אנשים טובים באמצע הדרך

מאת: ד"ר יצחק לונדנר / פרק מהספר: "יש אמת באגדות"

 

רכשתי הרבה ניסיון בטיולים מאולתרים בעולם, רכשתי ניסיון ומסקנות. אחת המסקנות היא שבטיול שבו אתה בודד, אתה נתקל בהרבה יותר אנשים מקומיים ובעקר באנשים הטובים. ברגע שאתה מטייל בקבוצה או בזוג, לרוב לא נוצר קשר עם המקומיים. גם בנסיעה בטרמפים הכלל הזה עובד. הלא נחמדים פשוט לא עוצרים.

בטיול הארוך שבו נסעתי רצוץ על אופנוע עייף מאיטליה לאיסטנבול, הגעתי לקטע דרך ביוגוסלביה שהיה כולו מישור ללא צל של בית, במיכל הדלק המפלס הלך וירד ובמפה לא צוינה כל תחנת דלק בהמשך. אמנם נסעתי מלא תקווה למצוא תחנה בדרך אך לא מצאתי. מפלס הלחץ עלה ככל שמפלס הדלק ירד. התחלתי לנהוג בצורה איטית וחסכונית תוך כיבוי מנוע בירידות.

אחרי כשעה של מתח הולך וגואה ראיתי לפני מכונית. חיפושית צהובה חונה מימין לצד הדרך מלאה באינספור ילדים. בעל הרכב עמד על הכביש ומיכל ריק בידו, מנופף ומבקש שאעזור לו. ידעתי שאין ביכולתי לעזור אך קיוויתי שהוא יוכל להדריך אותי לתחנה הקרובה.

להלן השיחה בינינו: “בנזינה, נימה בנזינה"  עניתי לו : “גם אני נימה בנזינה". פתחתי את מכסה מיכל הדלק והראיתי לו את המצב העגום, והוא ממשיך : “ליטר בנזינה" ואני עונה: ”נימה ליטר בנזינה" והוא ממשיך בשלו ומסמן לי  באצבעות: חצי ליטר בנזינה?

ראיתי שאני לא משתחרר ממנו ושבין כה אשאר תקוע בלי דלק, קילומטר פחות או מטר יותר כבר לא משנה, פתחתי את הברז הצדדי של המיכל ומילאתי לו בקבוק של חצי ליטר, נתתי לו אותו וברחתי לפני שירצה גם שמן.

המשכתי לנסוע בחסכנות ובאיטיות כשאני מכבה מנוע בכל ירידה ולפעמים גם בעליה. אחרי כרבע שעה מורטת עצבים שכל רגע מקרב אותי לעצירה סופית בצד הדרך אל מול השמש השוקעת, אני רואה את מיודענו בחיפושית, הפעם ללא הילדים, עומד שוב באמצע הכביש ומיכל בידיו, ומאותת לי נואשות. כבר לא חששתי לעצור כי לא היה מה לסחוט מהמיכל.

עצרתי לידו ולהפתעתי הוא פתח את המכסה של מיכל שבידו יצא דלק נהדר שמילא לי כמעט חצי מיכל באופנוע. מסתבר שהוא נכנס לכפר צדדי, מילא דלק למכוניתו וגם מיכל עבורי,  יצא בדרך קיצור מצידו האחורי של הכפר וחיכה לי על הכביש. המחווה של האלמוני חסר השם הצילה אותי מלילה של שינה בשדות. הדלק שנתן לי הספיק ליותר מ-100 ק"מ.

הדמות שלו עד היום עולה בזכרוני ומחממת את ליבי. ללא מילים פרט ל"בנזינה" ו"נימה בנזינה" הגענו שנינו להבנה ומעין אחוות אחים באמצע הישימון.

אלו חוויות שנתקלים בהם בטיולים בודדים ללא מלווים, ללא קבוצה או מדריך.

עברו מאז כ 45 שנה אבל הסיפור נאגר אצלי בתיבה ועכשיו שהחלטתי לכתוב ספרון חוויות, הסיפור הזה היה בין הראשונים שצף. ניתן להוסיף מנגינת רקע:”אנשים טובים באמצע הדרך"

עדיין בעניין האנשים הטובים,  המשכתי בנסיעה וקירקורים הזכירו לי שלא אכלתי הרבה שעות. עקב הדלפוניות הקשה החלטתי להכנס למסעדה בדרך ולהזמין לי כריך צנוע. בעודי אוכל הבחנתי שמספר נהגי משאיות, כנראה בולגרים, שישבו בשולחן קרוב מסתכלים לעברי . אחד מהם אמר באיטלקית: “זה מה שאתה אוכל? זה לא בסדר" קראו למלצר והזמינו עבורי צלחת גדושה באורז, צלי כבש ברוטב וגרגרי חומוס. מנה שרק יכלתי לחלום עליה. בעודי אוכל ומלקק את האצבעות הם קמו, שילמו את החשבון שלהם ויצאו לדרכם. אני נשארתי אמנם שבע אבל עם חשבון ששינה לי את המשך הנסיעה. אולי גם הם אנשים טובים שחשבו שאני פשוט לא יודע מה להזמין ועשו לי טובה.

היום, אחרי שנים רבות, הסיפור נראה חמוד, אך באותו רגע היתה לי דעה מאד שונה גם עליהם וגם על המקצוע של האמא שלהם ואולי גם האחות.

5 תגובות לאנשים טובים באמצע הדרך

  1. אליל הרעם // 05/03/2021 um 12:06 // הגב

    אחלה קריאה להפסקה הקצרה שעשיתי עכשיו מלהתעסק באינדיאנה הארורה… ד"א גם בארץ יש נחמדים. נתקעתי בלי דלק פעם כמו ילד, עצר לידי רכב עם בחור צעיר, אסף אותי לתחנת דלק והחזיר אותי לאופנוע מהתחנה…

  2. מה לעשות אני עם ג'ריקן ובלי מסיכה עם כל הכוונות הטובות אנשים בורחים ממני
    ינוקקא תביא בוסה בוא נשלים יא PC

  3. 35 שנה לאחור, אמצע הלילה, אני והגברת הצעירה שלי יוצאים מפאב קצת שתויים, אחרי כמה קילומטרים הנבלה גוססת, נגמר הדלק, איפה שהוא בין צומת סגולה וכפר סבא, רואה צ'קלקה כחולה מהבהבת, נעמד על השוליים והופ הם עוצרים. "המדורניקים" מדביקים אותי לטרנזיט, רגע, נתקעתי בלי דלק אני מסביר, לא מעניין אותם, צעקות, בלגן. פתאום מופיעה עוד ניידת, מה קורה? הוא שואל, נתקעתי בלי דלק, והבנאדם לוקח אחריות, מעלה אותי ואת הגברת ולוקח אותנו בניידת לתחנת דלק בפתח תקווה, מחפש איתנו מיכל ריק בפחים, ואחרי שמילאנו דלק, מחזיר אותנו לאופנוע וממתין עד שנניע ונהיה בתנועה. גם לי יש אופנוע מסביר, מאחל נסיעה טובה וממשיך לדרכו.

  4. במילניום הייתי בסידני.
    מפאת הגבלת שהיה של חצי שנה טסתי לאוקלנד לזמן מה. דרוויש כמעט בלי גרוש על התחת.
    חורף. קר גשם. ברקים ורעמים ואני ישן בצידי הדרכים באוטו צהוב (300 דולר) ששותה יותר שמן מדלק ומעשן עד לפלנד.
    בזמנו עשיתי תחרות/משחק כיצד ניתן להתקיים בעשר דולר ניו זילנדי ליום (שזה המבורגר צהרים בהאנגרי ג'ק או קופסת טונה ולחם אבל לא גם וגם)
    מפה לשם תוך כדי גשם מצאתי המלצה בלונלי פלאנט על שמורת טבע באמצע שום מקום באי הצפוני אמרתי סבבה.
    עכשיו אני בן עשרים ושבע כזה שרירי מעבודה במובינג ועם זקן שחור בארצנו הלבנטינית ישר עוצרים אותי על פרופיילינג.
    נכנס לשמורה עוצר מיד בצד ונכנס לבודקה.
    אישה מבוגרת מטר וחצי עם משקפיים וחיוך.
    אני – יו טל מי מיס איי כן סליפ היר אין דה קאמפ יס? פרי נו מוני יס?
    היא. קצת בהלם מי אתה מאיפה באת תראה איזו סערה בחוץ רוצה לישון בעיקרון אין בעיה איזה משיגנע
    בעודי מתארגן בנוחות על הקרטונים באוטו בשש בערב כזה היא באה עד לצהוב דפקה בחלון "תשמע אנחנו אוכלים ארוחת ערב רוצה?"
    אוקיי קסד נכנס לבית ועושה סד"ק – אישה מטר וחצי מפרק בלי בעיה אבא טאוויל (משפחה מגרמניה) גם אותו מפרק מה יש לנו פה ילדה בלונדינית בת שנתיים? עוד ילד בן שש?
    מה ניטרק איתכם יא הלומים באמצע היער אתם מכירים את הרקע שלי שאתם נתונים לי לישון מטר וחצי מהילדה שלכם ???

    בקיצור היה מצחיק הרמתי פה ושם חבילות חציר בשביל להצדיק את קיומי
    וגם האמא היתה מורה בבצפר אז עשיתי לכיתה שלה הופעה סתם באמצע השבוע – "מי מן פרום יזראל לנדד סודנלי און יור גרונד אני קווצ'טיונז?"

להגיב על ינוקא לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם