ישבן הברזל שלי

מאת: עמרי גוטמן

"תגיד, אתה בטוח שאתה יודע מה שאתה עושה?" –  אני שואל את עצמי בשעה 03:00 בדרכי למקום המפגש בסיירים. ואז ראיתי אותו, את הקופיקו של מיצו. הוא כנראה עבר אלי מתישהו. יהיה בסדר.

מתישהו פרסם מיצו בפורום 8 איזה פוסט שכותרתו "בזבוז נוראי של זמן", ושאל אם יש מישהו שרוצה לעשות "Iron butt" (עכוזי הפלדה? ישבני הרעם? אי אפשר לתרגם). 1,600 ק"מ בפחות מ-24 שעות. רעיון אמריקאי, בטוח אמריקאי. בישראל אין מקום לכל כך הרבה, ואנחנו גם מחשבים עשרונית, אצלנו זה היה יוצא 1,000 ק"מ.
התגובה הראשונה היא מה פתאום? תגיד, מה אני, משוגע? עזוב 'תי באמאש'ך. ובתגובה לאחת השאלות בשרשור הוא הסביר: זה קופיקו. הוא לא יוצא לך מהראש. קופיקו זה שם קוד לכל דבר טפשי שעושים עם אופנוע ועולה הרבה כסף. אגזוזים, חליפת רכיבה ב-12,000 ₪, צביעה חדשה לאופנוע. לך תריב עם קופיקו.
אחרי יומיים מצאתי הודעה שנכתבה בשמי בפורום ובה נכתב שאני מתעניין. לא זוכר שכתבתי דבר כזה, באמת שלא…
בערב זרקתי לזוגתי שתחיה "תגידי, מה דעתך על מסע של 1,600 ק"מ שצריך להיגמר תוך פחות מ-24 שעות?" היא לא ענתה, אבל הלכה לחפש בגוגל פסיכיאטר טוב; עו"ד לעניייני גירושין; מנעולן, והתקשרה לשותף שלי בעסק להודיע לו שירדתי סופית מהפסים. את כל זה, אגב, היא עשתה במקביל.
הדילמה קשה. מצד אחד, אני מאד רוצה. מצד שני, יכולות הרכיבה שלי, איך לומר בלשון המעטה, גרמו לא פעם כאב ראש למדריכים של פרדר. זכור לי שבאחת הפעמים אלי פנגס הראה לי פרסומת של פיג'ו 307. "אולי תנסה? זה כיף. למה לך אופנוע. זה מסוכן…"  אבל אם אוטיס רדינג עשה 2,000 מייל כדי לשבת על המזח בסן פרנסיסקו, אז אני יכול לעשות חצי מזה, לא? שכחתי שהוא לא היה צריך לעמוד בזמנים ואני כן…
ואז החלו ההכנות. פגישה בערב בת"א ואני אומר שאוכל לנסוע אם כל הקבוצה תיסע בדבוקה ולא במהירויות מטורפות. כולם מסכימים, כי גם דורון (שיכונה מעתה והלאה ד' – אות בדויה) מביט מעט בחשש. מריצים רשימות ציוד ועשרות מיילים עם המסלול. כלומר עם עשרות מסלולים. באיזה שהוא שלב, הפסקתי לקרוא. במקביל, מסע שכנועים ל'שתחיה'. בסוף קופיקו שכנע אותה, למרות שעדיין היה לה מבט מוזר בעיניים. אבל כשהיא שאלה איך בדיוק תעשו 1,600 ק"מ במדינה שאורכה 600 יכולתי להגיד בבטחון מלא שאין לי מושג, פשוט, כל עשרים דקות התחלף המסלול ועוד מייל שהכריז על עצמו "מסלול עדכני, יום רביעי 15:22 גירסה 5.2.3.4 (מחליף את מסלול עדכני, יום רביעי 15:19 גירסה 5.2.3.3 (בטא)" הופיע אצלי במחשב.
בימים שלפני שעת ה-ש' יש תחזית לגשם. הצבעה מהירה קבעה ממשיכים. אני התנגדתי. נראה לי טירוף לעשות דבר כזה בגשם. הסבירו לי שלעשות דבר כזה זה ממילא טירוף. לאחר לבטים החלטתי שאם כל הקבוצה יוצאת – אצא איתם. במהלך המסע לא ירד גשם והסתבר שכולם צדקו (כשאמרו שעד שנגיע צפונה הגשם ייפסק) ורק אני טעיתי. עדיף.
יום חמישי מכניס את האופנוע לאשפוז, צמיגים חדשים, וקניות של הרגע האחרון. 02:45 יוצא לסיירים. למטה פוגש שליח עיתונים על קטנוע ששואל אותי לאן אני יוצא ואני משיב לו, שאני נוסע לקרוע את הארץ. ואז הוא עונה לי שאחיו אופנוען והוא קרא באיזה פורום ש"יש קבוצה של אנשים שהולכים לנסוע פעמיים את ישראל הלוך חזור מתישהו. איזה משוגעים, אה?" לא עניתי לו אז, אבל מגיעה לך תשובה חביבי: כן, משוגעים בריבוע.
אט-אט נאספים כולם בסיירים עם חיוך מרוח על הפרצוף. אז גם אני מגלה שהתיק עם ציוד החורף נותר בבית. אוי, כמה שאצטער על זה בהמשך… בדיקת נוכחות, כמה מילים ותחילת מסלול, באיחור של 20 דקות. נוסעים דרומה בחושך, בשקט.

ironbutt3שיירה של ארבעה-עשר אופנועים בדרך לאילת. המסלול עקלתון, מנצל היטב את רוחבה של המדינה. מגיעים לאילת ובמוטושופ מארחים אותנו עם קפה חזק, מאפים ותמיכה מוראלית (לאו דווקא בסדר הזה).
ממשיכים צפונה ומיצו אומר שבכביש הערבה ישנה נוכחות של חברינו תכולי-המדים, ולכן נתאגד כולנו מאחוריו וניסע לאט. מה זה לאט? רק פי 2 ולא פי 4 ממה שצריך. בחצבה אני פוגש את דני קידר שאומר לי שהוא פורש. לאחר שיחה קצרה הבנתי שצריך הרבה אחריות אישית כדי לומר דבר כזה, בניגוד ללחצה של כל הקבוצה. זו נקודה שדי קרובה לנקודת ההתחלה, כולם עדיין מלאי אדרנלין. בשלב כזה להחליט זה קשה יותר מאשר כעבור 12 שעות. מצריך הרבה היגיון, אחריות וברזל בעמוד השדרה. די מהר אני מבין שלא אעמוד לאורך זמן בקצב הנסיעה שהקבוצה מכתיבה, ושככל הנראה חלק מהסיכומים המוקדמים 'עפו מהחלון' במהלך הנסיעה. מתוך הבנה שהמסע הופך ליותר ויותר אישי, אני מטכס עצה עם ד', שגם לו קצת קשה. פחות ממה שקשה לי, אבל הוא לא מראה את זה. מרגע זה ואילך, אנו די מנותקים מהקבוצה, יוצאים לפניהם בכל הפסקה, ומגיעים אחריהם. ככה יוצא שההפסקות שלנו הן חצי ממה שהן צריכות להיות.  גם ההחלטות לגבי שינויים במסלול נמסרות לנו במבזקים, ולפעמים לא, כי הקבוצה תספיק להדביק אותנו מתישהו.
אעצור רגע כדי להודות לבחור המדהים הזה, דורון. במשך כל הרכיבה הוא ניווט, בדק מה שלומי, דאג לשתיה ולחטיפי אנרגיה, למפות ואת כל זה, הוא עושה ברוגע, עם חיוך, כאילו לא עשה עכשיו 1,200 ק"מ. תודה דורון. בלעדיך, אני בטוח שהייתי פורש ולא מגיע אפילו לחצי. הק"מ נערמים מצד אחד, 200, 350, 500, ומצד שני גם השעות רצות בקצב רצחני. מעט פחות מ-200 ק"מ בין תדלוק לתדלוק וביניהם רכיבה נטו. מישהו חישב שמתוך 22 שעות, 4 היו בעצירה ו-18 (!) רכבנו. אם זוכרים שאצלנו התקצרו ההפסקות לחצי, יוצא שדורון סחב אותי על גבו במשך קרוב ל-20 שעות.
הגוונים מתחלפים מצהוב-אבק לאפור אורבני, ואז לירוק גלילי. במהלך הנסיעה אני שם לב לתופעה מוזרה שקוראים לה פומי. הבחור רוכב על סופר דיוק קטום, מהסוג שנהיה לך לא-נוח בגוף רק מלהסתכל עליו. אני ודורון כאמור יוצאים רבע שעה לפני כולם (כדי שהם יחכו לנו רק רבע שעה אחר כך…) ובשלב מסוים אני קולט את פומי במראה, עם האופנוע הוא נראה כמו שד טזמני, הוא מאט שניה, לועס פניה מהנוף ונעלם, עד לפניה הבאה ואז דורון אומר לו שהוא פנה הפוך. השד הזה עושה מערבולת ואיכשהו תוך שניה הוא בכיוון הנכון, נעלם לנו עד לצומת הבא, שגם שם הוא פנה לא נכון. וגם שם דורון עוצר לידו, מסביר לו את הטעות בסבלנות, מדריך אותו כיצד לנסוע, דואג שישתה. ובצומת הבא פומי שוב פונה פניה לא נכונה. ככה הוא עבר את כל החצי השני של המסע. נשבע לכם שהוא עשה 3,200 ק"מ ולא 1,600 מרוב פניות לא נכונות.
בגוש חלב דילמה ראשונה: כבר 18:00, עדיין חסרים לנו 600 ק"מ בערך והשקיעה עוד שעה וחצי. מתחיל להיות קר והעליה לרמת הגולן על שלל פניותיה נראית מאיימת. התייעצות קצרה של הצוות אומרת שאולי נמשיך, אבל נקצר את הפניות. בשלב מסוים דורון ואני מחליטים להמשיך בלי להמתין לקבוצה. ברמה קר. קור שחודר לעצמות ומקפיא אצבעות. וציוד החורף שלי בבית. זו הפעם היחידה בכל העסק שהיתה לי נקודת שבירה, כשבאמצע הרמה חשבתי לעצור הכל ולנסוע הביתה. בלי לחץ של זמן, בלי חישובי דלק / ק"מ ובלי היסטריה. הביתה ברגוע. לקראת הירידה מרמת הגולן אני רואה שנשארו עוד 400 ומשהו ק"מ. הביתה זה ממילא 200 לפחות, אז סוחבים את היתרה מאיפשהו. עוצר עם דורון ליד היהודיה ומחליטים להמשיך עם המסלול, אבל בלי הקבוצה. ממילא אנו נטל במהירות שהם נוסעים. נמצא את הדרך להשלים את המסע כזוג והרי את הרגעים הקשים יותר, כבר עברנו. בדרך פגשנו את ראל, שחשב "לחתוך" אבל התחרט כשראה את החיוך של דורון והחליט להצטרך אלינו למרות שהיה לו קשה עם האיטיות שבה נסענו. טוב, נו, על FJR חדש הכל נראה אטי. בגלל קוצר הזמן מוותרים על האירוח של שלום מסטרומבולי ולי זה חבל. התגעגעתי לבחור.
מגיעים לתל עדשים ומגלים שמזרע סגור. מתדלקים ונוסעים עצמאית לכביש 6, שם פגשנו חלק מהקבוצה. אוכלים וממשיכים דרומה, לבית קמה, לבאר שבע וחזרה לאסא דבירה, למפגש מתוכנן ואז מגלים ששכחו להודיע לנו שאין מפגש, כי המקום סגור. לא נורא. ממשיכים לנקודת המפגש ב-"רינו טייר" בת"א, שם אני מגלה שהחבר'ה פתחו את העסק שלהם בשישי בלילה ועומדים ומנפנפים (על האש, כן? לא לשלום). וואללה, הפתיעו אותי. לא הרבה בעלי עסקים היו עושים זאת. אז תודה, חבר'ה. מכולנו. שיחקתם אותה.
יאללה, הביתה. מיצו עוד מזכיר את התדלוק האחרון (ולשמור קבלה עם המספר כדי לסגור מעגל). אמבטיה רותחת ולמיטה, אחרי 25.5 שעות ערות, מתוכן כ-20 על האופנוע.
מסקנות? ייקח עוד זמן. מה שבטוח, שמסע כזה חייב להתנהל עם הרבה הכנות קודם, ובקבוצת רכיבה הומוגנית. לא היה לי קל, אבל בראייה לאחור, היה מאתגר. והקופיקו? כנראה עבר לכתף של מישהו אחר.

omg 2

4 תגובות לישבן הברזל שלי

  1. הישבנים מברזל אבל המוח מפלסטיק, ועל זה כבר נאמר: "אה משיגענע קופף…"

  2. כל הכבוד!

  3. שכנעת לי את הקופיקו. חבל שלא קראתי את זה בחורף, שאז הרבה יותר כיף לרוץ להתכרבל בפוך 🙂

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) // 14/08/2016 um 11:54 // הגב

    אפשר שתעלו את המסלול לאתר?

להגיב על משתמש אנונימי (לא מזוהה) לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם