'יפ שהיה ארבעה ימים במקום השני החליק אחריו. אמיר אף הוא נפל פעם ופעמיים, אך למזלו לא התרסק לתהומות. סיים בערוב היום וגם הפעם קיבל מספר לאוהל סיירים, אך הפעם בתוספת שק שינה מאת המארגנים. שאל אם יש עוד אחד ונענה בחיוב. התעטף בכולם, ומסורבל כדוב מערות נשכב במאורת האוהל. הפעם הצליח לישון שעתיים למרות הכפור העז שבחוץ.

בוקר היום השישי כבר סימן את הסוף. עלו לפס וירדו. הכביש היה תקין, אבל קפוא. שכבת קרח שלא נמסה עדיין. אין מסוכן מזה, אלא שלולית שמן, אולי. הקור מיאן להסתלק, ודומה שהיום לא צופן בחובו מעלת חום אחת מיותרת לרפואה. בצהריים, כשהוציא בקבוק מן התיק, אי אפשר היה לשתות ממנו כי המים עוד היו קפואים מהלילה, אבל בשלב זה כבר לא היה אכפת לו מדבר. ניתן היה כבר להריח את הסוף. עלה לאוכף לסטייג'ים האחרונים שהיו נעימים וקלים יותר, ואורכם לא עלה על 30 קילומטרים. רוח עוועים נכנסה בו ודפק גזים כמטורף. במזל לא התהפך. בפס של רוטאנג פגש את אחיו שבא מישראל, והוא האביס אותו בוופלים וקולה. אחר כך נאלץ להאט ולרכב במשנה זהירות כי בשלדה התגלה שבר מתחת לצוואר ההיגוי שתעתע בו באכזריות בפניות.

כשסיים כבר חיכתה לו התקשורת. מצא את עצמו מעניק ראיונות מטלוויזיה ארצית ועד מקומונים נידחים. כולם רצו לדבר איתו ולשמוע מהמטורף הזה איך היה לו. ברגע אחד הפך מזר אלמוני לגיבור מקומי. העטירו עליו כבוד רב. ההודים במיוחד היו גאים בו כי הייתה זו הפעם הראשונה שאנפילד סטנדרטי לחלוטין מסיים את הראלי, שלא לומר מנצח קטגוריה. מתחרים שפרשו באו אליו ללחוץ יד, לתת חיבוק ולספר שעקבו אחריו כל המרוץ. עלה לפודיום לקבל גביע, וכשירד הזמינו אותו שוב לקבל מגן הוקרה על שם ג'ון מארק ג'יימס שמוענק מדי שנה למי שסיים בתנאים נחותים. ג'ון ג'יימס היה בריטי שנהרג ב-2001 כשהתהפך עם האופנוע והכידון ננעץ לו בחזה, ומאז כל שנה מוענק מגן הוקרה מיוחד על שמו. כשפורסמו הנתונים הסופיים התברר לו כי בסך הכל סיימו מקטגוריית האקסטרים 16 רוכבים, שבכלל הגיעו לקו הסיום. מיקומו הכללי היה פנטסטי – 12, והוא היה היחידי מקטגוריית D שפגש את קו הסיום.

חזל"ש

כשחלפה ההתרגשות – צנח חזרה למציאות. לאקי בא וקרא לו לתת יד ולעזור להרכיב את האופנוע שפירק עבורו לחלקים. הוא היה צריך אותו כדי לרכב חזרה לרישיקש. גם אמיר עצמו היה צריך לחזור לשם, אבל העניק לעצמו שבוע מנוחה לפני שעלה על האופנוע שוב ורכב 500 ק"מ חזרה, והפעם כשאחיו רוכב מאחור. במוסך של לאקי העיף מעליו את האופנוע בפסיכוזה ידועה של מסיימי ראלי שבטוחים שלעולם לא ייגעו יותר במכונה הזו. לאחר מכן הלך לחדרו, עלה על המשקל ונוכח כי נשלו ממנו 4 קילו. הגוף היה כמו תלוש מבפנים, והוא בתמורה לא עשה דבר במשך חודש אלא אכל כאחוז בולמוס וישן בלי סוף.

וכשנרגע התחיל לתכנן את הראלי הבא, והפעם עם אנפילד. כן, זה מה הוא מכיר וזה מה הוא יודע וככה טוב לו, אלא שהפעם הבאה תיהיה בקטגוריה C עם אנפילד משופר. הוא אומר שלאקי יודע ליצוק 46 כוחות סוס למנוע שבמקור מגיע רק עם 22 כ"ס.

הייתכן? בהודו הכל ייתכן כנראה, והוא הרי סומך על לאקי…

 

 

2 תגובות להמרוץ להימלאיה של אמיר ירדנאי (V)

  1. וואו !!!! אין מילה המתארת טוב יותר את שנכתב כאן .
    תודה על סיפור מרתק ומלא השראה

  2. אכן, מעורר השראה… כל הכבוד.
    לשנה הבאה, אם יש מגבית, אני מצטרף.

להגיב על ניץ לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם