נקודת מפנה: אימולה 1972

מירוץ האימולה 200 ב-1972 בו ניצח פול סמארט ייזכר לעד כמירוץ ששינה את פני חברת דוקאטי. אם עד אז היתה ידועה החברה בתור כזו שמתמחה בייצור אופנועים קטנים וקלים, הרי שמאותו יום והלאה היא נכנסה בגדול למגרש של הגדולים. וכמו שהגדיר זאת המהנדס האגדי של דוקאטי פאביו טאגליוני: "ביום בו נצחנו את המירוץ – נצחנו גם את השוק".

אני יודע שהסיפור כבר נטחן כמעט מכל הכיוונים ובטח נמאס לכם לקרוא עליו אבל כמו שכתבתי 'כמעט' ולכן אנחנו כאן בדו"גיגים ניתן לכם את הכמעט הזה שאולי עוד לא קראתם עדיין.

קצת רקע. מירוץ אימולה 200 נולד במוחו של צ'קו קוסטה, אביו של דוקטור קוסטה רופא ה-GP המפורסם. קוסטה רופא הגרנד פרי, שהחליט להביא לאיטליה את המתכונת של מירוץ הדייטונה 200 האמריקאי, שהיה אז אחד המירוצים החשובים ביותר בעולם אליו התייצבו כל כוכבי המירוצים של אותה תקופה, והוא פתח בעצם את עונת המירוצים. כאשר הוכרז על קיומו של מירוץ האימולה 200 שנקרא 'הדייטונה של אירופה', נקרא טאגליוני אל הדגל וקיבל הנחיה לתכנן מתקפה רחבת היקף על מנת לנצח את המירוץ הזה. בנוסף, גם סכומי הזכיה הגבוהים שהובטחו למנצחים גרמו לכך שהאירוע הפך להיות המירוץ המתוקשר ביותר באירופה ולא סתם התייצבו אל המירוץ מספר מרשים של קבוצות ורוכבים מפורסמים. רשימת הנרשמים למירוץ הייתה המרשימה אי פעם למירוץ פורמולה 750 וכללה אלופי GP בין היתר. קבוצת MV ששלטה בגרנד פרי באותם ימים נרשמה עם ג'אקומו אגוסטיני ואלברטו פאגאני, קבוצת מפעל של מוטוגוצי הגיעה עם הרוכבים גואידו מנדרצ'י וג'ק פינדלי, נורטון הגיעו עם קבוצת ג'ון פלייר שלהם והרוכבים פיל ריד, פיטר וויליאמס וטוני ראטר (מנצח באי מאן ואלוף עולם ארבע שנים רצופות עם דוקאטי בשנות ה-80), BSA הגיעו עם ג'ון קופר וטריומף עם ריי פיקרל וטוני ג'פריס כולם רוכבים גדולים ומוכרים באותם ימים. הונדה התייצבה עם קבוצה רישמית של אופנועי CB750 ועם לא פחות מחמישה רוכבים, BMW הציבו קבוצה רשמית עם שני רוכבים. מקומם של האמריקאים גם לא נפקד ואת ההסתערות של הינקים הוביל דון אמדי מנצח הדייטונה של אותה שנה עם וולטר ווילה ורון גרנט. יחד איתם הגיעו גם קליף קאר ודייב סימונדס אשר רכבו על הקוואסאקי טריפל הדו פעימתי כאשר בעל הקבוצה והטיונר שלה הוא לא אחר מאשר קווין קמרון האגדי, כן, כן, אותו אחד שכותב היום בסייקל וורלד. הפרס שהובטח למנצח היה 60,000 דולרים סכום שיא לאותן שנים ובמונחים של היום זה שווה ערך לכ-352,500 דולרים. בהחלט מכובד.

נחזור לסיפורנו על ההכנות של דוקאטי. ברגע שנתנה ההוראה לטאגליוני הנ"ל ניגש מיד לעבודה. ניסיון המירוצים שרכש בשנתיים לפני כן בזכות פרוייקט ה-GP של החברה עזר לו מאוד לקראת המירוץ הזה. גם הכרת המסלול באימולה, מסלול אולד-סקול עם פניות מאוד רחבות ומהירות שפעם היה בכלל כביש ציבורי שנסגר לטובת המסלול, עזרה לטאגליוני להכין את האופנועים ספציפית למירוץ הזה. למעשה, רק פניה אחת, ימנית, היתה פניה הדוקה וטכנית יחסית. עם המידע הזה טאגליוני התכוון להכין עשרה אופנועים לשישה רוכבים, בפועל הוכנו שבעה אופנועים.

קבוצת טאגליוני

ההנחה הרווחת היתה שדוקאטי בסך הכל לקחו את אופנוע ה-750GT שהיה להם באותו זמן ואתו יצאו למירוץ לאחר שינויים מינוריים. ההנחה המוטעית הזו נוצרה מכיוון ששלדת האופנועים בבסיסה נלקחה מה-750GT ולצופה מהצד זה אכן נראה כמו אופנוע סטוק. אפילו פיל שילינג שביקר כמה ימים לפני המירוץ במפעל הוטעה לחשוב שמדובר באופנועים סדרתיים לכל דבר, הוא תיאר בהתרשמותו שלא רק שהאופנועים נראים סטנדרטיים לחלוטין, אלא שאפילו הג'ק המרכזי לא פורק מהם. אבל הפתגם "אל תסתכן בקנקן אלא במה שיש בו" מעולם לא היה נכון יותר כמו במקרה הזה. השלדה אולי התחילה את חייה כסטנדרטית, אבל היא שונתה וחוזקה כדי להכיל את הפיירינג והמיכל המוגדל למירוץ. האופנוע צוייד בבלמי דיסק קדמיים, 278 מ"מ ואחוריים 230 מ"מ (הדוקאטי 750GT בכלל יוצר עם בלמי תוף) למירוצים של לוקהיד שהיו המובילים באותו זמן. הגלגלים היו גלגלי בוראני בקוטר 18 אינטש ומשכך היגוי הותקן גם כן.  גם המנוע שנראה כביכול סטנדרטי מבחוץ כלל לא דמה לזה מייצור סדרתי: בלוק המנוע היה מיציקת סנדקאסט כי טאגליוני חשב שאלו יהיו עמידים יותר. בניגוד למנועים מקוררי האוויר הסדרתיים המנוע של הרייסר היה מקורר שמן, מעברי שמן נקדחו בפנים והוצמד לו רדיאטור שמן גדול. הבוכנות היו מתוצרת 'מונדיאל' בעלות יחס דחיסה גבוה וגל הארכובה והטלטלים כורסמו מאלומיניום. סלסלת הקלאץ' הייתה מחוררת ולגיר היו חמישה הילוכים בעלי יחסי העברה קרובים. האלטרנטור הוסר על מנת לחסוך במשקל. האופנוע היה מתוכנן ישירות עבור מסלול אימולה, חזק, קל ומהיר. המשקל עמד על 176 ק"ג וההספק על 86 כ"ס לעומת 60 של הדגם הסדרתי.

רכיבת מבחן ראשונית נערכה ב-6 לאפריל על ידי ברונו ספגיארי ורכיבת מבחן רישמית נעשתה ב-19 לאפריל 1972 רק ארבעה ימים לפני המירוץ. רוכבי דוקאטי היו ברונו ספגיארי, אלן דאנסקומב, ארמנו גוליאנו ופול סמארט שאז התחרה עבור קבוצת קוואסאקי בארה"ב עבור משכורת לא רעה של 12,000 דולר בשנה (שווה ערך לכ-60 אלף דולר היום שזו משכורת של קולונל בצבא ארה"ב) לא כולל פרסי זכיות ממירוצים. סמארט גם היה חבר בצוות הרוכבים שפיתחו את הקוואסאקי 1Z ובחן אותו במשך שלושה חודשים ברחבי ארה"ב.

ספגיארי מקדים את אגוסטיני

סה"כ הכל נבנו שבעה אופנועים לארבעה רוכבים, במקצי האימון ביום שישי היה ספגיארי המהיר ביותר, סמארט שרק נחת באותו יום מארה"ב התאמן בשבת וביקש לבצע שני שינויים באופנוע. הראשון הוא שינוי מיקום הרגליות והשני החלפת צמיגי הכביש לצמיגי מירוץ. למרות זאת הוא קבע את הזמן המהיר ביותר וניפץ את שיא המסלול של אגוסטיני עדיין עם צמיגי הכביש.

יום המירוץ היה יום חג של ממש כאשר למעלה מ-70 עיתונאים מרחבי העולם הגיעו לסקר את המירוץ וכ-80 אלף איש הגיעו לצפות בו. ראש קבוצת המירוצים של דוקאטי פרדמנו ספייראני נועד עם סמארט וספגיארי בבוקר המירוץ ואמר להם שהם יקחו את שני המקומות הראשונים ויתחלקו בכסף, כמו כן אל להם להיאבק זה בזה על ההובלה עד לחמשת ההקפות האחרונות ואם סמארט ינצח הוא גם יקבל את אופנוע המירוץ שלו מתנה.

סמארט מקדים את ספגיארי

במירוץ עצמו אגוסטיני נטל מיד את ההובלה וסמארט עקף אותו לאחר ארבע הקפות. בהקפה ה-41 אגוסטיני פרש בגלל תקלה ובהקפה ה-56 ספגיארי עקף את סמארט. שני הדוקאטים המשיכו את המירוץ זה לצד זה כאשר הם אפילו נכנסים יחד לעצירות תדלוק. שתי הקפות לסיום ספגיארי נכנס רחב מדי לפניה היחידה במסלול שהיתה הדוקה וטכנית וסמארט עקף אותו שם. את המירוץ סיים סמארט על אדי דלק, כשהאופנוע עובד על צילינדר אחד בלבד וללא הילוך ראשון אותו איבד כבר בתחילת המירוץ. למרות זאת המהירות הממצועת של סמארט במירוץ הייתה כ-156 קמ"ש.

23.4.1972 היה יום הולדתו ה-29 של פול סמארט והוא לא יכל לייחל למתנה טובה יותר מזו, ואין ויכוח שזה היה הנצחון החשוב ביותר בחייו. למעט האופנוע עליו רכב סמארט במירוץ, כל שאר האופנועים נשלחו לדילרים שונים ברחבי העולם על מנת למקסם את הנצחון. האופנוע השני של סמארט נשלח לדרום אפריקה כאשר דוקאטי מבטיחים לדילר שהוא הוא האופנוע עליו חצה סמארט את קו הסיום.

שנה אח"כ דוקאטי שוב הגיעה לאימולה כאשר הפעם הספק האופנוע עמד על 89 כ"ס ב-10,000 סל"ד ומשקל האופנוע ירד דרמטית ל-148 ק"ג. הפעם המירוץ חולק לשני מיקצים של 100 מייל כל אחד מה שנתן יתרון לאופנועי שתי הפעימות וירנו סארינן אכן ניצח את שני המקצים כאשר הוא רכוב על הימאהה 350RD. ספגיארי הגיע שלישי בשני המקצים ובסיכום הוא סיים במקום השני. ב-1975 לבקשתו של טאגליוני, סמארט חזר לאימולה להתחרות שוב על הדוקאטי 750 במה שיהיה המירוץ האחרון של סמארט. לדאבונו נאלץ סמארט לפרוש באמצע המירוץ עקב בעיות במנוע כאשר הוא במקום השמיני.

עד הנצחון של שילינג ונילסן בדייטונה ב-1977 ואח"כ היילווד באי מאן ב-1979 לא חוותה דוקאטי יותר מידי הצלחות במירוצים, אבל מה זה משנה – עבור דוקאטי הנצחון באימולה ב-1972 היה היום בו הם הוכיחו לעולם שהם מסוגלים לנצח את כולם.

האופנוע המנצח של פול סמארט

3 תגובות לנקודת מפנה: אימולה 1972

  1. מעניין ומרתק כתמיד, האם במירוצי המוטו ג'יפי של היום מחולקים עדיין פרסים כספיים מעבר לגביעים?
    או שזה מוטמע בתקציבים השנתיים של הקבוצות המתחרות והסכמי השכר של הרוכבים?

  2. אין כמו הכתבות שלך, תודה 😘

להגיב על אודי לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם