היום בו התחלתי ליהנות באמת מאופנועים

.. וזה לא היה מזמן. כמה שבועות בלבד למען האמת

תמונה: אייל "פומי" מרגלית

יום שבת, עיצומו של המבחן ל-MV אוגוסטה F4 הנהדר, ו"פומי" ואני יוצאים לצילומים. הכביש מוכר לי לא רע – אם כי בעיקר במכונית, ואני רוכב כמו שאני רגיל לרכוב. בדיקה הכרחית אם אני בקו הנכון או שחס וחלילה טעיתי בשני מקרוני המילימטר, מסתכל שהמהירות 'נכונה', בודק את הפידבק שאני מקבל מאיזה חלקים כשאני עושה X על האופנוע להבדיל משכשאני עושה Y. עולה למעלה, עוצר, מסתכל לצדדים, אין מכוניות, פרסה, יורד למטה, מחמם צמיגים. עוד סשן. פומי בינתיים מתמקם ואני עוצר לידו. מדסקסים על מה שבין בן אדם לצלמו: מאיפה הכי כדאי לצלם, באיזו פניה, מה מצב השמש, איפה האופנוע יראה הכי טוב וכיוצא באלו. שוב יוצא לסשן רכיבה נוסף. עולה למעלה, פרסה, יורד למטה, פרסה, וחוזר חס וחלילה.

אני מודה שאחד הקטעים השנואים עלי ביותר הם צילומים. בזמנו, בשבע שנות קיומו של מגזין 'בייקס' אללה ירחמו, לא הצטלמתי כמעט בכלל. למעשה, כמעט כל התמונות שלי נלקחו בכמה חודשים האחרונים לפני שמכרתי אותו וקצת אחרי, ואז בערך הוא נסגר.

וגם כאן באה לי פתאום אותה תחושה. עולה, יורד, מדגמן למצלמה, הקבס עולה ואני מחליט להתעלם מהמצלמה ופשוט לרכוב וליהנות מהמכונה יורקת האש, וכרגיל, המחשבות מתחילות לרוץ בראש: האם זה באמת הקו הנכון או שהייתי צריך להישאר בחיצוני עוד טיפה ולתת פקודת היגוי חדה מעט יותר – גם אם היא פחות עגולה, זה בטח היה מוסיף בכניסה מאוחרת ומהירה יותר. ממילא יש כאן דאבל אייפקס ואפשר לשחק עם הקו. מביט בשעון המהירות ומחליט שבפעם הבאה אגיע בעשרה קמ"ש מהר יותר ואשכיב באחת ובלי לבלום, כמו פעם. לאופנוע הזה אני במילא לא יכול להזיז. ועכשיו השמאלית הארוכה. שיט יכולתי לפתוח גז מוקדם יותר, להוריד עוד טיפה ולצאת בדיוק בנקודה שסימנתי לי כנקודה הרחוקה ברייסינג ליין, אבל הגעתי לאט מדי ואני יוצא מוקדם. אם בפעם הבאה אפתח גז מוקדם יותר… כן, זהו. אולי בכלל אעביר את מפת ההצתה ל"ריין" ואפחד פחות?! לא, לא צריך.. במילא אני על 9,000 סל"ד בלבד, אפשר עוד. והנה הבלימה לשיקיין הזה… אם אבלום דווקא מוקדם יותר, אוכל להגיע לאייפקס מוקדם ולהרים את האופנוע מוקדם יותר לקראת הפניה הבאה על הצד הרחב של…

ואז זה מגיע: ההכרה.

זה לא רק הצלם ולא הצילומים. זה אני. אני מפריע לעצמי ליהנות מהרכיבה. רק אני. כל המחשבות האלו של אם ואיך תוך כדי הרכיבה, למה זה טוב? מה לעזאזל?! כאילו…

כאילו, כוס אמק העולם. למה כל הפרפקציוניזם הזה? מה זה חשוב אם אני בדיוק ברייסינג-ליין המדויק או לא? ואם לא?! אז?! אני מתכונן לעונת הסופרבייק המתקרבת ולא ידעתי? בשביל מה כל המחשבות המיותרות הללו? תרכוב. פשוט תרכוב. תגיע לסיבוב הבא ותהנה מהאופנוע. רק תהנה. הנה הימנית הבאה מגיעה. סע כמו בא לך.

ומאותו הרגע העולם השתנה.

אני לא יודע אם רק דמיינתי או שהעולם באמת נהיה בהיר יותר, השמש נעימה יותר, והעצים ירוקים ומחייכים יותר. אבל אז קלטתי שכבר שנים – אני לא יודע כמה, האם זה היה לפני בייקס? מאז בייקס? כבר מתחילת שנות התשעים? מאז הקורסים באנגליה? מימי המירוצים? לא ברור לי. מה שכן היה ברור לי שהחל מאותו רגע העולם השתנה. שמתי קצוץ על המילימטריזם בקו הפניה, ופשוט לקחתי אותה בכיף. הבטתי קדימה בלבד, בלימות? פחחח. נכנסתי לפניה כשבא לי ובמהירות שבא לי, ולא הצצתי אפילו שניה על השעון. פתחתי גז חזק בשמאלית הארוכה, ונהניתי מהחלקות הזנב הקטנות שהמנוע הזה יודע לייצר ב-130 קמ"ש גם כשהזווית פושרת ומורכבים עליו צמיגי "אוללה סתכלו באיזו היסטריה אנחנו תופסים ת'כביש".

ולא היה אכפת לי.

כי הפסקתי להתחרות עם עצמי מי טוב יותר.

ונהניתי.

פשוט נהניתי.

ועצרתי אצל פומי בפעם הראשונה עם חיוך מאוזן לאוזן, התיישבתי על הגדר והסתכלתי באהבה עצומה על האופנוע הנהדר הזה והוא צילם, ואחר כך ביימנו את התמונה הזו עוד 20 פעם אבל רק הראשונה היתה הדבר האמיתי והיא זו שפורסמה לבסוף, כי בתמונה הזו הוא תפס אותי מאושר.

וזה היה תענוג כי לראשונה מרדתי בעצמי עד הסוף.

ורכבתי, ונהניתי, והייתי מאושר.

3 תגובות להיום בו התחלתי ליהנות באמת מאופנועים

  1. דיון מוכר מאוד.
    צריך לקבל החלטה שמפרידים בין אימון לבין רכיבה למטרת הנאה.
    הבעיה היא שדווקא אנשים כמוך (כמוני) מדלגים על האימונים ומכניסים אותם לתוך הרכיבה.
    כאן הטעות.
    התיקון.. קל מאוד.
    או להחליט שמתאמנים או להחליט שלא מתאמנים.
    אבל כשרוכבים… נהנים

  2. מכיר את זה, ברכיבה ובכל תחום כמעט, באים גלי המחשבה ומפריעים לכאן והעכשיו.
    תהנו מהרגע כי הוא לא ישוב
    ותשאירו את גלי המחשבות במנוחה .

  3. קרן הדר // 24/09/2016 um 12:44 // הגב

    מקסים. מכירה מריקוד.

להגיב על רונן לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם