"אל תבוא לפה יותר" (ימי היבוא האישי העליזים)

אל הסחרור האינפלציוני (הזוועתי) והבטחוני (הבוץ הלבנוני) והטרללת הפוליטית (מרידור מאיר את רמת גן עם נורה) של שנות ה-80, התלוותה במפתיע תקופת פריחה ליברלית במשרד התחבורה, שאיפשר יבוא אישי של אופנועים, עם מכשולים מעטים, יחסית. נזכיר, שעד שנת 1984 לא היה יבוא סדיר לארץ של אופנועים מיפן. רק בשנה אורוולינית זו, סוזוקי (באמצעות אבניר) היו הראשונים לשבור את החרם הערבי. אבל עד שהגיעו סוזוקי השוק הדו גלגלי היה דליל ביותר והורכב בעיקר מווספות דו פעימתיות, טילונים כתומים מקיבוץ צרעה, וקצת אופנועים בריטיים רעועים שמחוזקים בחוטי ברזל.

עצם קיומה של התקופה הליברלית היה נס לא קטן, משום שבראש משרד התחבורה עמד במרבית שנות השמונים השר חיים קורפו ז"ל. השר קורפו התפרסם בשעתו דווקא כמתנגד לפתיחת שוק הרכב לייבוא מאסיבי, ואף  צוטט בעיתונות כאומר "בהיעדר תשתית כבישים מספיקה אני סבור שאין לעודד ייבוא מכוניות נוספות לישראל".

ובכן, למשך תקופה קצרה של כשנתיים בערך, ניתן היה להביא אופנועים ביבוא אישי, מבלי להזדקק למקורבים במכס או לשיטת ההלבשה (דהיינו הטבעת מספרים של גרוטאה ישנה על אופנוע נורמלי שהביא תייר מזדמן). במסגרת זו הגיעו לארץ כמה וכמה אופנועים מאיטליה, כמו דוקאטי דארמה ופאנטה או הבנלי סיי (6 צילינדר, אבא'לה!) וכמה אופנועים יפנים, כמו הימאהה RD350 הדו פעימתי או כמות קטנה של הונדה CB350 ו-CB750.

כל עוד הכלים המיובאים עבדו ותיקתקו, זכו בעליהם לתהילה ולכבוד השמורים למי שהציבור מכנה "לא פראייר כמו כולם". הבעלות על כלי מיבוא אישי הילכה קסם על רוכבי ישראל, שנתקנאו באותם "יבואנים" זעירים  שהצליחו, ת'כלס, להרים וואחד קומבינה, על אפה וחמתה של המדינה ההסתדרותית לשעבר. לימים, יתיחסו עיתונאי הרכב לתקופה ההיא כ"ימי היבוא האישי העליזים", ויערגו על ההיתרים ההיסטוריים שניתנו, בעוד השוק המקומי נותר מוגבל, לפחות עד שנת 1992, לסוזוקי בלבד.

*   *   *

אבל כמו שכל שבת מסתיימת במוצאי שבת, כך חלפה עד מהרה תקופת העליצות של הכלים ביבוא האישי. כבר בתקלה הראשונה או בטיפול השגור, גילו הרוכבים שמחסן חלפים בישראל לא ממש קיים. להזמין חלפים במרשתת אינה אופציה, שכן האינטרנט טרם הומצא (אולי רק בדארפה ובצבא האמריקני השתמשו בו), להכניס את הרכב למוסך ובו מכונאים שהתלמדו אצל היצרן ביפן, והמוסך מצוייד בסט הכלים היעודי של היצרן?  אין כזה מוסך בכלל. יש מוסכים כלבוינקיים, ותו לא.

 

מי ששכלו בקודקודו, מיהר להיפטר מהכלים הקסומים, בטרם יעלו אבק בחנייה. מי שהיה צעיר זב חוטם ומרייר, מיהר לרכוש את הכלים יקרי המציאות, רק כדי להיווכח, עד כמה החזרה לקרקע המציאות היא קשה, קרה ויקרה.

גם אני הייתי צעיר זב חוטם, והנה תקציר של כמה חוויות שאגרתי בתקופה בה הייתי הבעלים האומלל של הונדה CB350 מודל 1969, יד 18, אי שם בשנת 1994.

בשנה האבודה ההיא דחפתי את האופנוע יותר מאשר רכבתי עליו. לקחתי אותו למוסך של היבואן הזעיר שהביא אותם, ברחוב השפלה 1 בתל אביב. הוא כבר היה בדרך לגבורות, הראה לי איך לפרק מנוע עליון, וביקש בנימוס שלא אטריד אותו יותר.

בהמשך קוששתי שאריות אטמים מכל מיני בויידעמים, אבל בדרך כלל מצאתי את עצמי גוזר שבלונות מנייר אטמים, בניסיון האלף להילחם בנזילות השמן. אח"כ נפתחה סוכנות הונדה, ואני התחננתי שם שיזמינו לי שסתומים. נדמה לי שנעמן טיפל בי, הוא גייס סבלנות רבה, חיטט ומצא המק"טים במיקרופיש והזמין לי את השסתומים ואת המובילים.

הפגישה עימו הסתיימה בבקשה שלא אבוא יותר.

הרכבתי את השסתומים, והנביילה מצאה לה תקלות חדשות לבקרים. גיליתי שלוקח לי 5 שעות לפרק ולהרכיב מנוע עליון… בלי לפתור שום דבר. הבאתי את המנוע לסדנה של ניב הונדה ז"ל בפלורנטין. לא היה לו נעים להגיד "לא", אבל אחרי חודש התקשר וביקש שאפנה את המנוע מהסדנה, הוסיף שאין לו חלקים  ויש לו גם בקשה קטנה, שלא אבוא יותר

האופנוע המשיך להתקע, והגדיל לעשות כאשר פעם ירק פלאג לעבר הקומה השלישית של בית משותף. ההברזה בראש מנוע הלכה, והפלאג לא חזר מהמסע ההוא…התביישתי לדפוק בדלת ולבקש לחפש את הפלאג שנפל במרפסת. אני יודע בוודאות שאינני הסאקר היחיד של תקופת "ימי היבוא האישי העליזים". ברור לי שאינספור מרפסות נבנו ונסגרו, על גבם של חמורים כמוני, אשר הלכו שבי אחרי סחורה דו גלגלית שאין לה אבא ואמא.

את הנביילה שלי נתתי במתנה לאחי, וזו הייתה המתנה היקרה ביותר שאי פעם הוא קיבל… וגם הוא נפטר ממנה כעבור עשר פתיחות מנוע עליון ותחתון, עת הוגדשה הסאה.

*   *   *

יש רק דרך אחת לסיים את הטור הזה באופן אופטימי – ספרו בתגובות, איך גם אתם הייתם הסאקרים של "ימי היבוא האישי העליזים".

ספרו לנו איך אתם פירקתם את הפאנטה כל יום שישי על המדרכה, איך קוששתם חלפים, איך הפסדתם את התחתונים, איך הלבשתם על האופנוע של הדיפלומט מרחביה את הניירת של הטריומף ממבצע קדש…

יוסי רצ'בסקי: יפיוף, תמים ומאמין… בהמשך האופנוע יבלה יותר בפוזיציה שבתמונה העליונה מאשר על הגלגלים

האחים לבית רצ'בסקי: למדו לחלוק אופנועים ואכזבות. עד היום.

21 תגובות ל"אל תבוא לפה יותר" (ימי היבוא האישי העליזים)

  1. אליל הרעם // 01/01/2021 um 11:50 // הגב

    צריך לנגב את הדמעות עכשיו, גם הצחוק וגם מהבכי…. איזה סיבי ארור זה היה. תודות ל"עלמה סטרטרים" שהחזיק עשר פעמים עד שאמר לי לא לחזור יותר. תודות לגיל החשמלאי ז"ל שביקש ממני לא לחזור. תודות לגלוונומטה שהבנתי שכבר נסגר, אולי מהעצבים עד שביקש שלא אחזור… וזו רק חלק מהרשימה

  2. אליל הרעם // 01/01/2021 um 11:52 // הגב

    חייב להזכיר גם ש"אל תחזור" זה בדיוק מה שמלמלתי לעבר העגלה של הצעיר הנמרץ והדינמי שקנה ממני את הנבלה ועשרות ארגזי החלפים המשומשים של כל מיני דגמים של הונדה שצברתי בסיום לרכב יותר משבוע ברצף

  3. קרו-אסון // 01/01/2021 um 14:08 // הגב

    YYY
    מה, אני המגיב היחיד???
    הנבלה ,שבאופן מסתורי מככבת כאן: https://advrider.com/1975-kawasaki-kz400-a-great-lightweight/
    שלראות אותה עבשיו זה בעצם שווה ערך של לראות את החברה הראשונה שלך אחרי 36 שנה בלי ששום דבר השתנה במראה שלה…אבל אתה יודע טוב מאוד למה נפרדתם 🙁

    אז מה היה לנו:
    74 משנת 80 על הכביש (זה פטנט ישראלי, האופנוע נסע יפה מאוד במשך כל התקופה הזאת, רק לא בארץ הקודש).
    נס מכני על גלגלים – הנבלה אכלה יותר שמן מדלק.
    מע' החשמל שבקה חיים, כך שהיה פנס כיס על בטריות אם רציתי לרכוב בלילה.
    סטרטר מת.
    מיכל דלק שהתחיל לדלוף.
    ועוד כהנה וכהנה הרפתקאות.
    וגיליתי (בדרך הקשה) שכל מכונאי ישראל הם פשוט נוכלים…
    לבסוף הוחלף מנוע, והנבלה נמכרה אחר כבוד במצב לא רע בכלל.
    אני קניתי סאן-יאנג ליד 125 עם 3000 ק"מ על השעון ואיתו חרשתי את הארץ. לאופנועים של ממש חזרתי רק אחרי כמה שנים. לא קונה נבלות מאז…

    א.

  4. הרעם הכחול // 01/01/2021 um 16:33 // הגב

    היו לו בסך הכל 400 סמ"ק אבל בשבילי הם היו עולם ומלואו: סוזוקי ג'י-אס-אקס 400. באתי למוסך לטיפול וביקשתי גם כיוון שסתומים. המוסכניק אמר: אני לא נוגע בברגים הרקובים של הראשים האלו. אל תפגע ואל תעלב, אבל קח אותו מכאן ואל תחזור הנה יותר…
    רכבתי איתו בלי כיוון שסתומים ובלי עמה עוד שנתיים ומכרתי לבחורצ'יק מפורידיס.
    תוך שעתיים הלך מנוע…

  5. רמי סגל // 01/01/2021 um 22:41 // הגב

    איך לא הוזכר כאן היינץ, המכונאי השוויצרי מהוד השרון שניסה לטפל בכל האומללים (כולל אני עם YAMAHA XS400) שמחוסר יכולת לתקנה נשארה אצלי עד היום כאבן שאין לה הופכין. ינוקא, יינץ חי עדיין כאן בישראל, חפש אותו, נושא כתבה מדהים…..

  6. קרעת אותי .היו ימים קסומים שנות ה80…לילות ללא שינה..ידיים שחורות…רק שהטרנטה תיסע למחרת לבסיס .

  7. עמית משיח // 02/01/2021 um 8:53 // הגב

    הונדה XL500S שנת 1979, יד 7 בשנת 1991.
    קניתי עם ג'אנט קדמי "23 וצמיג קדמי עם קוביות מודבקות בדבק מגע (!)
    איציק שפיציק בסלמה שזר סיחים חדשים בין התוף לג'אנט "21 וקנדה סיפקו גומי מתאים…

    הבא בתור היה ווסת הטעינה התקול שהיה מאפשר ליותר מדי חשמל לרוץ במערכת ושרף הרבה נורות אחוריות, הייתי אז חייל וקשרתי לסבל נצנץ עם כובע אדום – עד שנמצא הפתרון בדמות ווסת טעינה של פולסווגן חיפושית (עבד טוב וזה מה שחשוב).

    נזילות שמן מראש מנוע החמירו עד כדי הברזות הליקוייל חדשות, אחרי שהרסו לי כמה וכמה זוגות ג'ינס.

    לימד אותי רכיבת שטח וגם הניף גלגל בחשק רב, היה אחלה של אופנוע גדול ראשון ובתור נביילה הוא שירת אותי נאמנה.
    שלא לדבר על חיזוק שרירי רגל ימין – עם רגלית קיק לסינגל 500, עם מנגנון 'האף קומפרשן' תקול שלא מצאתי לו פתרון (מלבד למצוא את הנקודה ולבעוט ברגש, ולהזהר מהרגלית שקופצת חזרה בכוח)

  8. נסעתי (משהו כמו 1992) מחיפה לרמלה לאהרון לוי, היבואן של מוטו גוצי, לקנות חלק לV50 מונזה שהיה לי. שם נאמר לי "אין לנו. אי אפשר להזמין חלק, תגיע אוניה עם חלפים עוד חצי שנה, אולי. אולי גם יהיה החלק שאתה צריך אבל רוב הסיכויים שלא"
    https://drive.google.com/file/d/16zRqcgvk8aoE1kibqYNH-YgjwRZR9oRd/view?usp=sharing

    • המערכת // 02/01/2021 um 9:50 // הגב

      איזה יופי של אופנוע קלאסי!
      ו..סוף סוף אנחנו יודעים איך אתה נראה (-:

  9. הי דן, לא ידעתי שכבר אז היית גוציסטה…. ערימת חלקי החילוף הלא קטנה שנשארה אחרי סגירת אהרון לוי הגיעה ממה שסיפרו לי לעופר הצ'ופריסט ואחרי כמה שנים שאיש לא התעניין בה, נישלחה סופית לחירייה…

    • אליל הרעם // 02/01/2021 um 22:10 // הגב

      ד"א שווץ יש מצב שראיתי אותך בביג מאמא של פעם עם סיבי 500?? אי שם בשנות התשעים, כשהיו לי ידיים של כורה פחם בגלל הסיבי 350…

    • גם אתה יוסף? ראיתי צילום של guzzi le mans במגזין ב 1987 ומשהו שם נראה לי נכון. ב 2011 השגתי אחד משלי.
      למדתי, באין ברירה, להסתדר בלי טובות של יבואנים. בסוף החברים ואני צברנו ערימת חלפים משלנו. כל כך הרבה ששכחתי מה יש שם..

      תעלה תמונות

    • כך זה התחיל
      מתוך מגזין CYCLE מ 1987
      https://www.guzziriders.org/uploads/397/scan_9.2019_small.jpg

  10. מדהים, באותם שנים רכבתי על טריומף 650 1965 וגם BSA A50R 1969 תמיד הייתי בטוח שאני סובל מהדרעק הבריטיים האלה, נזילות שמן, כיווני פלטינות, שסתומים ובעיות טעינה, אבל, ב 1985-8 רכבתי כמעט ללא הפסקה יום יום, וכמובן בסופש'ים טיולים לכל פינות הארץ. תמיד רוכבי היפניות נתנו הרגשה שאצלם אין דברים כאלה ואין ידיים שחורות, תודה על הכתבה מאירת העיניים, מסתבר שהכל היה סביר לזמנו, חבל שמכרתי את הטריומף, הייתי שמח לאחד כזה היום.

  11. לפחות הגיר היה חמאה ולא כמו אצל אחיך עם אופנוע שנבנה ממיחזור פחיות בירה
    (כזה לדוגמה שכשאתה פותח ברגי ראש מנוע כל הגוז'ונים יוצאים החוצה מהבסיס)

  12. אליל, יש מצב לגמרי, אכן היה לי סיבי 500 ירוק-שחור מלבש של תייר והייתי חונה לעיתים קרובות ליד המאורה הלילית המועדפת עלי, מועדון אלנבי 56. בד"כ נע בדרכים עם לוחית הרישוי של טוסטוס ICM, לדאבוני, לא שרד. שנים אח"כ פיציתי את עצמי על האבדן פה באיטליה כאשר בניתי אופנוע מרוצים קלאסיים על אותו בסיס שעדיין איתי

  13. מעשה בטריומף T6 דזרט סלד 64.
    רכשתי אותו ב 2000 וקצת, אחרי פנטזיות (fantaziy'ot BEMILRAH) ממושכות… המציאות היתה קשוחה יותר מהפנטזיה (fantazi`ya) היו בעיות הצתה וחשמל, (הצתה של פלטינות), ברגים שנפלו תוך כדי ופנס שמדי פעם היה צונח ונתלה על חוטי החשמל של עצמו כעוף שחוט…
    מי שנחלץ לעזרתי אז היה לא אחר מאשר אונרי גרינברג ז"ל – האיש והאגדה, אז היה בן 90, עם מכשיר שמיעה וידיים רועדות טיפל באופנוע עם חברו ה"צעיר" איציק דותן במחסן של איציק בגבעתיים.
    הייתי מתקשר לאונרי בביתו בהרצליה, קובעים שעה והייתי מסיע אותו לגבעתיים… תוך כדי שמעתי ממנו פלאי פלאים על המפעל באנגליה, מסלול הניסויים של החברה והעבר שלו כיבואן ומכונאי, חלוץ ולוחם שהיה בין היתר שומרו האישי של בן גוריון…
    לא אשכח שסיפר לי איך בצעירותו ישב על גבעה זו וזו עם חבר'ה אקורדיון סביב מדורה…
    "עם בקבוק וויסקי"? הקשיתי.. – "לא" ענה לי, לא היינו צריכים לשתות, היינו מאושרים.
    אז מפה לשם האופנוע כבר לא אצלי, אבל לפחות יצא לי להכיר כמה חברה מיוחדים עם כלים מיוחדים אם זה איציק דותן והנורטון שלו , אברהם שטטלנדר, חברה טובים של פעם שאולי (כנראה) כבר לא איתנו…

  14. איזה כתיבה פיוטית. מוכשר בכתיבה כמו שמוכשר בדו גלגלי. או בעצם מוכשר בכל מה שנוגע. שתהיה לך שנה אזרחית מלאה טיולים, נטולת תקרים והרבה בריאות.

  15. לי היה xt550 הפעם היחידה בה הכנסתי אותו להחלפת שרשרת טיימינג אצל חיים אופנועים זו כשעדיין לא ידעתי אפילו לסובב בורג לכיוון הנכון.אחרי כמה ימים בסגנון תשובות של 'אל תידג,סמוך עלינו',באתי עם אבא שלי שהיה ועודנו מספר אחד עבורי בכל מה שקשור למכונאות,ראינו את המכונאי עאלק האשמדאי הטיפוסי מנסה לפתוח את מכסה השסתומים כשבצד אחד תקוע מברג 30סמ וצד שני הוא מתכנן לחמם עם מבער.אבא שלי ניגש אליו ואמר,'אתה לא רואה שיש בורג (נסתר)באמצע? ההוא החוויר,חיים יצא אליו וראה את הפדיחה,לקח את האופנוע פנימה ואמר.ההחלפה עלי,ללא תשלום.

  16. אליל הרעם // 29/05/2021 um 22:41 // הגב

    קראתי שוב פעם ונזכרתי בזה, שאחת הסיבות העיקריות לזה שבתמונה על האופנוע אני עם שיער ארוך, ובתמונה של חיבוק המנוע עם קצר, היא שנמאס לי שכל שבועיים בטקס פירוק והרכבת המנוע, נכנסות לי שערות לעיניים…

  17. מזכיר לי סוזוקי GSX550-ES שהיה לי ב1992 עם בעיה של ההילוך השני קופץ לניוטרל, וקבלתי הצעת תיקון ב2000₪,
    והאמנתי שאני יותר אינטלגנט מפועל מוסך סטנדרטי.
    אז פירקתי אותו כדי לראות מה הבעיה.
    וכשהיה מפורק הבנתי שאני בבעיה.
    הרכבת הכלי מחדש עלתה לי 2500₪.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם