"גלגלים בבוץ ויהלומים בכיס" – פרק 1

מאת מחבר הספר: "להצחיק את אלוהים"

מאת: אלי תמוז

   אשת חיל מי ימצא?

 אוגוסט 2005 אנטבה, אוגנדה.

זאת הייתה אמורה להיות עוד עבודה באפריקה, ליווי של טיול אופנועים באוגנדה. משהו פשוט. טיול של יאפים עשירים שרוצים להרגיש קשוחים. לא היה אף רמז שנגמור עם יהלומים במיליון דולר בכיס אחד וסכין מוכתמת בדם בכיס השני. סמכנו על המזל אבל הגורל ניצח.

החברה לטיולי אופנועים באפריקה הייתה עוד יוזמה של גל. היו לו המון רעיונות טובים ומקדימים את זמנם אבל ברגע שהיה צריך להתחייב לביצוע שלהם הוא כבר עבר ליוזמה חדשה. זה טוב להיות צעד אחד לפני העדר אבל אם אתה הרבה לפני העדר , אתה לבד ועד שעדר יגיע יטרפו אותך הזאבים.

גל בא מצפון תל אביב, רזה ונמוך, זריז תנועה ומחשבה, מדבר הרבה. אחד שחושב שהוא יותר חכם מכולם, מסתבך בצרות אבל כמו חתול תמיד נופל על הרגליים. את הצבא עשה באיזה ג'וב נוח בקריה. אחרי הצבא הוא הגיע לאפריקה בג'וב שסידרו לו בסולל בונה ומאז הוא כבר עשר שנים באפריקה. בסולל בונה הוא לא החזיק הרבה זמן בעבודה, היה לו אופי עצמאי מידי. עם הזמן גל הכיר טוב את אפריקה אבל לא הצליח להתרומם בעסקים. בתקופה שכל אנשי העסקים הישראלים בנו קניונים ומרכזי קניות בקמפלה, הוא ניסה לבנות בית מלון באזור נידח ליד מקורות הנילוס ולא הצליח. בזמן שכולם בנו תחנות דלק, הוא הקים חברה לטיולי אקסטרים, קפיצות בנג'י, טיולי רפטינג וטיולי אופנועים. הוא לא רצה להיות כמו כולם ולעשות סתם עסקים, אלא דברים מדליקים והרפתקנים.

בחברת  טיולי האופנועים היו עוד שני שותפים, עמיר ואני. עמיר הצעיר מכולנו, בן עשרים ושמונה, הוא ההפך של גל: איטי, שתקן, גבוה, לפחות מטר תשעים, חזק כמו סוס ונראה טוב. הוא היה יוצא קיבוץ, כולל סיירת מובחרת שעבד כמאבטח בשגרירויות ברחבי העולם ובסוף נתקע באפריקה. אם צריך לנסוע לבד בלילה על אופנוע ולעבור דרך שמורה מלאה באריות בשביל להביא חלק לאופנוע תקוע, עמיר הוא האיש. אם צריך להביא חבילה בלילה מהתחנה המרכזית בקמפלה, וזה מסוכן לא פחות, עמיר יתנדב. אפשר היה לסמוך עליו בזכות עוד תכונה אופיינית ליוצאי יחידות מובחרות – דבקות במטרה. מרגע שקיבל עליו לעשות משהו הוא היה מוכן להתאבד עליו עד שיצליח. אבל היה בו גם משהו מתנשא. לא רק בגלל הגובה והמראה. בעולם שלו בן קיבוץ נחשב עדיין לתואר אצולה. כישורי הלחימה שלו לא כל כך עזרו לו איתי כי גם יש לי חגורה שחורה בקרטה, וגם כי במקום שממנו באתי להילחם הגון לא נחשב ליתרון. איך שהגעתי לאפריקה היה בינינו קצת מתח ופעם אפילו הלכנו מכות, חצי בצחוק חצי ברצינות. הוא נכנס בי חזק, חייכתי ושברתי לו שתי צלעות, אחת בכל צד, ומאז יש בינינו יחס של כבוד הדדי.

אני גבוה כמעט כמו עמיר. באתי מהשכונות של דרום תל אביב וכמיטב המסורת השכונתית לא הלכתי לצבא. במקום זה שירתתי בכלא, קצת על פריצות קטנות, קצת על סמים קלים. אחרי זה עבדתי במוסכים לאופנועים, התחתנתי  והתגרשתי פעמיים. בגיל ארבעים וקצת עזבתי את כל הנשים הילדים ועבודה כמו חמור וברחתי לאפריקה. הגעתי רק לשבועיים בשביל לתחזק את האופנועים של גל ואני שם כבר שנה. בגלל הידע שלי באופנועים הייתי שותף רצוי, אבל לא הייתי בקטע של טיולי רפטינג או קפיצות בנג'י. גם לישון בשטח לא אהבתי. זה לא נוח ויש יתושים. טיפלתי באופנועים  והעדפתי להעביר את שאר היום בשכיבה בערסל, בקריאת ספרים ועישון ג'וינטים, ורק כשלא הייתה ברירה וגל חסר-המנוחה היה מצליח לארגן טיול אופנועים, הייתי מצטרף אליהם.

הטיול התחיל בסדר, אספנו את הקבוצה בשדה התעופה ,חבורה של שישה גרמנים בני ארבעים פחות או יותר, המומים מהמפגש עם הצבע והרעש של אפריקה אבל מחפים בהתנהגות של  'גברים במלכודת' שיוצאים  למסע על אופנועי שטח. הם מתרגשים ואנחנו מפהקים. הגרמנים לבושים במכנסי ספארי ומעילי אופנועים מתוקתקים, ואנחנו בג'ינסים ומעילי אופנועים משופשפים שכבר עברו עשרות טיולים כאלה. גל אירגן את הקבוצה, עמיר קשר להם את הציוד על האופנועים, אני הסברתי להם איך לתפעל ולהניע. הגרמנים הם קליינטים נוחים, יש להם גישה טכנית והם מאוד ממושמעים. שמנו אותם על האופנועים ועזבנו את קמפלה בשיירת ברווזים, אני בראש ועמיר סוגר מאחור. המסלול התגלגל לאורך הגבול עם קונגו,  פה שמורה, שם לילה בלודג'. לקונגו עצמה לא נכנסנו, המדינה הענקית באטרף, כל מיני קבוצות של מורדים שנלחמות אחת בשנייה וכולם נגד הממשלה.

736לקראת סוף הטיול נגמר לנו האשראי בבנק. לא עזרו כל ההתחנפויות של גל בטלפון למנהלת הבנק, היא סגרה לנו את הברז. נאלצנו לחתוך חזרה לקמפלה כשבקושי יש לנו כסף לדלק. כמובן שהיו תלונות מהגרמנים, אבל גל יודע להתמודד עם מטיילים לא מרוצים. הוא שלף סיפור על איזה סיכון ביטחוני –  הטיול נפסק כי התקבלו ידיעות על פשיטה של קבוצת מורדים על כפר במסלול המיועד. המטיילים הגרמנים איימו עלינו בתביעה, אבל אנחנו לא התרגשנו. ממילא אנחנו חייבים הכל לבנק.

אחרי כל הבלגן של הטיול, החזרת האופנועים והחזרת המטיילים לשדה התעופה, ישבנו שלושתנו בקפה של שדה התעופה בקמפלה וזה בהחלט יכול היה להיגמר שם, אלא שגל הלך לשלם על הקפה בקופה ונתקל שם בישראלית. היא פנתה אליו, כי שמעה אותנו מדברים עברית והוא הביא אותה לשולחן. קראו לה ראשל והיא הייתה בערך בת שלושים וחמש, די כוסית וקצת דוסית, ג'ינג'ית גבוהה, לבושה בחליפת עסקים עם חצאית צמודה אבל ארוכה. גל הזמין לה קפה. מסתבר שהיא קבעה עם איש קשר שיחכה לה בשדה התעופה וכבר שעתיים אין כלום, הוא לא מגיע ולא עונה לפלאפון. גל פיתח אתה שיחה בקלילות, כי גל הוא אלוף העולם בסמול טוק וזיהוי הזדמנויות. הייתה לה הזמנה לחדר במלון הילטון במרכז העיר. היא דיברה עברית טוב במבטא צרפתי קל, הייתה די חברותית, עובדת בבורסת היהלומים, פעם ראשונה באפריקה. כששמענו שאת איש הקשר שלה היא מצאה דרך האינטרנט, גל ואני החלפנו מבטים. כמות ההונאות שנעשות באפריקה דרך האינטרנט עולה על כמות הבננות שאפריקה מייצאת.

כולנו התרברבנו וסיפרנו לה סיפורי הרפתקאות וטיולי אופנועים וכמה שאנחנו אלופים באפריקה. גל הציע לראשל להצטרף אלינו בערב לסיבוב בעיר ולמרות שנראינו כמו שנראים אחרי שבוע בתנאי שטח, ראשל הסכימה מיד. היא גם לא פחדה מאופנועים, בתל אביב היה לה קטנוע. היא הציעה שאנחנו ניקח אותה למלון והיא תזמין אותנו בלילה לארוחת ערב. כמובן שהסכמנו. ראשל בחרה לשבת מאחורי עמיר החתיך. אנחנו המשכנו  להוסטל די עלוב שמיועד בעיקר למקומיים, אבל לפחות עם כילות נגד יתושים מעל המיטות. כולנו ישנו בחדר אחד כמו תמיד. גם זול, כי היינו קצרים בכסף, וגם יותר שמח כי כולנו ביחד.

בערב, כשנחנו בחדר, ראשל הייתה נושא השיחה המרכזי. גל הכיר אנשים מהבורסה והעריך שהיא מתווכת קטנה עם רקע משפחתי ביהלומים. עמיר אמר שהוא חושב שראשל נדלקה עליו. זה לא היה פלא עמיר היה חתיך הורס ותמיד זכה בכל הבחורות. ואני אמרתי, "כמה פעמים אמרתי לך שבחורות זה רק צרות".

בלילה הצטרפנו לראשל לארוחה במלון, מין מקום כזה מפואר של לבנים, אוכל מערבי והמון אנשי עסקים וזונות שחורות. בהתחלה ראשל, הכאילו דתיה, חששה לאכול אבל הסכימה לאכול סלט ועד סוף הערב כבר הקפידה פחות. היא סיפרה שאיש הקשר בסופו של דבר הופיע במלון אבל הוא לא יכול לקחת אותה לאן שהיא צריכה. הם היו אמורים לטוס בססנה אבל שדה התעופה סגור. גל התעניין איפה בדיוק שדה התעופה, והיא ענתה "העיר בני בקונגו". כולנו אמרנו לה שקונגו זה מסוכן ולעיר בני עדיף באמת להגיע בטיסה כי אין לשם דרך טובה לנהיגה. את השיחה ראשל ניהלה בעיקר עם גל ונראה שהוא הצליח להקסים אותה. הם עברו לשתיית יין. גל תמיד היה טוב ברושם ראשוני. אני בכל אופן לא התלהבתי ממנה. היה בה משהו מאוד דומיננטי. לא אישה קלה. גל סימן לנו עם היד ועמיר ואני עברנו לשבת בבר. אני לוטש עיניים בבחורות ועמיר המאוכזב בבחורים, או שאולי זה היה להיפך.

כשחזרנו לחדר בהוסטל גל אמר: "תראה יש פה הזדמנות עם ראשל חוץ מהסיכוי לזיין אותה. היא רוצה להגיע למכרות בקונגו ומוכנה לשלם יפה כדי שניקח אותה וניתן לה ליווי ביטחוני, טיול פרטי לקונגו". אני אמרתי שקונגו מסוכנת מידי, כולם יודעים שאין דרך סלולה לעיר בני, ומי בכלל מכיר את ראשל שגוררת אותנו לסוף העולם. "תשמע – התווכח אתי גל – הדרך היא לא בעיה עם האופנועים, כולנו יודעים שהסיפורים על הסכנות באפריקה מוגזמים, ומי היא – אני מברר לך בגוגל בשנייה". הוא פתח את הלפטופ  והתעסק אתו קצת. "יש עליה כמה דברים מעניינים. ראשל רוזנפלד, גיל שלושים וארבע, היתה סגן בצבא ביחידת קרקל. נשואה עם שתי ילדות. באה ממשפחת יהלומנים בלגית מבוססת. אני רואה פה בית כנסת בתל אביב שהם בנו. או בעצם מבוססת לשעבר, הנה יש פה כמה תביעות וצו כינוס נכסים. חוץ מהתביעות הגדולות של בנקים יש נגדה גם קטנות: תביעה מצד בית האבות שם היא מחזיקה את אבא שלה, תביעה מחברת ההסעות שלוקחת את הילדות לבית הספר… בקיצור היא בצרות יותר גדולות משלנו".

אמרתי לגל "תרד מזה, היא בכלל לא תוכל לשלם לנו, לא כדאי להסתבך אתה".  "ואם היא תשלם לנו מראש במזומן עשרת אלפים דולר, אתה בא?" עניתי לו שעדיין האזור מסוכן. שמעתי סיפורי זוועות, בטלוויזיה ראיתי מראות של גופות קצוצות במצ'טות, וגם התגעגעתי לערסל שלי. גל לא ויתר ואמר, שתמיד רצה להגיע לאזור הזה, הוא ידוע ביהלומים שבו, יש שם הזדמנויות, ובכל מקרה צריך לקחת החלטה ולתת לגברת תשובה. את עמיר לא היה צריך לשכנע כי עמיר היה מוכן לקפוץ לכל הרפתקה, ועם אחת כזאת שהייתה סגן בקרקל הוא מסכים לנסוע עד סוף העולם ולא אכפת לו לעשות את זה לבד. ראיתי כמה הם מתלהבים ובסוף אמרתי "לא יודע, אני אחשוב על זה, אולי אלווה אתכם עד הגבול".

בבוקר לקחנו את ראשל לקפה. עכשיו היא כבר לבשה ג'ינס צמוד, ז'קט מבד יקר, ומגפי ד"ר מרטינס גבריים. כבר אמרתי שהיא נראתה טוב. גל והיא נכנסו לפרטי הנסיעה לקונגו. יש לה שם קשר, סוחר יהלומים לבנוני שגר בעיירה קטנה בערך מאה ק"מ מהגבול עם אוגנדה ויש לו אבן מיוחדת שהיא מעוניינת בה. גל פתח במשא ומתן. את האזור הוא מכיר, פעם לקח קבוצה לשמורה של הגורילות, אבל מהצד של אוגנדה. מעבר לגבול, בקונגו, האזור בוער כרגע, יש שם פליטים מהטבח ברואנדה, ומשוגעים דתיים כמו קוני מארגון לשמירת שמו של האל או משהו כזה. הוא מוכן לקחת את הסיכון אם היא תעלה את התשלום. גל ביקש אלף דולר ליום לכל אחד מאתנו, עם מינימום של חמישה ימים, ועשרת אלפים דולר מראש. ראשל התמקחה "שבעת אלפים חמש מאות במזומן עכשיו, והשאר רק אם אני חוזרת עם עסקה". היא הושיטה יד מעבר לשולחן והם לחצו ידיים. התרשמתי. אלף דולר ליום זה חלום של כל פועל. אז עוד קצת לחץ חברתי ואמרתי שאני בפנים. ראשל רצתה לנסוע מיד אבל עמיר קפץ ואמר "רגע רגע, צריך להתארגן, צריך מפות, צריך נשק, צריך גיבוי".

בחרתי מתוך עשרת האופנועים שלנו (היו לנו ימאהות טנרה 600 והונדות 250) שלוש הונדות 250 בג'ה, אופנוע שטח קל שידוע באמינות וצריכת הדלק הנמוכה שלו וחוץ משיקולי אגו לא באמת צריך משהו עם מנוע יותר גדול באפריקה. עמיר הענק רצה לרכוב על הימאהה אבל מסיבות של חלקי חילוף עדיף היה שכולנו נהיה עם אותו סוג של אופנוע, אז עמיר נאלץ לוותר כשהוא ממלמל שנמאס לו להגביל את עצמו בגלל חוסר יכולות של אנשים קטנים. גל יצא לסיבוב קניות עם ראשל,  שרובו עבר בישיבה בבתי קפה. עמיר עשה את כל השאר – מפות, אוכל, ציוד רפואי. עמיר היה גם חובש, ובאפריקה אם קורה משהו אין רופא ואין בית חולים. סיכמנו שנגיע לגבול ושם נבדוק את המצב. אם נקבל הרגשה לא טובה לא נעבור.

1335

12 תגובות ל"גלגלים בבוץ ויהלומים בכיס" – פרק 1

  1. ….סיפור קטלני … פראייר מי שלא עושה מזה סרט . ולא רק בארץ.

  2. נשמע מאתגר להיות עם שלושה אופנועיסטים לבד באפריקה כשאחד מהם חתיך על… מעניין איך זה יתפתח.

  3. אלון r80rt // 11/09/2015 um 19:42 // הגב

    געגועים וחיוכים אלוף האלופים

  4. מעולה. קצר!

  5. מעניין מאד אבל הייתי יכול לספר בעצמי כמה סיפורים לא רעים על אופנועים וטיולים…אין כמו ב.מ.ו

  6. תגובה לאלן, אם זה אלן שהסתובב עם אופנוע B.M.V בצבעי זברה אז בטוח שיש לך סיפורים וזה המקום לספר אותם בקשר לאין על B.M.V זה נכון לגבי האופנועים הישנים, החדשים בפירוש לא מתאמים לאפריקה

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) // 16/09/2015 um 19:35 // הגב

    סיפור יפה ונראה מותח .. למה אין תמונות לפתח את הדימיון …

  8. הנשר הישראלי // 16/09/2015 um 19:55 // הגב

    זה הטיול שהצעת לי להצטרף ובסופו של דבר השארת אותי בישראל ? אתה יודע שאני חובב סכנות

  9. בורגני // 20/09/2015 um 16:35 // הגב

    אין על אלי תמוז שבסגנונו המיוחד לא מפסיק להצחיק אותנו ואת אלוהים, עכשיו אין ברירה וחייבים לקרוא את ההמשך…

  10. קראתי בשקיקה. יאללה לפרק הבא…

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




6 + 18 =