"יצא לי הכיף מאופנועים"

"תגיד, אתה עדיין נהנה מרכיבה?" – שואל אותי ינוקא בשיחת טלפון טראנס עירונית.

"עדיין"? מה זאת אומרת "עדיין"? ברור, בכל הזדמנות, למה?"

"חשבתי שאולי נמאס לך"

אני לא מבין. מזתומרת נמאס?

"תגיד", אני נושף לו לשפוף, "מה עובר עליך?"

ובכן, מסתבר שהשאלה לא נשאלה בעלמא. יום אחד מסב הינוקא שלנו עם כמה אושיות מוכרות מאד מתחום האופנועים הישראלי מסביב לשולחן על ארבע כוסות (בירה), והנה אחד מהחבריה העליזה פתאום מפתיע: "לא בא לי יותר לרכוב על אופנועים".

והדברים הללו לא נאמרים על ידי 'אף אחד' אנונימי לא מוכר, אלא על ידי אושיית רכיבה, אחד הרוכבים הטובים ביותר שיצא לי להכיר אי פעם, רוכב המבחן הטוב שהכרתי, מוכר היטב כבר המון שנים בענף, העמיד דורות של רוכבים, מדריך אישי לאלופים פוטנציאליים, איש שכבר שכח מה שאני עוד לא למדתי.

והוא גם האיש הכי נחמד בעולם.

ונמאס לו מאופנועים.

אם חשבתם על פנגס – אז לא. יש עוד אחד.

אושיה שניה ומוכרת יושבת סביב השולחן ולוגמת מהבירה. אישיות מוכרת מאד ולא ארחיב בה כי האסימון יפול מיד. בין לגימה ללגימה הוא מספר שלאחר שנים של רכיבת שטח והשתתפות פעילה בתחרויות  – כולל בצד האירגוני, יצא לו הכיף מרכיבה ואופנועים. הרגיש שמיצה. "עשיתי כבר את כל איזורי השטח המוכרים ואלה גם שלא מוכרים, והרגשתי ששוב ושוב אני חוזר על אותו הדבר ונמאס לי". בסופו של דבר מכר הבחור את אופנוע השטח הספורטיבי שלו כשבלבו אומר שלא לשוב. מידי פעם אמנם החיידק שב ודגדג, אך כבה מיד כשנזכר שרכיבת שטח כבר משעממת אותו. יום אחד דפק לעצמו בראש (או שאשתו שוב הרביצה לו על הראש עם המחבת כשהגיע מאוחר הביתה, תלוי למי מאמינים. אני למשל מאמין לאשתו), חישב מסלול מחדש, המיר את החישוקים הגדולים באופנוע כביש וחישוקי "17, הצטרף למועדונים רלוונטיים, וחידש את ההיכרות שלו עם עולם הכביש לסופי שבוע בלבד. "ככה חזר לי הכיף ועכשיו אני שוב נהנה מהרכיבה ומחכה לה" – הוא אומר.

אבל ינוקא עדיין תקוע באושיה הראשונה. "כנראה שאהבה לאופנועים היא לא משהו שאינו בר חלוף" – ממשיך ינוקא בתהייתו הטלפונית. "אולי בשלב מסוים, אחרי כל כך הרבה שנים של רכיבה, מתישהו פשוט נמאס מאופנועים? ככה זה נראה. אני גם חושב ששלושתכם, שהתעסקתם כל כך הרבה ברכיבה, מכירה והדרכה, ירד לכם מתישהו החשק לרכוב ומאופנועים בכלל כי זה הפך למקצוע. נראה שזה מתכון לאבד את החשק ממה שאתה אוהב לעשות" – הוא אומר.

אומר הוא, ובאותה נשימה מסיק שגם לי נמאס מלרכוב.
3

אז כן, ברור שהיו לי ימים שלא בא לי יותר לעלות על אופנוע. אני זוכר במיוחד ימי מבחן רותחים בהם התבשלתי בתוך חליפת העור, ימים בהם הצמיגים מתמוססים ומאבדים אחיזה תחת החום הכבד, והפיירינג של האופנוע דואג שהחום שנפלט מהמנוע יבשל לך את ביצי החופש. מנגד, היו ימים קרים שכיווצו את אותם אשכים בדיוק, ולאחר 400 ק"מ של מבחן הגעת הביתה רטוב וקפוא. היו אופנועים שלא בא לי לרכוב עליהם אבל עשיתי את זה כי הייתי חייב. מקאסטומים למשל מעולם לא נהניתי למעט הסטריט-גלייד של הרלי – וגם זה קרה רק כי אשתי רכבה איתי ונוסף מימד חדש ומהנה לחוויית הרכיבה. בסופה של תקופת ה"בוחן אופנועים" שלי, כבר לא רציתי להסתכל יותר על אופנועי מבחן. זה נכון, נמאס לי אז מלבחון אופנועים חדשים וזה נכון גם כיום. אני עושה את זה מ-א-ד במשורה. צודק ינוקא, כשזה הופך להיות מקצועי אתה מאבד את החשק לרכוב בשביל הכיף.

אבל להפסיק לאהוב רכיבה בכלל? מה פתאום?! איך אפשר להפסיק לאהוב משהו שהוא תקוע לך בנשמה? אם אני אוהב לרכוב על אופנועים? מה זאת אומרת? מת על זה. יתירה מכך, הקטנוע נזנח כבר מזמן הצידה, ודווקא הקפה רייסר הסופר ספרטני והמזעזע שבניתי, קשה ונוקשה ורועד ולא נח ומבשל ירכיים ועושה את החיים שלך קשים מנשוא אלא אם אתה מעביד אותו קשה ואז הכל מסתדר – אבל זה לא ממש מתאים לכביש הציבורי וחוזר חלילה, הוא הוא אופנוע היומיום שלי. ולמרות העיסוק שלי שדורש את הג'יפ צמוד לי לתחת, אני עושה כל מה שאפשר כדי לרכוב עליו כמה שיותר ביומיום. מסדר פה, מארגן שם, מתכנן הכל מראש, רק כדי שיהיו לי עליו עוד כמה שעות של חסד. מעולם לא נמאס לי לרכוב.

12

קשה נוקשה רועד ומבשל ירכיים

לא חסרות שבתות בהם אני לוקח את הפיירבלייד האהוב שלי לסיבוב של שבת בבוקר, ונהנה מהרכיבה בדיוק כפי שנהניתי ממנה גם לפני 20 ומשהו שנים על אותו דגם בדיוק. ואפילו שאני רוכב כיום במהירויות נמוכות מבעבר, זה לא מוריד מהכיף שלי מרכיבה על אופנוע או מהאהבה המטורפת שלי לכלי הזה ולחיבור אליו שמתבטא בכביש שזורם לנו יחד תחת הצמיגים.

אני מפתיע את ינוקא עוד יותר ואומר לו שלולא אילוצי תקציב, הייתי קונה עכשיו, אבל ע-כ-ש-י-ו, F4 או CBR1000RR חדש, כדי שאוכל לרכוב אפילו יותר.

אבל אני מבין את אותו אחד שפתחנו איתו. האיש הפך את האופנועים למקצוע שחוזר על עצמו רפיטטיבית וללא הפסקה. שוב הדרכה ושוב מגרש, וחם, והטקסטים חוזרים על עצמם והמודרכים והאופנועים שלהם הופכים להיות מין סרט נע של איש ואופנוע. את ההדרכות הוא דווקא אוהב, אך דווקא בשל כך אם יש משהו שהוא לא רוצה להסתכל עליו בסוף השבוע, זה בדיוק הכלי הזה שהפך להיות עבודה נטו במשך עשור וחצי. בדיוק כמו הבדיחה על הגניקולוג ההוא שמגיע הביתה והדבר האחרון שהוא רוצה לראות הוא את ה… של אשתו. למי יש עוד כח לרכיבה על אופנוע בסוף השבוע כשכל מה שאתה רוצה זה קצת שקט מהמיית מנועים?

תוך כדי הכתיבה אני שם לב שבסופו של חודש אוגוסט השנה, ימלאו 30 שנה בדיוק מאז הנפתי את רגלי מעל לאוכף האופנוע הראשון שלי. אז האם נמאס לנו, כאלה שרוכבים כבר עשרים ושלושים שנה על אופנוע מאופנועים. יכול להיות מצב כזה?

אני טוען שלא.

לדעתי, דווקא אלה שרוכבים כבר כל כך הרבה שנים, הם אלה שלעולם לא ירדו מאופנוע אם תהיה להם ברירה. דווקא אלה שנמצאים על אופנוע כל כך הרבה שנים, הפכו הם והאופנוע להיות ישות אחת בלתי נפרדת, וזה לא משנה אם אלה רוכבים של יום יום או של סופי שבוע. הם תמיד ירצו אופנוע. אושיה ב' דלעיל מוכיחה את זה במעשיה. אי אפשר להתנתק מרכיבה אחרי כל כך הרבה שנים. פשוט משנים פאזה. גם אני שיניתי את ההנאה שלי מרכיבה סופר ספורטיבית לרכיבה מגוונת למדי, כולל שיוטים קלילים שבעבר הייתי משתעמם מהם למוות, והיום אני נהנה מה"וווווווווו" של המנוע למטה.

אלא אם כן אתה לחוץ לתוך העשיה האופנועית כמו מלפפון מוחמץ בקופסת שימורים.

וזה בדיוק מה שקורה ונכון לגבי אותה אושיה א', ואני מכיר אותו לא מעט שנים שבחלקן גם עבדנו יחד ורכבנו יחד וכתבנו יחד. יש אנשים, כמוהו, שאופנועים טמועים וטבועים בדמם והוא אחד מהם והוא יודע את זה. רק תנו לו חודש גמילה! רק נתקו אותו מאופנועים לחודש, לפרוש למקצוע אחר כזה שלא דורש התעסקות ברכיבה מקצועית ביומיום, להגיע לעבודה עם מכונית, לעמוד בפקקים, להתעייף, לקלל, לראות על מסך המחשב עולמות אחרים, להפגש עם אנשים שלא הניחו מעולם עכוז על אוכף מוטורי, רק תנו לו סביבת חברים חדשה והגעגוע לשני גלגלים ומנוע כבר יכריע אותו והאיש יעוף לקנות אופנוע שיוכל ליהנות אתו ולנקות את הראש בסופי שבוע.

גם הוא, כמוני, כמו אושיה ב', לעולם לא יוכל להתנתק. זה כבר מזמן הפך לחלק מה-DNA שלו.

ישנם כאלה שכן, יורדים מאופנועים, אבל הם היו מראש בפאזה אחרת. באו ליהנות, רכבו תקופה ונעלמו. וישנם האחרים, אלה שזה חלק מהם, הם לעולם לא יוותרו על אופנוע.

5

 

5 תגובות ל"יצא לי הכיף מאופנועים"

  1. רונן יהודאי // 09/07/2016 um 1:34 // הגב

    רוכב כבר 31 שנה כל יום , לא נמאס וגם לא ימאס לעולם , זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי , לא יכול אפילו לדמיין את עצמי מחליף ל4 גלגלים , רוכב גם כשאין באמת סיבה, אז אני ממציא סיבה ורוכב ,זה כמו מזון לנשמה , מה שכן חידשת לי בכתבה זה בקשר לזה שפנגס נחשב בעיני אנשים לאושיית אופנועים lol

  2. בשביל חלב לא קונים פרה.
    בשביל סקס לא קונים אישה.
    בשביל לרכוב לא עובדים בשליחויות או מורים רכיבה.
    להמאס מרכיבת שטח?? באמתלה שראית כבר הכל? למה מי אתה בכלל? פלג הגדול?
    וגם הוא אף פעם לא נמאס לו מרכיבה. הטבע משנה את התפאורה לכבודו.
    ולא רק לכבודו.

    רכיבה (בנסרים, או עין השופט, או סתם פארק אריאל שרון) זה כמו סקס. או שחיה בים. או סטייק טוב עם יין משובח, או סתם הליכה/ריצה בפארק – אתה יודע שזה עושה לך טוב, ואתה מבטיח לעצמך שתעשה את זה יותר.

    ואז אתה שוכח.

  3. עופר איתח // 09/07/2016 um 23:22 // הגב

    זה כמו שתגידו שלפעמים בא לכם להפסיק לנשום כי אחרי אלפי שאיפות ונשיפות זה כבר דיי משעמם…. ודיי באמת, בואו נגדל זימים ונרד לים הקרוב….
    או שנגיד שתגידו שמיצינו את עניין הדמיון הזה שהמח הקודח שלנו מייצר…. דיי נמאס ומשעמם לדמיין כל מיני מצבים נעימים יותר ופחות ולדמיין כל מיני מקומות מדהימים וצבעים בוהקים….
    אין חיה כזאת…

  4. משה סליידר // 10/07/2016 um 1:23 // הגב

    מוזר 😳😳 אני רוכב כבר 20 שנה ולא רק שלא נמאס אלה בדיוק ההפך זה רק הולך ומתגבר החשק לרכיבה אני ממש לא מבין אותו אולי הוא לא אופנוען בנשמה יכול להיות שזה באמת רק מקצוע

  5. רונן יהודאי // 10/07/2016 um 11:01 // הגב

    אגב עכשיו אני נזכר זה קרה גם לגיא בן ברק בזמנו שיום אחד החליט שהוא יורד מאופנועים אני זוכר בכתבה בערוץ 2 או משהו כזה הוא אמר " אני מגרד את הסטטיסטיקה ולכן החלטתי לא לרכב יותר " היום הוא כותב בדוגרי ולדעתי גם חזר לרכב אבל אני לא סגור על זה .

להגיב על משה סליידר לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




15 + six =