אוגוסט

מאת: צב טמים

יש ימים שעדיף לא לצאת מהבית. נגיד- אוגוסט.

שבת, שתיים בצהריים והעולם שמחוץ למזגן נראה לי בהיר מידי, והרבה יותר מידי חם. מבחוץ חודרים לבית קולות של מטיילים שהשתלטו על הפינה הפרטית שלי על הנחל, צווחים וצוחקים. כשהם מפעילים מערכת קריוקי ניידת אני נשברת ופותחת את הדלת כדי לצאת להשתיק אותם. ומיד סוגרת אותה בחזרה. וואו, כמה חם בחוץ. כמו לפתוח תנור אפיה, בחיי.

אני חוזרת פנימה, אבל הרעש מבחוץ מחלחל ואני לא מצליחה לשבת בשקט. אני אורזת את עצמי לתוך הציוד ויוצאת. אני שונאת את אוגוסט. הם בכל מקום, האנשים, ומאיזושהי סיבה עלומה אסור להטביע אותם.

מבלי לחשוב אני פונה ל-918, שהוא לא רק הכביש הקבוע שלי, הוא גם אחד הכבישים החביבים עלי באופן כללי. אני מבינה את הטעות שלי דקה או שתיים אחר כך, כשג'יפ עירוני קטנטן מתיישב לי על הזנב ומסרב להרפות. בשולי הדרך פזורות מכוניות של מטיילים, וריח עשן ממלא את הקסדה שלי במקום הריח הרגיל של הנחל. אני צריכה לזכור לשלוח לפה פקח כשאעצור. אסור להדליק פה אש.

אני מאיצה קצת, בתקווה שהנודניק יבין את הרמז וישמור מרחק, אבל הוא רק מאיץ אחרי ונשאר צמוד לישבן שלי. אז אני מאיטה. נו, תעקוף! לא עוקף. מאיטה עוד קצת. הנודניק מאט גם הוא. בחייך! תתרחק! מה יש לך? אני נצמדת לימין עד כמה שהכביש מאפשר ומאותתת. הנה, זה הכי ברור שאני יכולה. אני צב, אתה לא, אתה מציק לי, סע! לא נוסע. שונאת את אוגוסט, כבר אמרתי? אני חוזרת למרכז הנתיב ומעיפה עוד מבט במראה. הנודניק כל כך קרוב שאני יכולה להרגיש את המנוע שלו נושם עלי. עוד רגע אוכל לרדת ימינה לשביל ולעצור. אולי זה ישכנע אותו לעזוב אותי בשקט.

בזוית העין אני קולטת תנועה מימיני. לעזאזל עם הנודניק. הוא הצליח להסיח את דעתי. כתם חום-אפור שועט אל הכביש. אין מצב שאני עוצרת. גם אם הייתי במהירות שתאפשר את זה, הנודניק מאחורי יכנס בי, והאופנוע עוד בטראומה מהפעם הקודמת שרכב ניסה להתיידד איתו מאחור. אני מאיצה ומכוונת את הבריטי למה שנראה כמו הזנב של הכתם, מתפללת שהוא ימשיך באותו הכיוון ובאותה המהירות. אי אפשר לדעת איתם, עם הכתמים האלה, במיוחד כשהם רצים במהירות כזו. לפעמים הם פשוט מתבלבלים ועוצרים.

לעיקול שמגיע מיד אחר כך אני נכנסת מהר מידי ובזווית מאד לא מוצלחת. אין לי מושג איך, אבל היה לי זמן להסתכל על התעלה מימיני, להבין שאני בדרך אליה, לשכנע את עצמי לנתק ממנה את העיניים, לאבד את האחורי לרגע, להתייצב, ועוד להספיק להאט לפני העיקול הבא. עברו אולי שניה או שתיים, אבל הן ארכו נצח.

ובתוך כל זה, עם אטמי אוזניים ומוסיקה בקסדה, אני לא מצליחה שלא לשמוע מאחורי את חריקת הבלמים, את החבטה העמומה ואת היבבה. כשאני עוצרת בצד אני שמה לב שעבר קצת זמן מאז הפעם האחרונה שנשמתי. הנודניק עובר אותי מבלי להאט. הוא אפילו לא עצר לבדוק מה קרה לכתם.

אני שונאת את אוגוסט.

יש ימים שעדיף לא לצאת מהבית, בחיי.

 

3 תגובות לאוגוסט

  1. Motomaniaca // 22/09/2016 um 10:46 // הגב

    אוי. אני מרגישה ממש רע בשביל הכתם עכשיו… פעם אחת עבר מולי כתם (מהסוג הגדול עם הקרניים) והספקתי לראות כמה שהוא בעצם פרוותי. לא נעים.

  2. רוב הנהגים מחוברים לרדיו,למזגן ולוואצאפ.
    ככה זה היום.
    כמה חבל על החיה.

    • פעם עליתי ברמה וראיתי בז, ושועל אמיץ שדיגמן באומץ באודם ובסובלנות עד ששלפתי את הפאבלט לצלם…
      ואפילו הרמתי צב באיזה שביל. בשביל שידגמן לי
      אבל צבים סובלים מדיסאוריאנטציה. וצבות על אחת כמה וכמה מתברר. שכך ננזפתי ע"י צבה לא כ"כ תכלת כאילו מינגלתי את הצב.

      אז חזרתי לתל הביב עיר הקשת הנצחית.
      והפסקתי לייחס חשיבות לצבות וואניביז דגות צומי בדוגיגים.

להגיב על פלג לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




16 − fifteen =