סיפור לחג: הקמע של רוסריו

היא היתה נודניקית. אי אפשר להגדיר את זה אחרת או להסתבסב בנימוסים ואני מתנחם בזה שהיא לא קוראת ולא מדברת עברית ככה שאני יכול לספר בדיוק מה אני חושב עליה, ואיתרע מזלי בשנת 2001 להתקע איתה בתוך אוטו למשך כמעט 4 שעות רצופות בפקקים בסבכי רמזורים ובנחשי תנועה מעצבנים אחרי ליל הסדר. היא טחנה לי את המוח על כדורגל ואני הולך להפיל את זה עליכם. תתכוננו לחפירה.

ידעה הכל על הכל. בכל מכל כל. מיס נואו-אול כזו. מעצבנת אשכרה. כל מילה שאמרתי או דחפתי לשיחה נתקלה באש אויב. יש מחיצות ידועות של בין אורח ומארח אבל היא הפילה אותן די מהר.  היתה אורחת של המשפחה אבל תהרגו אותי לא אזכור איך לחבר את ההקשרים המולקולרים של הקירבה הזו שכבר נמחקו לי מהפליי-ליסט. בסיום הסדר נדחסה איתנו לקופסה היוצאת צפונה מבאר שבע. אשתי והילדים הרשו לי לנהוג ובמחווה של אבירות כביכול, עשו לה כבוד ונתנו לה להשקיף על הכביש ממקומו של השוטגאן והיא התנחלה בכיף וברצון בכסא לידי. אחרי 2 דקות השלימו בני ביתי היקרים את זממם ושקעו בחרופ אדיר שהשאיר אותי להחזיק איתה שיחה באחד על אחד. לא היה אז כביש 6 וכבישים 4 ו-2 התמודדו גרוע עם משימת ניוד העם היוצא ממצרים צפונה. לעומת כולנו, פליטי הסדר המותשים, היא היתה רעננה כאילו קמה מהמיטה 10 דקות קודם, פטפטה בחריצות ולא סתמה לרגע.

קראו לה שיינדל, מין שם אידישאי כזה ששרד רק בחדרי חרדים והיא לא היתה מושכת או יפה אבל פיקחית לעילא ולאללה וסחבה עליה חכמת חיים של זקן בן 87 למרות שהיתה רק בת 27. יש צעירים שמספיקים הרבה בזמן קצר. חבל. באה מלונדון אבל היו לה שורשים ארגנטינאיים. כששאלתי איך הסתדרה המשפחה במלחמת איי פוקלנד קיבלתי הרצאה נוקבת על טיפשות מנהיגי האימפריה הבריטית. הסטנדרט נקבע חיש מהר: שאלה קצרה שלי ונאום תשובה של רב חובל בריטי שאורכו 10 דקות. מתיש.

Velocette LE

הסיפור על הקמע של רוסריו יצא אחרי שאמרתי משהו על אופנועים בריטיים, משהו בסגנון ההבדל בין BSA למצ'לס והיא זרקה משהו על זה שאבא שלה משתייך למועדון אספנות של ולוסט ושיש להם שם באיזור וורצ'סטרשייר תחרות קבועה כל שנה עם מועדון אספני סנבים, ואיך הם ממציאים כל שנה תחרות יותר מעניינת מהשנים הקודמות העיקר לסגור כבר פעם אחת ולתמיד את השאלה הגורלית איזו פירמה יותר מוצלחת, והיא סיפרה על האוהדים המושבעים משני המועדונים שחיים כל שנה למען התחרות הזו וכשהערתי שזה מזכיר לי את מלחמת העולם בין אוהדי הפועל ת"א לבית"ר ירושלים היא שאלה כמה שאלות הבהרה לגבי מידת השיגעון של שני המועדונים ואחרי כן התרווחה בכסא וקבעה בפשטות שאני בכלל לא מבין מה זה שיגעון אמיתי של אוהד כדורגל לקבוצה שלו ושהדוגמאות הישראליות שלי שוות לתחת.

בשלב הזה התפוצצתי.

כלומר, כמעט. עוד נותרה בי מידה כלשהי של שליטה עצמית ועניתי בנימוס שהיא בעצמה בכלל לא יכולה לקלוט מה זה להיות אוהד מתוסכל של בית"ר י-ם במיוחד במשחק בו ניגפת הקבוצה מול בני סכנין, ואז השתרר שקט שנמשך 10 שניות ובפעם הבאה שהיא פתחה את הפה קיבלתי בשידור חי את הסיפור על מועדון האוהדים המוטרף של העיר רוסריו.

*    *    *

הרקע די פשוט: יש 2 ערים גדולות בארגנטינה, לכל אחת יש קבוצת כדורגל מפוארת, כל אחת מהן טוענת לאליפות והשניה מפריעה לה. פעם בשנה הם עורכים עימות ביניהם שחשיבותו משתווה לקרב על קו מג'ינו במלחמת העולם השניה. האוהדים לא ישנים לא אוכלים לא חיים חצי שנה קודם וחודשיים אחר כך.

בתקופה מסויימת היה היתרון כבר כמה שנים בצד של הבואנוס איירס ואוהדי רוסריו יצאו מדעתם מרוב תסכול. בהתקרב יום הדין התכנסו השרופים לטכס עצה. עוד הפסד לא בא בחשבון.

היה שם מישהו שאמר את המשפט הכי הגיוני שאפשר להעלות על הדעת במועדון כדורגל: "זה כי אין לנו קמע".

צודק. למרבה הזוועה התנהלה הקבוצה ללא קמע ממשי, כזה שמביא מזל ומכוון את הרוחות הטובות למגרש הנכון כבר הרבה זמן. יותר מידי. והם התחילו לבדוק ולחקור איפה במהלך השנים והדרך אבדו להם הקמעים. הם נזכרו בדודה של המגן השמאלי שכל השבוע שלפני המשחק היתה מוציאה מגשי אלפאחורס למדרכה שלפני ביתה ומאכילה כל דיכפין וכל זמן שהחזיקה במנהג הזה לא נגע בקבוצה הפסד, והם הלכו לחפש אותה אבל לא מצאו אותה בבית ואמרו להם שעברה מזמן לבית אבות והיא כל כך סנילית שלדעתה אלפאחורס זה תנין מהאורינוקו. מישהו אמר שהוא זוכר אוהד שרוף שהיה גר קרוב לפלסה די ארמס שהיה מוציא פעמוני רוח ותולה לרוחב הרחוב ושלושה ימים לפני המשחק היה הדינדון מזכיר לכולם להתפלל לניצחון אבל כשבאו אליו הוא נפנף אותם בעצב ולימד אותם שהפעמונים הגיעו מרוכל אחד שהיה יושב בשוק הצעצועים אבל כבר שנים שהוא לא שם ומקור אחר אין. אז נזכרו כולם בפסיכי העירוני שהיה גר ברובע האיטלקי ויומיים לפני המשחק היה מתחיל לרכב על טוסטוס במעגלים אין סופיים סביב המזרקה עד שהיה נגמר לו הדלק או עד שהיה מסתחרר ונופל למים וכל מעגל כזה היה מלווה בצעקה "זה למען הגול של רוסריו בדקה הראשונה", "זה למען הגול של רוסריו בדקה השניה" וכן הלאה עד 90 דקה תקניות ולפחות מעגל אחד או שניים היו מצליחים לו, והם הלכו לכיכר לחפש את המחפוף אבל התברר שכבר מזמן אין לו טוסטוס והוא עייף מלרכב במעגלים וראשו מסוחרר. היו, היו עוד כמה כאלה שפעם הקדישו את כל מאודם זמנם כישרונם וחשקם למען ניצחון הקבוצה אבל כולם נגמרו כלו ונתאדו במהלך השנים.

מישהו אמר שאם ככה אין ברירה וצריך להשתמש שוב בדון אלפרדו אל פואגו.

*    *    *

דון אלפרדו כונה אל פואגו – האש – כיוון שזה בדיוק מה שהוא היה כשהיה פורץ העימות השנתי בין רוסריו לבואנוס. אש! יושב בלב הטריבונה המרכזית, קרוב לדשא, עטור נוצות, מרוח בצבעי מלחמה, חמוש בחצוצרה עתיקה או תוף או שניהם, צורח בלי הפסקה, היה אל פואגו כמו להבה שחיממה את כל השרופים העסיסיים שסביבו מהרגע שנשמעה שריקת הפתיחה.

כל משחק שדון אלפרדו הגיע אליו לא הפסידה רוסריו. הבעיה היתה שזה זמן רב נפקד מקומו בטריבונות ולא ידעו מה הסיבה. ביררו כתובת והלכו לחפש, הגיעו לבית ונתקבלו ע"י אשה רגוזה שפקדה עליהם להסתלק מיד. התעקשו, ריככו אותה ונכנסו, והיא זעופה מאד אמרה להם שאין בכלל על מה לדבר כי בדון אלפרדו התגלתה מחלת לב קשה והוא הפך לזקן רגיש ומתפורר שאסור לו לסטות כדי נימה מהוראות הרופאים פן יבולע לו אנושות. נקבע לו סדר יום קפדני מאד בו היה בולע ערימת עיגולי כימיה קבועים, נע באיטיות חרדתית בין חדרי הבית למרפסת ולמיטה כשמבטי אישתו, הציפור הצפודה, עוקבים אחריו בנוקשות, דואגת שינקר מעט אוכל מבושל למוות ללא שומן, שישתה מים בלבד, יניע גפיים כמה שפחות, וינשום כמה שדרוש. האיש היה עטוף במוך, נשלט בקפדנות ע"י המשפחה המגוננת, מתקיים ברמה בסיסית של אלמוגן, והפחד הגדול היה שאם חלילה יתקע נוד לא מבוקר, ינדוד לעולם שכולו טוב.

"אתם מבינים לבד שהתרח הזה כבר לא יכול לשמש יותר קמע – נבחה האשה – אז תזיזו את התחת ותעופו מפה. קדימה, עכשיו!"

והם יצאו אבל הייאוש התגבר והם חקרו קצת ולמדו שלמרות הנאמר, פעם אחת בשבוע ביום ראשון, הוא עולה בבוקר על אוטובוס ונוסע לבקר את אחיו שגר בעיירת שדה קטנה מחוץ לעיר, שוהה שם 5 שעות וחוזר הביתה.

העסק נראה אבוד.

 

*    *    *

יום המשחק, ראשון בבוקר, עמד דון אלפרדו אל פואגו בתחנת האוטובוס ואיתו אישתו. אוטובוס מגיע והיא עוזרת לו לעלות וחוזרת הביתה. בחמש השעות הבאות היא תהיה רשאית לנשום עצמאית בלי לדאוג לאלטע-קאקר שלה, לקשקש קצת עם חברות ולחשוב על משהו אחר חוץ מתרופות. לקח קצת זמן עד שדון אלפרדו המנומנם שם לב שהאוטובוס נוסע במעגלים אחרים מהרגיל וכשעצר ליד האיצטדיון התיישב לידו מישהו שהסביר לו בעדינות שהיום הוא ידלג קצת על הביקור אצל האח ובמקום זה יעשו לו כבוד ויושיבו אותו ביציע על מקומו הקבוע לראות משחק. מלמל משהו על לב והתרגשות אבל מהר מאד הבין שנפל בשבי. הרגיש מוחמא שיש מי שזוכר לו חסד נעורים ודשדש למקומו הטבעי בטריבונה שם קידמה אותו שירה אדירה מגרונות מעריצי רוסריו.

היחס הטוב גאה ועבר את כל מה שידע וחש וקיבל אי פעם. הלב הזקן והחולה חיזק חדרים, ביצר עליות והדם שצף באון. ביקשו ממנו להשמר ולשבת בשקט אך הכדור שנבעט והתעופף מול עיניו היה חזק מכל רופא, פחד או החלטה. הוא הזדקף. זעקה בקעה מגרונו והשורות הצפופות נענו לו, כשתקעו החצוצרות הוא דרש תוף ממישהו לידו וחבט בו בעוז. בהפסקה העטירו עליו ממתקים, דחפו לו בקבוק שנאפס חריף, הגישו לו מאטה בקנקנון עם פיה. הפורמלין שבו שימרוהו והקפיאוהו התייבש ונשר ומתוך הנשל בקע אל פואגו הישן, הנלהב, הקמע, האוהד מס. 1 של רוסריו. הוא צף על גלי האהבה, תשומת הלב, שוועת ההמונים, תוחלת המיואשים, יהב המפסידנים וככל שעבר הזמן, במיוחד לאחר המחצית, הרגיש כמה גדול חשוב ונכבד העול המונח על כתפיו. האיצטדיון על כל יושביו ריחף באויר והמריא לירח.

ורוסריו ניצחה. שריקת הסיום הזניקה אלפי רוסריו'ס ערומים למחצה לריקודי ניצחון אקסטזיים על כר הדשא. הסיאסטה נמשכה שעות.

*    *    *

קרוב לחדרה נפתחה הדרך. הסתימות נתפוגגו והאוטו עף קדימה. כמעט הגענו, ושיינדל שהרגישה שתיכף היא יורדת מבימת הנואמים, הגבירה קצב וקשקשה בעוז ועזוז.

זה סיפור אמיתי? – פיקפקתי והיא הינהנה החלטית. יפה – אמרתי לה – אבל לא עושים דבר כזה כשהזקנה ממתינה בבית מוטרפת מדאגה. בטח גמרה עליו.

"לא גמרה ולא בטיח – אמרה שיינדל בנחרת בוז – כשנגמרו הריקודים ההימנונים ומזמורי הניצחון והתחילו לצאת החוצה, מישהו שאל "ואיפה דל פואגו?". חזרו ליציעים ומצאו אותו באותו המקום יושב מחובק עם התוף, מת כמו עציץ גרניום ששנה לא קיבל מים. נשאו אותו לאוטובוס וטיכסו עצה. אח"כ נסעו לאח שלו, הסבירו לו את כל הסיפור, והשאירו אותו שם. הוא כבר סיפר לזקנה שהבחור לא שרד התקף. לא עלה על דעתו להסגיר לה את הסיבה האמיתית. הוא בעצמו אוהד רוסריו, ואתה עם כל הכבוד לבית"ר ירושלים והפועל תל אביב שלך, לעולם לא באמת תבין מה זה להיות אוהד כדורגל בדרום אמריקה".

 

5 תגובות לסיפור לחג: הקמע של רוסריו

  1. ….
    יומיים לאחר מכן, בהלוויה מסרו לאלמנה רבת הצער כד עם אפר.
    היא מעולם לא ראתה כדורגל וגם לא תראה …
    את בעלה עומד זקוף, מהודר ברעמת הנוצות המפורסמת, מרים ידיים ושואג.
    היא גם לא תבחין שהוא לא כל כך זז כי …
    האח השרוף בעצמו על הקבוצה לקח את דל פואגו לשימור (או במילה פחות עדינה – פיחלוץ)

    איש מבין אלפי האוהדים לא פצה פה לאלמנה בעניין.
    גם לא אוהדי הקבוצה היריבה כי כבוד זה כבוד!
    וגם כי הקמע החל לעבוד בחצי כח ונרשמו אי אילו הפסדים במשחקים של קבוצתו.
    אבל דלפואגו ממשיך להופיע בקביעות בכל משחק, ומלהיב את האוהדים סביבו עד היום הזה.

  2. נהניתי לקרוא כל מילה ואפילו אני לא אוהד כדורגל, אבל את האהבה ואת המסירות, כל מי שנשמה באפו.. יבין.

  3. אמנם לא בדיוק דוגיג למעט המשפט על מצ'לס אבל עדיין מענג לקריאה , קסד זה בהחלט אחד החולניים שלך חחח אפילו יותר מדו"ש עם סנדלים

  4. ואני תמים שכמוני חשב שאף אחד לא יזכור לי את התפלקות התמי(אולי חוץ מרענן) , קיצור הולך לחזק את הסכך , יאאלה ינוקא פרסם

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




four + five =