היציאה המוזרה של למברטה

נשמע הזוי: "LAMBRETTA GP RACER"

תצורת מנוע המזוהה עם היצרנית היא חלק חשוב מתעודת הזהות של אותו יצרן, בעיקר בעולם האופנועים בו הרגש משחק תפקיד חשוב ביצירת קהל נאמן ההולך עם היצרן לאורך שנים רבות. כך זה עם מנוע ה-L טווין של דוקאטי, מנוע הבוקסר של BMW, מנועי הווי-טווין 45 מעלות של הארלי וגם מנוע הטווין הרוחבי של גוצי.

למרות שמנוע הטווין הרוחבי של גוצי כל כך מזוהה עמה, לא הרבה יודעים שהנ"ל פותח הרבה לפני שגוצי אימצו את הרעיון. הראשונים להציג מנוע טווין רוחבי הייתה חברה בריטית בשם AJS שהוציאה ב-1931 דגם עם מנוע טווין רוחבי בנפח 500 סמ"ק שנקרא S3. ייצורו של הדגם לא החזיק הרבה זמן מכיוון ששישה חודשים לאחר מכן פשטה החברה את הרגל ונבלעה על ידי חברת מצ'לס.

איי.ג'יי.אס – בריטי

ברגמייסטר ויקטוריה -גרמני

מרושו – יפני

ב-1953 הציגה חברה גרמנית קטנה בשם ויקטוריה את דגם הברגמייסטר, אופנוע יפה עם קווים נקיים ללא כבלים מיותרים. המנוע היה טווין רוחבי ארבע פעימות, עם זווית של 80 מעלות בין הצילינדרים, בנפח 350 סמ"ק עם גל הינע. ב-1956 ירד האופנוע האחרון מפס הייצור.

ניסיון נוסף היה ב-1960 על ידי חברה יפנית בשם מרושו שהשיקה אופנוע עם מנוע טווין רוחבי, ארבע פעימות, בנפח 250 סמ"ק וגל הינע. גם האופנוע הזה הציג קווים נקיים ומודרניים יחסית לתקופתו. גם כאן הדגם לא האריך ימים עקב פשיטת רגל של החברה ב-1964.

אבל דווקא מי שהיה הכי קורב לגוצי המוכר של ימינו ואולי בכלל שימש השראה לגוצי, היה אופנוע הגרנד פרי של חברת למברטה שהוצג ב-1951. חברת למברטה זכורה לזקנים שבינינו כיצרנית קטנועים שלאחר מלחמת העולם השנייה הפכה לאחת הגדולות באיטליה בזכות הקטנועים הזולים שייצרה עם מנועי שתי פעימות. לקראת סוף שנות הארבעים, כשהחברה במצב כלכלי מצוין, החליט מייסד החברה פרדיננדו אינוצ'נטי, לבנות אופנוע גרנד-פרי מתקדם עם מנוע ארבע פעימות לקטגוריית ה-250 סמ"ק. חלק לא מבוטל מההחלטה הזו היה כתוצאה מהתנגדותה של חברת מוטוגוצי לכניסתה של למברטה לשוק האופנועים. גוצי שהייתה אז אחת החברות הגדולות בשוק חששה מכניסתו של מתחרה נוסף לשוק האופנועים הגדולים.

לתכנון הרייסר, פנה אינוצ'נטי למהנדס ג'וזפה סלמגי, אחד המהנדסים המובילים באיטליה ומי שהיה אחראי לתכנונו ובנייתו של אחד האייקונים האיטלקיים לפני המלחמה – הג'ילרה סטורנו. וכך ב-1951 הציגה למברטה בתערוכת מילנו את הרייסר שלה, אופנוע שעוד לא נראה כמוהו. נכון שכבר היו באותה תקופה מנועים מרובעי צילינדרים לג'ילרה ו-MV  ולגוצי מנוע ווי-טווין אורכי בזווית של 120 מעלות, אבל למברטה בהחלט הפתיעו. מה שעוד יותר הפתיע היה עיצובו של האופנוע שנראה ממבט ראשון יותר כאופנוע כביש מאשר אופנוע מירוץ. בניגוד ליצרנים האחרים שבנו את אופנועי המירוץ מנקודת מוצא פונקציונאלית ועליהם הולבש פיירינג הדאסט-בין ("פח האשפה"), הרי שבפיתוח הלמברטה הושם דגש על עיצוב לא פחות מאשר על פיתוח טכנולוגי.

למברטת המרוצים – תערוכת מילאנו 1951

לב האופנוע היה מנוע ארבע פעימות, וי-טווין רחבי עם זווית של 90 מעלות בין הצילינדרים בנפח 250 סמ"ק שהוציא כ-29 כ"ס ב-9,000 סל"ד, בעל עוקה יבשה וגל זיזים עילי (מאוחר יותר המנוע יהיה בעל עוקה רטובה ושני גלי זיזים עיליים). הגיר היה בעל חמישה הילוכים ולהנעה סופית נבחר גל הינע. השלדה הייתה גם היא לא שגרתית לאותן שנים. זו לא הייתה שלדת עריסה כפולה כמצופה אלא קורה מרכזית העוברת בין ראשי הצילינדרים ומאחור ירדה מטה והתחברה למנוע. המתלה הקדמי היה טלסקופי ומאחור צמד בולמים ניתנים לכיוונון על ידי לחץ אוויר, פטנט שהיה מתקדם מאוד לאותם ימים. הבלמים היו בלמי תוף למירוצים מהמתקדמים שהיו אז.

סה"כ הכל נבנו שני אבות טיפוס ולמרות שלמברטה השקיעה בפיתוח האופנוע שלה שלוש שנים, הפרוייקט נזנח ב-1953 ללא החזר כספי או הישגי כלל וכלל. מה שעוד יותר מוזר זה, שלמרות שלמברטה שכרה את שירותיהם של שני רוכבים מובילים לאותה תקופה, סירילו פאגאני שהיה אלוף העולם ב-125 ורומולו פרי, פרוייקט המירוצים לא המריא כלל ולמעט שתי הופעות, ב-GP של שוויץ וב-GP  של צרפת שהסתיימו ללא הישגים ראויים, לא ראה האופנוע מסלול.

באחד משני המרוצים שהשתתף בהם

הפרט המעניין הוא שהאופנוע נעלם מהעין ומן התודעה ועד לסוף שנות השמונים איש לא ידע על קיומו. ויטוריו טסרה, חובב למברטות מושבע שעם השנים זכה באמונם של צאצאי משפחת אינוצ'נטי מייסד למברטה, והפך להיות אחראי על המפעל הנטוש, גילה יום אחד את האופנוע באחת מפינות המפעל תחת שמיכות, מאובק ומלוכלך אבל שלם לחלוטין כמו ביום שבו הונע לאחרונה. את כל המידע על האופנוע הצליח ויטוריו לדלות מהארכיונים של המפעל שגם כן נמסרו לרשותו וכך הוחזר האופנוע אחר כבוד לחיים. למרות שעל פי עדויות ורישומים היו שני אופנועים, השני אף פעם לא נמצא. כיום האופנוע מוצג אחר כבוד במוזיאון למברטה ברודנו, לא רחוק ממילאנו.

לא אתפלא אם יתברר בסופו של דבר שמוטוגוצי שמאוד התנגדו לכניסת למברטה לשוק האופנועים ב-1950 שאבו ואימצו את הרעיון למנוע הטווין הרוחבי מהרייסר של למברטה שהיה הכי קרוב שאפשר למנוע הגוצי שהוצג 13 שנה אח"כ.

כך הוא נמצא באחת מפינות המפעל, מאובק, עזוב ונשכח

צילום היסטורי: 2 מנועים על סטנדים בסדנה בה נבנו

3 תגובות להיציאה המוזרה של למברטה

  1. Fxr121 4ever // 01/12/2017 um 0:14 // הגב

    יפהה

  2. הביטוי "טווין רוחבי" מעט צורם ובמיוחד כשהוא מופיע לא פעם ולא פעמיים.
    גם הבוקסר/בימר הוא טווין רוחבי.
    "V רוחבי" הוא ביטוי יותר אלגנטי לעניות דעתי.
    מה שמזקיר לי בדיחה מימי 8 ויריבוס –
    ההבדל בין גוצי לבימר הוא שלגוצי יש עדיין חזה זקור.

  3. ברשת יש אוריות שונות למקור המנוע של גוצי.בדוגיגים ספרתי על הקשר ללמברטה כאן
    http://www.doogigim.co.il/?p=10122
    פורסמה תאוריה נוספת שמדברת על ההעתקה מטרקטורון חקלאי כך שחשבתי שאני טועה. שמח לראות שגם אתה חושב בכוון שלי.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם