העלייה השניה

בתולדות הארץ הזו מתנוססת לה העלייה השנייה ומתבשמת ברובד אידיאולוגי מהודק עליו נוצקו יסודות איתנים של אחיזה בקרקע.

קדמו לעלייה הזו מספר עליות, כגון עליית הרומנים, עליית התימנים, עליית חסידי הגר"א, וכמובן העלייה הראשונה בתרמ"ב, שנת הפלאות.

כמובן שהיו עליות נהדרות גם אחריה, כאלה שהביאו לעולמנו את בתי המלאכה בדרום תל אביב, בהם יודעים להשחיז צילינדרים, לעשות שלייף לסופאפים עם קורבורנדום, ולחילופין, לגרש מבית המלאכה את מי שלא מעריך את הדייקנות הייקית.

נופי הארץ הזו גדושים אף הם בעליות נהדרות. ישנו מעלה זיק בציר הנפט במכתש רמון, מעלה יאיר משפת ים המלח עד ראש מצוק ההעתקים, מעלה עשוש בנחל עשוש, ועליות נהדרות ידועות פחות, כמו מורד גרופית, מעלה גולני בחרמון או מעלה מסורה.

 

 

ונשאלת השאלה, מה הופך מעלה, לעלייה בהא הידיעה? מהם המרכיבים הנחוצים לנראטיב של עלייה מיתולוגית?  על כך ננסה לענות בסקירה זו.

1. אלקטרודות פזורות בשטח הן כבר סימן טוב.

יש כמה כאלה באמבטיה של הר חמרן. מישהו כבר שבר פה מוט מייצב, והגדיל ראש וניסה לרתך אותו בשטח. "תקוע באמבטיה של החמרן, בלי הנעה אחורית, ביום כיפור" היא אחת ההודעות הטובות בפורום ג'יפולוג.

 

מעלה עשוש

 

2. שם קליט עם ניחוח של שבר פתוח.

יש בארץ כמה עליות כאלה, כמו "מעלה ציריה" בהרי ירושליים, או "מעלה דריישאפט" בנגב, או "ציר המוסכים" במורדות המערביים של רמת הגולן.

הקסם של השמות האלה מובן מאליו. הרי לא באנו ליהנות. באנו לשבור, להזיע, לאלתר ולהיחלץ בדי עמל, באיחור מטורף ועם הרבה מזל. בקיצור- מעלה עם פוטנציאל לחווית תקיעה נהדרת, מתקדם גבוה בדירוג.

  1. עליית סלב.

מעלה הבקתה השרופה בהר חורשן ידוע בבראנז'ה מסיבה אחת ברורה: ניר שפיצר  (ז"ל)  עלה אותו בשעתו עם  הימאהה ופר-טנרה 750 כאילו רכב על מוטוקרוס.

גם העליות של מנחמיה נכבשו בשעתן (חפשו בגוגל " טיפוס גבעה מנחמיה") על ידי טובי הרוכבים בעת ההיא, ובהם "הבוס של הקרוס" שלום אוחיון, אביב קדשאי, רז היימן ועוד רוכבי על  ממיטב גלמי העמק. אבק של כוכבים מפוזר עדיין בעליית הסלב.

 

 

4. הטרואר.

עלייה מפוארת חייבת להיות מאובקת, מפודרת, מבולדרת, מתוחחת ומדורדרת כהלכה. אין לנו עניין במעבר הרים אלפיני מאספלט יצוק, וגם שביל קק"ל תלול ככל שיהיה, הוא פסול חיתון.  בעלייה ראויה, הקרקע חייבת להישמט מתחת רגלי הרוכב, בהגדרה. אם אין סלעים משוננים בצדדים, אם אין מדרגות רעות פה ושם, הרי שזה בסך הכל מישור משופע, ותו לא.

  1. המיקום.

כל פרח שמאות יודע לצטט את הפתגם הלטיני, ששווי הקרקע נגזר לפי 3 דברים: לוקיישן, לוקיישן ולוקיישן. בהקשר שלנו, עלייה שהיא צמודה למלאבי, או לתחנת הדלק בצומת האלה, או שהיא בכלל ניתנת לאיגוף, מאבדת נקודות רבות בסעיף הזה. לעומת זאת, עלייה שאין לה צ'יקן-ליין, היא מרוחקת לפחות 30 ק"מ מהאספלט הקרוב, ויש לה נוף 360 מעלות בפסגה, צוברת פה יתרון משמעותי.

 

"דרך הסוכר"

 

  1. הכיבוש.

עלייה ששנים נמנעת מלהתקרב אליה (אבל ידעת שהיא שם), עלייה שנכשלת בה בעבר וחתכת באמצע, עלייה שהאופנוע עלה  אותה בפעם הראשונה בלעדיך (כי נטשת, קפטן), יש לה סיכוי להיות ה-עלייה שלך. בסופו של יום, בדומה לגלי ההגירה אל ארץ ישראל, לכל אחד יש את העלייה שלו. לאחד זו העלייה בהר קומות, אותה טיפס כעכביש על drz. לאחר זו הפעם הראשונה שעלה את אמבטית החמרן ממזרח למערב בלי להוריד רגל. רגע כיבוש העלייה, והטכניקה בה בוצעה, הם אלו שיגדירו את צריבתה בתודעה. ולא פחות חשוב  מזה, נפילות משעשעות (למשל במדרגה של המרזבה),  הן שלב הכרחי בדרך לכיבוש הזה.

לסיכום: עליות רבות יש בארץ, ארוכות ותלולות, מפרכות ומסמרות שיער, אבל את, העלייה שלי, עלית על כולנה.

מעלה זיק

 

6 תגובות להעלייה השניה

  1. אליל הרעם // 26/08/2020 um 22:24 // הגב

    נאה דרשת! עושה חשק לחזור לשטח לרענון למרות שעליות אף לא היו ספלון הקפה שלי. למרות שיש באמתחה כמה סיפורי עליות מהימים של פעם….

  2. תמונות מרהיבות!

  3. מלאכת מחשבת!

  4. מרתק! בא לי dr400

  5. שנון ומצחיק…. רק שבמקרה שלי עליות לא היו בד"כ הבעיה,
    אבל ירידות מצד שני, הרבה יותר מפחיד ומסובך שנגמר לרוב בכי רע!

  6. באיזה יום מאובק באמצע קיץ 93 עליתי את הזיק וירדתי את המחמל על קשקש ההתפוצצות לפסיפס עם טנרה 600 לפני מסכת השיפורים.את זה לא אשכח לעולם איך באתי ברביעי לזיק,ניתרתי את הבורות והפודרה,במדרגה הייתי בשלישי ואת העליה סיימתי מפרפר בראשון כשהגלגל האחורי משרטט ציורים בזיגזג לאורך סוף המעלה.בירידה של המחמל כיביתי סוויץ,שילבתי ראשון ובלמתי לסירוגין עם המנוע והבלמים.זו הייתה החלקה במורד ארוך מאוד והיה חשש כבד שלא אצליח לקחת את הסיבוב למטה שחיכה בסבלנות להתנפצות,למזלי זה לא קרה.

להגיב על danש לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם