"עבר את קיר המוות" – ראיון עם זאביק קמינסקי ז"ל

"פחד? אני כל החיים רק מחפש את הפחד. איפה שיש פחד – אני בפנים!"

בשבוע שעבר מת אופנוען מיוחד. אני מביא כאן ראיון שערכתי עימו לפני 4 שנים.

זאביק נולד בקריות של חיפה ושם גם העביר את כל חייו למעט השנים שהיה בחו"ל. היה בן 72 במותו ורכב 56 שנה ברציפות. באופן מרגיז במיוחד הוא לא דאג לתיעוד במידה הראויה. בקושי מצאתי אצלו קצת תמונות באיזה אלבום. במזל, ממש במזל, שרד סרטון שהפיק צוות של הטלוויזיה הקהילתית בצפון. הנה הוא:

 

צילום ועריכה: טלוויזיה קהילתית "גיל הצפון"

*     *     *

הקומנדו של מריו: "איפה שיש פחד – אני בפנים!"

10מתי התחיל הרומן?

זאביק: בגיל 16 כמובן. ברגע שרק אפשר להתחיל. ביקשתי מאבא 500 לירות לקנות BSA, הבטחתי החזרים בתשלומים, אבל אמא קפצה והתערבה: "רוצה אופנוע? – לך לעבוד". אז הלכתי לעבוד.

במה עבדת?

זאביק: אצל אבא. הוא היה קבלן סלילת כבישים. הייתי פורק ממשאיות אבני שפה של מדרכות, כל אחת במשקל 50 ק"ג. הידיים נהיו לי עיסה של דם. אחרי כמה חודשים הלכתי וקניתי את האופנוע הראשון שלי, BSA בנפח 500 סמ"ק.

איך נראו החיים לנער בן 16 מכסא האופנוע?

זאביק: כיף אדיר. האופנוע התלבש לי לחיים כמו כפפה ליד. מגיל אפס רק חיפשתי הרפתקאות. לא ישבתי רגע במנוחה. התאספנו חבורת נערים בקפה של מריו ומשם היינו יוצאים לחפש בחורות, לצוד חתיכות. הים היה קרוב אז היינו יורדים לחוף ומשתוללים שם. עשינו התערבויות של אומץ. קראו לנו "קומנדו מריו".

היית שייגץ?

זאביק: חיפשתי את התעלולים והטריקים מהרגע שעליתי על האופנוע. גלגל קדמי, גלגל אחורי… הייתי נוסע קילומטרים על וספה עם סירה על הצד, הסירה באוויר. ניסרתי את האגזוז של ה-BSA שיעשה המון רעש. כשהייתי חוזר הביתה ב-3 לפנות בוקר כל השכונה היתה מתעוררת.

1

לא חיפשו אותך?

זאביק: חיפשו, ועוד איך חיפשו. הגישו למשטרה תלונות ומפקד משטרת זבולון היה טומן לי אמבושים. סידר ניידות וויליס בשורה לרוחב הכביש לחסום אותי. עברתי ביניהן וברחתי לכיוון פסי הרכבת, שם עליתי על המסילה ונסעתי לאורכה. יכלו רק לחלום לתפוס אותי.

 לא פחדת ?

זאביק: פחדתי? אני כל החיים רק מחפש את הפחד. איפה שיש פחד – אני בפנים!

האופנוע נשאר איתך גם בצבא?

זאביק: בטח. מגיל 16 ועד היום לא ירדתי מהאופנוע. זה חיבור לכל החיים. הייתי נוסע איתו לבסיס. הייתי צוללן בחיל הים. אני צולל עד היום. גם צונח בחוף הבונים.

3

קיר המוות: "לך מפה, מי אתה בכלל?…"

פציעות? תאונות? השבתות?

זאביק: כלום. שום כלום.

איך ייתכן? הרשה לי לפקפק נמרצות!

זאביק: אם לא מפחדים, לא נופלים. אתה יכול לחצות שמן וסולר על הכביש אם אתה יודע מה לעשות. מהרגע הראשון התחברתי לאופנוע עד הסוף, רציתי לדעת ולהכיר כל מה ששייך לרכיבה עליו. הייתי מנסה ולומד ובסוף גם יודע מה בדיוק צריך לעשות בכל מצב. על בוץ הייתי מחליק הרבה. אחרי הצבא ירדתי לסדום לעבוד במפעלי ים המלח. אמרו שזה קריעת תחת אבל אפשר להרוויח יפה. עבדתי שם על משאית 18 שעות ביום. העמסה ופריקה בתוך חצר המפעל. שנה וחצי ככה. היתה לשון יבשה בוצית שנכנסה לתוך המים. הייתי נכנס לשם עם האופנוע, ים המלח מימין ומשמאל, ומחליק מצד לצד למצהלות הקהל, עובדי המפעל.

חזרת הביתה לקריות. מה עשית?

זאביק: קודם כל המשכתי להתאבק. עוד מהנוער הייתי במועדון ההיאבקות בסגנון יווני-רומי. כשחזרתי לזה אחרי הצבא הייתי אלוף ישראל 7 שנים. היה נחמד. עשיתי התערבויות.

התערבויות?

זאביק: בוודאי. גם על כסף. החבר'ה שמים כסף, אני מנצח, לוקח את הקופה והולך הביתה. ויכוחים עם החבורה נגמרו בשאלה: "יש בעיה? – בוא נלך מכות". ככה גם התחיל הרומן שלי עם המשטרה.

2

איזה רומן?

זאביק: יצא לי שם של אחד שיודע להכניס מכות וגוייסתי להדריך קרב מגע. במשך שנה הכשרתי שוטרים בקרבות מגע. בין לבין קראו לי לעזור במרדפים בקריות. אחר כך עזבתי וחזרתי למשטרה כמתנדב אחרי שנים, בשנות ה-90.

רגע, לפני שאתה קופץ קדימה – ממה התפרנסת?

זאביק: פתחתי תחנת סיכה עם שותף. הייתה לי תעודת אומן במכונאות.

מאיפה הידע במכונאות?

זאביק: מהאופנועים כמובן. מגיל 16 פתחתי וסגרתי מנועים. למדתי לטפל ב-BSA לבד.

וכל הזמן הזה אתה עם החבורה של קומנדו מריו ממשיך להשתובב ולחפש הרפתקאות

זאביק: אכן, כל הזמן. יום אחד, שנת 1971, הגיע קרקס מדראנו לארץ וחנה בצ'ק פוסט. רכבנו לשם כל הכנופיה לראות את קיר המוות. היה את אוהל הקרקס ובחצר הייתה זירה נפרדת לקיר המוות. כשהגענו הודיעו שההופעה מבוטלת כי הבחור האיטלקי הרוכב נפל ונפצע (אחר כך גם סיפרו שהוא מת מפצעיו). ישר התערבתי עם החבר'ה שאני יכול להחליף אותו.

מה? מאיפה לך לדעת מה צריך לעשות שם על הקיר?

זאביק: ידעתי בדיוק! הלכתי לפני כן לראות את ההופעה כמה פעמים, עקבתי בדקדוק אחר מה שעושים שם וידעתי בדיוק מה צריך לעשות. הלכתי למנהל הקרקס ואמרתי לו שאני יכול להחליף את הפצוע שלו.

והוא בטח קיבל אותך על המקום

זאביק: הוא אמר לי "לך מפה, מי אתה בכלל?…". על זה עניתי לו: "עשיתי את זה כבר. בחו"ל". הוא הסתכל בי עוד פעם ובטח חשב לעצמו "מה יש לי להפסיד?!". "תעלה" – הוא אמר. נכנסתי לזירה ועליתי על האופנוע. כמו שחשבתי – ידעתי בדיוק מה צריך לעשות. עשיתי כמה לולאות וירדתי. הלב רעד לי מהתרגשות אבל ההופעה הייתה מוצלחת.

גם הוא חשב כך?

זאביק: כן, כי עובדה שהוא מיד הציע לי לחתום על חוזה העסקה.

ואתה בטח אמרת לו שסתם התערבת עם החבר'ה

זאביק: לא. חתמתי על חוזה. הצטרפתי לקרקס מדראנו ו-4 שנים נדדתי איתם בעולם.

4

פשוט כך?

זאביק: כן, הלכתי על מה שראיתי לנכון באותו רגע ולא התחרטתי. נסעתי ברחבי העולם כשבימים ההם בארץ עוד לא ידעו מה זה חו"ל, והגעתי למקומות שישראלים עד היום לא היו שם כמו רוסיה הקומוניסטית וארצות ערב. אפילו בסוריה הייתי. ארגנו לי אשרת כניסה מיוחדת.

היה קשה? היה קל? היה כיף? איך המשכורת?

זאביק: היה מיוחד. התנתקתי מהמשפחה והחברים שלי ו-4 שנים חייתי כמו צועני. בקרוואן. בדרכים. בנדודים. אבל הייתה לזה תמורה. היות ואני סוחר מלידה סגרתי על משכורת גבוהה – 5,000 דולר בחודש, וזה עוד לפני הטיפים שזרקו לי הצופים. בשנות השבעים המשכורת הממוצעת בארץ הייתה 500 דולר, אז אתה יכול להבין שעשיתי כסף טוב מאד מהסיפור הזה. בתמורה נתתי את הנשמה. עליתי כל יום לקיר 12 פעמים. היו מבסוטים ממני. נתתי תמורה מלאה לכסף. קיבלתי הצעות עבודה מהרבה קרקסים בעולם.

איזה אופנוע?

זאביק: דוקאטי 350 סמ"ק. לא זוכר את הדגם. עגלה, אבל למדתי אותו על בוריו. הקפדתי על הצמיגים הנכונים וכל שבוע הייתי מפרק את הקרבורטור ומנקה ומסדר שלא יכבה לי כשאני על הקיר. לתת גז זו לא הבעיה כשאתה למעלה. הסגירה של הגז היא הקריטית. אתה צריך להיות בטוח שהאופנוע לא יכבה לך כשאתה באוויר. היה לי כבל גז מיוחד קשור ליד.

איך כבל גז מיוחד?

זאביק: כבל הגז היה מלופף על צינור ונתון בתוך כפפה מיוחדת שהייתי לובש. קראו לזה "הנד-גז". יצא שלא ממש צריך לסובב מצערת אלא למשוך עם היד וזה נתן מכת גז מאד חזקה ופתאומית שהיתה נחוצה לעלייה הראשונה על הקיר וגיליתי שכך יש גם יותר רגש ויותר שליטה.

ראיתי רוכבים על קיר המוות. הם רוכבים בלי קסדות ועם וסט עור פתוח

זאביק: לא, לא. הקפדתי על קסדה, כפפות, והייתה לי חליפת הופעות מיוחדת.

איך רכבת על הקיר – מימין לשמאל או משמאל לימין?

זאביק: משמאל לימין כמובן. ביד ימין יש את הגז ואילו יד שמאל פנויה לגעת בידיים המושטות של הקהל. לתת כיפים. לפעמים גם הייתי מתבדח וחוטף חפצים, סלים או ארנקים מידי הצופים וזורק לזירה למטה. בסוף ההופעה הייתי מחזיר כמובן. היו באים לקבל את זה חזרה ולהצטלם איתי וכמובן שגם משאירים טיפים…

8

המועדונים, המסעדות, החנויות: "מכות? בלגנים? – אני מתאבק, שכחת?…"

למה הפסקת אחרי 4 שנים?

זאביק: חברת הביטוח הודיעה על הפסקת החוזה. אני חושב שבאיזשהו מקום מישהו נפל ותבע, אז נבהלו. בכל אופן, בלי ביטוח לא הסכמתי להמשיך. עזבתי וחזרתי הביתה. לא צריך להצטער. היה טוב ונגמר. נשארו לי חוויות מיוחדות מאד מהתקופה, למשל קשרים עם בית המלוכה הירדני.

12איך זה?

זאביק: כשהופענו בירדן המלך חוסיין בא והתעניין. הוא היה אופנוען שרוף ומושבע. יצר איתי קשר ושמרנו עליו. אחרי שנחתם הסכם השלום עם ירדן, היינו יוצאים לטיולי אופנועים בני שבוע בממלכה, ותמיד הוא ידע על זה והיה מזמין אותי ואת החברים לבית המלוכה לחאפלה קטנה. כשהוא מת שלחו לי הזמנה לבוא להשתתף בהלוויה.

הזמינו אותך להלוויה של המלך חוסיין??!

זאביק: כן. ידעו שיש לנו קשר מיוחד. נסעתי כמובן.

חזרת ארצה מקרקס מדראנו – מה עכשיו?

זאביק: עשיתי קצת חלטורות. הכנסתי ילדים עם האופנוע לבר מצווה, פעלולי מרדפים בסרטים. ואז פתחתי מועדון לילה אחד ואחר כך עוד אחד. הראשון היה במוטל ארגמן בעכו ושמו היה A-30. השני היה בנמל חיפה וקראו לו 'טנגו'.

בנמל? קהל קשה במקצת , לא? עיר תחתית, מלחים שיכורים, מכות, בלגנים

זאביק: מכות? בלגנים? – אני מתאבק, שכחת?… מי שעשה צרות היה צריך להיתקל בי… ידעתי ללכת מכות.

כמה שנים החזקת את המועדונים הללו?

זאביק: כ-25 שנה. יצאתי מהם בסוף שנות ה-90. תוך כדי כך פתחתי 2 מסעדות ששמן היה 'המפגש'. הראשונה נפתחה ב-1983 בתחנת הדלק של כפר מסריק. היא קיימת שם עד היום. מסעדה שעבדה חזק מאד. היתה פתוחה 24 שעות והמטבח הוציא 2,000 מנות ביום. השניה היתה בקריית מוצקין. 3 שנים הייתי בעסקי המסעדות.

אז מה – ניהלת גם מועדונים וגם מסעדות במקביל?

זאביק: היו לי שותפים. בסופי שבוע בדרך כלל הייתי במועדונים ובאמצע השבוע במסעדות, אבל מהמסעדות יצאתי די מהר. נגמר לי מזה. רכשתי חנויות בקריות במקומן. יותר טוב.

אילו חנויות?

זאביק: רהיטים, רהיטי ילדים, מוצרי תינוקות. יותר נוח, יותר סולידי. המשפחה יכולה להשתלב. גם היום יש לי כמה חנויות להלבשת נשים ועובדות בהן אשתי ובתי.

16

מתנדב במשטרה: "הייתי נכנס לכפר לבד, אוזק אותו לאופנוע, ויוצא החוצה"

מה לך ולבגדי נשים? איפה האופנוען? איפה רוח ההרפתקאות?

זאביק: אני דואג להנהלת חשבונות, למלאים, לקניות. אבל אתה צודק, היה חסר לי משהו אז במקביל התנדבתי למשטרת התנועה.

איך זה הגיע?

זאביק: זה התחיל כפנייה ללוות את רכב הנשיא, חיפשו מישהו שיודע לשלוט באופנוע. כדי להכניס אותי למערכת הוגדרתי כמתנדב במשטרת התנועה. מכאן התחילה דרך ארוכה.

לאן הלכה הדרך?

9זאביק: הדרך הזו נמשכה 12 שנים. למעשה עד לפני שנתיים. התנדבתי לשיטור תנועה במשרה מלאה. הייתי יוצא למשמרות של 9 שעות לבד על האופנוע, 5 פעמים בשבוע. הייתי סגן מפקד יחידת מתנדבים, קצין ניהול. כינו אותנו: 'כח זאביק'. דאגתי לאופנועני המשטרה להשלמת ההכשרה על האופנועים. העבירו אותם דרכי.

כל זה כמתנדב?

זאביק: כמתנדב, ללא שכר. נתתי מעצמי את הכל. גם גם המרדפים וגם ההדרכה בירדן.

אילו מרדפים? איזה ירדן?

זאביק: הייתי רודף אחרי גנבי רכב, גנבי אופנועים, גנבי טרקטורונים. גם בשטח גם בתוך כפרים ערביים שהמשטרה נמנעת מלהיכנס לתוכם בדרך כלל. הניידות היו מחכות בכניסה לכפר ואני הייתי נכנס לבד רכוב, תופס את הנרדף, אוזק אותו לאופנוע ומוציא אותו החוצה למעצר. גם אחרי מבריחים רדפתי. פעם תפסנו מכונית עם חומרי לחימה מוברחים.

ומה אמרת לגבי ירדן?

זאביק: העברתי קורס לשוטרים רכובים במשטרה הירדנית. אסור בירדן לרכב על אופנועים אז היו צריכים להביא מישהו מבחוץ שידריך אותם. אני לא בטוח שמותר לי לדבר על זה בכלל…

על מה רכבת במשטרה?

זאביק: על הכל: הונדה, מוטוגוצי, KLE, וכמובן אופנועי ב.מ.וו.

על מה אתה רוכב היום?

זאביק: הונדה פיורי.

עם מי?

14זאביק: אנחנו חבורת ותיקים שרוכבים יחד אם כי מדי פעם מצטרפים גם חדשים וצעירים. מתכנסים אצלי בבית לא מעט, בעיקר בקיץ, למנגל ובירה מהחבית בחצר.

איך אתה, הזאב הבודד, מסתדר ברכיבה עם חבורה?

זאביק: אני דווקא רוכב הרבה עם אחרים. אם שומרים על חוקי נסיעה בקבוצה – אני רגוע. לפעמים אני מזהיר את הצעירים החדשים: "אם תעקפו אותי מימין – אני אבעט בכם". יצאתי לטייל עם קבוצות בחו"ל, באירופה, בירדן. גם למדבר המערבי במצרים יצאנו קבוצה, אבל שם כבר היינו רק אופנוענים מנוסים, כאלה שיודעים לרכב מהר ולהתקדם בקצב בליווי של משטרת התיירות המצרית.

 

אופנועים ספורטיביים? רכיבת ספורט?

זאביק: עברתי גם את זה. היו לי ג'יקסר ו-R1, קאוואסאקים. היתה תקופה שרכבתי קבוע עם חבר – גיל חי – לסדום ערד ולכביש הצפון.

הילדים רוכבים?

זאביק: עם הבן שלי, אבי, אני עושה לפעמים טיולים. יצאנו לאירופה יחד לטיול רכוב.

הנכדים?

זאביק: לקחתי את הנכד בן 4 לקנות לו ימאהה 50 סמ"ק שמיועד לילדים קטנים. אשתי עליזה ראתה את זה והטילה וטו: "עד כאן! אתה לא קונה את הדבר הזה לילדון!".

עליזה, איך הוא הגיב?

עליזה: הוא התרגז ואמר "אוקי, תקני לו מסרגות…"

*     *     *   

6

כל שאלה שאני שואל את זאביק – יוצא סיפור. אחרי כ-70 סיפורים אני בטוח שיש עוד 170, ושאת הרוב עוד לא שמעתי. איך אני יכול לדעת מה לשאול כדי שהוא ייזכר בעוד משהו? אבל גם ככה זה נראה לי  מלא עד הגג. לך תחלוב מבן אדם שיושב על אופנוע 52 שנה את כל ההרפתקאות שהוא עבר…

הוא ועליזה נשואים כבר 45 שנה. אני מגשש אצלה בזהירות: "עליזה, נכון שהוא קצת סיפורניק?… לא הכל בדיוק אמת, אה?…", ועליזה שוצפת מיד בהגנה נחרצת: "הכל אמת, ועוד לא שמעת כלום. הוא איש מדהים!".

איך זה לחיות עם אופנוען כל כך הרבה שנים? התרגלת?

עליזה: זה היה נתון כניסה. מעולם לא היה דיבור על משהו אחר. מן ההתחלה הוא אמר לי: "אנחנו על האופנוע. אין מכונית". לחתונה לבשתי שמלת כלה לבנה, התיישבתי מאחורה ויחד עלינו לחופה.

עלינו?

זאביק: היה צריך לעלות מדרגות כדי להגיע לאולם החתונות בקומה השנייה…

 

7 תגובות ל"עבר את קיר המוות" – ראיון עם זאביק קמינסקי ז"ל

  1. אדם מיוחד מאד שמיצה כל רגע בחיים אשריו.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) // 31/07/2016 um 11:14 // הגב

    תענוג לקרוא, כיף אמיתי

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) // 01/08/2016 um 6:56 // הגב

    אחת הכתבות היותר טובות שקראתי, בן אדם מדהים.

  4. אמיר שרון // 01/08/2016 um 23:14 // הגב

    מרתק.

  5. אדם מדהים.
    כיף לקרוא.
    יהיה זכרו ברוך.

  6. יוסי גלינסקי // 04/08/2016 um 20:01 // הגב

    סיפור חיים מרתק, איש מדהים, יהי זכרו ברוך

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) // 21/05/2018 um 9:52 // הגב

    סיפור מעניין על אדם מדהים

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




three × 5 =