שתי אנקדוטות בנוגע לבילי

כבכל שנה וכמנהגו של עולם בפרוס חמסיני הקיץ עלינו לזוועה, שבה ונדלקת מדורת הויכוח המלומד האם צריך כדאי ונכון לרכב למכולת עטויי מיגון אבירים, מעילים-כפפות-מגני ברכיים, או שבתוך העיר המבעבעת, ביורה הרותחת, אפשר לחפף ולרכב למכולת גם בכפכפים, בגופיה ובגד ים.

מעברו האחד של שולחן הסנהדרין מצווחים קנאי בית שמאי, אנשי העדה החרדה, אבירי התנועה לאיכות השריון. לא המרחק קובע – הם משוועים מרה – גם במשעולי תל הביב בירת הריביירה, אפשר בקלות לסיים את הקריירה.

גמר עלינו הכבשן הרצחני הזה –  טוענים כנגדם חסידי בית הלל – גם בלי מעיל הדעת משובשת והראש מהביל (תרתי משמע) הגוף מיובש, המוח אויל. אין צורך – כך למשנתם – לספח תעוקה על ייגע ולהכביר משקל וכיסוי, ועודף ביגוד מביא את האדם לסף נקודת הרתיחה. גם זה תרתי משמע.

אני אישית נוטה להקל. לא מצטדק ולא מתפלפל, רק סומך קצת על המזל. אבל זכורני פעם אחת שיצאתי באוגוסט חמים ממפגש במרכז לעיצוב אופנועים (אח יא אלכס, אלכס) ועמדתי להתמגן. לובש מעיל, סוגר רוכסן, רוכס קסדה, עוטה כפפות, כשפתאום אני רואה את בילי עומד לידי ומתבונן בתימהון בכל הפעילות המתמשכת הזו ואומר לי בקול תמה: "אבל ינוקא, חם-צוואר לא שמת! אני מה זה מקווה שאתה לא מתכוון לזלזל ככה בבטיחות?!"

תלה את אנושקה הבלונדינית במושב מאחור, זרק על הראש ברישול קסדת חצי הפטיר "אף-אקס-אר פוראבר" כברכת שלום, והפליג לו לדרום הכרך בנביחות וי-טווין אמריקאיות. פוטטו-פוטטו.

הבנתם מי זה בילי: לץ ומוקיון אופנוען ואח יקר.

אז ערב אחד נשלף ויוצא בילי מאיזה בר דרום תל אביבי כשעל זרועו נשענת נערה. מישהי אחרת. תמיד זו היתה מישהי אחרת כלשהי. בכל אופן, לא זאת שהכיר לך פעם קודמת.

למעשה זה לא היה ערב, כבר מזמן לא, יותר קרוב לאשמורת תיכונה, והנערה נשענה על זרועו לא מחמת אבירות אלא מחמת כבדות, שלאחר סביאה. למען האמת היא בקושי עמדה על הרגליים. גם בילי יקירינו היה מבוסם קלות ומערבה. מעבר לרחוב ליד תחנת האוטובוס חנה ההארלי, לשם הוא שם את פעמיו ולשם גרר את פעמיה. מאחוריהם הוגפו דלתות הפאב, כלתה רגל מן השוק ודממה ירדה על הרחוב.

מה הוא עשה לא נכון לא היה לו מושג, אבל הטרקטור האמריקאי לא הניע. ניסה פעם פעמיים ושלוש, הגיר זיעה והעלה חרס. הבין שהציף אותו בדלק וצריך להמתין לייבוש. על הדרך כבר הבין שגם הוא בדרך לייבוש כי הנערה כשלה אל ספסל התחנה, השעינה ראש למסגרת ומפיה נתמלטה נחרת שיכורים קלה. סוסת גדוד הפרשים נשמטה מהעדר – צפה בו שורה מעורפלת מאיזה שיר שקרא מזמן, הרהר עגומות בסיטואציה והלך והתיישב לידה.

ייתכן שעברו חמש דקות ואולי היו אלו 15 דקות, לא בטוח כי גם הוא התנמנם, אבל כשקם לנסות להניע שוב ראה ניידת משטרה נכנסת לרחוב. מיד חזר והתיישב ובסמיכות מצא את עצמו בראיון עם שני שוטרים.

– מה אתם עושים פה באמצע הלילה? – התעניין האחד – חשוד מאד! למה אתם לא בבית? האופנוע שלך? יש רישיונות?

השני התעסק קצת עם הקשר, ניסה לדלות מהיומנאי בתחנה אם התקבלו דיווחים על אירועים חריגים בתחום מקופו. בילי גייס לשרותו קצת שאר רוח ונשמה יתרה.

– אני שיכור – הוא גילה לשוטרים – וכשאני שיכור אני לא רוכב. אני אשאר פה אפילו עד הבוקר אם צריך אבל לא ארכב מטר. צריך לקחת אחריות!

– וואלה – התרשם הכחול עמוקות – יפה. יפה ובוגר. שמור על הילדה. ופעם הבאה תחגגו בבית.

ונסעו להם משם בהבהובי ניידת.

דקה אחרי כן כבר נבחה הנבלה מאמריקה ושניהם עפו משם להמשיך את החגיגה בבית כמו שציווה השוטר.

זה בילי, לץ ומוקיון, חושב ומגיב מהר,

וגם כמובן, לא בדיוק קוראים לו בילי אבל מצלצל די קרוב.

4 תגובות לשתי אנקדוטות בנוגע לבילי

  1. חחח
    יפה יפה

  2. אריק רצ'בסקי // 08/09/2020 um 11:24 // הגב

    כמה מסכנים השוטרים שברוב המקרים הלקוחות שלהם אינם בילי חביב ומנוסה, אלא הישראלי המצוי:
    דוחפים, צועקים, אלימים, מנפנפים בידיים, מקללים סטייל טיסת השוקולד, "אני משלם את המשכורת שלך" וכיו"ב עלבונות וגסויות. השוטרים הם בסה"כ שיקוף של המדמנה והסחי הרובצים בציון

    • עזיז לייט // 09/09/2020 um 8:00 // הגב

      גם השוטרים עשויים מאותם חומרים, יש כאלה וכאלה.

      • שוטר הוא דפ"ר כמו נגד בצבא
        אופורטיוניסט כמו נגד בצבא
        ועם הז הכי קטן בעם, לא רק בין הנגדים בצבא

להגיב על עזיז לייט לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם