אופנוע, מוזיאון גוגנהיים והקיץ הישראלי

או: אופנוע - מעשה אמנות או מעשה יום יום?

מאת: דותן בלייס

האופנוע שלי כפות לחנייה מאז גל החום הראשון של חודש יוני. עומד ללא נוע. נוצץ וממורק כמוצג מוזיאוני הממתין ל'אנין הטעם' שישזוף בו מבטו, על פי רוב אני. מצבו זה הזכיר לי, כי בעשור האחרון של המאה הקודמת, תור הזהב של העולם הדו גלגלי, נעשה ניסיון נדיר לתהות על ערכו האסתטי של האופנוע. כל זה קרה לפני שארבע היצרניות היפניות החליטו לפטר את אחרון המעצבים האירופאים, ולפני שהגרמנים, בהחלטה תמוהה, שכרו את שירותיו של מעצב יפני. כך זה נדמה על כל פנים.

בשנת 1998 נערכה במוזיאון גוגנהיים לאמנות שבניו יורק תערוכה הנושאת את השם The Art of the Motorcycle. התערוכה, שהציגה אופנועים שונים מתקופות שונות, משכה אליה כ-300,000 מבקרים בשלושת חודשי קיומה, והייתה למצליחה ביותר בתולדות המוזיאון עד לאותה שעה (!). רוב המבקרים בתערוכה פקדו מוזיאון בפעם הראשונה בחייהם.

אם נתון זה לא אמור להסעיר את עולם האמנות, אינני יודע מה כן. לא האמנות המודרנית ולא האמנות הקלאסית, לא הקוביזם ולא המינימליזם, לא הסוריאליזם ולא הפוסט-מודרניזם קבעו שיא חדש בפופולריות של מוזיאון גוגנהיים, אלא האופנוע. ולא בכדי: האופנוע נטוע היכן שהוא בין השימושיות של היום יום ובין הנשגב והאסתטי. ברגע אחד הוא מוסך מדרכה בפתח תקווה, ובמשנהו הוא פאבלו פיקסו. התערוכה מנתה לא פחות מ-114 אופנועים, ובתוכם הטריומף הוריקן, מוטו גוצי לה-מאנש, סוזוקי קאטאנה, בימוטה טזי, ימהה GTS 1000, אם וי אגוסטה, ובמרחק מה מכל היתר ניצבה בגאון המונה ליזה הדו-גלגלית: הדוקאטי 916.

במהלך המאה ה-20 האופנוע נכנס לפנתיאון של החפצים המיתולוגיים. זה קרה גם בשל נסיבות תרבותיות וגם בשל התכונות האחוזות בו: הגיאומטריה שלו; הנגישות המחוצפת, כמעט פורנוגראפית, ליחידת ההנעה; הנוכחות העזה של החיבור אדם-מכונה. האופנוע אינו כורסה על גלגלים כמו המכונית, אלא אקסטנציה של גוף האדם. כל מבט באופנוע גורר בהכרח מבט ברוכב, ובהצטלבות הזאת של המבטים האחד שואל תכונות מהשני.

Blue_Room_Bikes_5חזרה למוזיאון: למרות ההצלחה הגדולה, הניסיון של מוזיאון גוגנהיים לנתק את האופנוע מחוויית היום יום כדי להעמידו לעיון אסתטי ספג ביקורת. תומפסון, אחד ממבקרי התערוכה, תאר כיצד הציגו האוצרים את האופנועים כאובייקטים מבודדים, הניחו אותם על פלטפורמות לבנות, לצד קירות ספירליים בזווית מדודה, כאשר המעצורים נצבעו בלבן אקרילי. עוד האופנועים מוחזקים בדום זקוף, הם נכבלו ודוממו, כאילו שהאיכות החזותית שלהם היא הדבר היחיד שמעניין בהם. התערוכה החמיצה את האפשרות המוכרת לנו כאופנוענים: היופי האצור באופנוע אינו נובע רק מחוש הראייה, אלא גם מחוש המישוש, מהמפגש הלא אמצעי עם חומר: פלסטיק, גומי, אלומיניום על אנודייז בוהק ופלדה בציפוי כרום.

באחד הגיליונות של 'מוטו' כתב גיא בן ברק: "בדרך כלל אני לא עובר מהר ממוד ויזואלי למוד תנועה, אני אוהב לגעת ולחוש את המכונה בכל הקימורים האינטימיים שיבואו אתי במגע בהמשך." ("האב, הבן ורוח הקודש". מוטו 189. דצמבר 2003). המפגש המטלטל עם הג'יקסר 1000 החדש לבית סוזוקי גרם לגב"ב לקצר את שלב האוננות הוויזואלית. במקום זאת הוא כיוון את החרטום לסדום ערד כדי לחרוט בפיתולים "משיכות מכחול" מסוג אחר: רישום המצערת בגומי. רישום הגומי באספלט. רישום האספלט בגומי. עקבות של תנועה שהמהירות הדפה לאחור. במקום מבט מוזיאוני קר ומרוחק, הצמיג החרוך מחבר את האופנוע חזרה למהותו: היופי שבתנועה.

יותר מזה: הצגת האופנוע כאובייקט מבודד מחמיצה את אחד ממרכיביו החשובים: האופנוען. "כל אופנוען נוהג מעת לעת לחפש את בבואתו המשתקפת מתוך חלון ראווה מזדמן, ולו כדי לדעת אם הוא "נראה טוב" על אופנועו. מטעם זה בדיוק אופנוענים מקדישים תשומת לב רבה – ועל הדרך כסף רב – לציוד הרכיבה ה'נכון' שתואם את האופנוע שברשותם… הן בהיבט האסתטי והן בהיבט הפונקציונאלי, אף אופנוע אינו שלם ללא רוכבו", ציין בצדק תומפסון.

חמש שעות התהלך תומפסון בתערוכה עד שרווה מעט נחת. זה קרה כאשר האזין לשיחות מבקרים שברשותם אופנוע. מתוך השיחות שקיימו האופנוענים עלה שוב ושוב כי הם מתייחסים ל'מוצגים המוזיאוניים' כאל אופנועים גרידא ולא כאל יצירת אמנות: "הם דנו בהם כאילו חזו בהם ברחוב ולא במסגרת תערוכה אמנותית, תוך שהם מתייחסים להיבטים הרלוונטיים לניסיונם האישי כרוכבים".

בחלוף שלושה חודשים נדדה התערוכה גם למוקדים אחרים של מוזיאון גוגנהיים, ובהם לאס וגאס ובילבאו ספרד, תוך שמירה על המתכונת המקורית. אבל עם נדידתה למוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע בשיקגו, החליטו האוצרים "לתקן" בה משהו. אף ששם התערוכה נותר כשהיה, המוזיאון להיסטוריה של הטבע הסב אותה מתערוכה העוסקת באופנוע כ"אומנות" לתערוכה העוסקת באופנוע כ"ארטיפקט תרבותי" (חפץ אמנות בעל היבט שימושי). וכך במחי החלטה הודח האופנוע מהתחום הנשגב, אובייקט יפה המנותק מתכליתו, והושב אל מקומו ה"טבעי" בחיק התרבות השימושית.

בהחלטת המוזיאון האמור ניטל האופנוע מעולם האובייקטים הנשגבים, אך אין לראות בה עלבון. אדרבא, בכריכת האופנוע סביב חיי היום יום, והשבתו אל חיק האסתטיקה העממית, שוכן גם האדם המפעיל את האופנוע. האופנוען חווה את הממד האסתטי שבאופנוע לא דרך שיח אמנותי ולא כ- Objet d'artשכולו אנינות טעם, אלא בתיווך מטען תיאורטי מינימאלי, כמעט אפסי. האופנוע יפה נקודה.

כל הבלה בלה האמנותי הזה נרקח מול מחשב, תחת מזגן, בשעה שהקיץ הישראלי האכזרי מונע ממני כל גישה לאופנוע. אחת ליום אני יוצא לחנייה, ובחרדת קודש מסיר מהאופנוע את הכיסוי כדי להתפעל ממנו פעם נוספת. שם, תחת הפרגולה הלוהטת של יולי-אוגוסט, נשקף ממנו לרגעים יופיו המוזיאוני: הגיאומטריה המדויקת של הכנף הקדמית, הפרופורציה המוקפדת של האחורית, אשליית הנפח של הצמיגים, המפלט והשלדה הם קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו, יחס הזהב.  בספטמבר אניח לכל הנשגב הזה ואשוב לפסל גומי באספלט.

לקריאה נוספת: ויקיפדיה

Guggenheim_Las_Vegas_-Art_of_the_Motorcycle-_Panorama_8קרדיט תמונות בכתבה:

Geoff Carter

Robert Kimberly

Guggenheim museum

4 תגובות לאופנוע, מוזיאון גוגנהיים והקיץ הישראלי

  1. אינטליגנטי, כרגיל (:

  2. נדב שחם // 27/07/2015 um 10:11 // הגב

    כל מילה בצבע! היתי בתערוכה ואם יום אחד היא תחזור מומלץ בחום

  3. יא ניקניק. עומד קשור מיוני? תביא לי אותו שיעמוד אצלי ואני מבטיח להוציא לסיבוב כל כמה ימים, אני אשבץ אותו בין אלה שלי בסבב. נ י ק נ י ק

  4. אהבתי,למרות שעבורי האופנוע הוא הרבה יותר יצירה אסטתית מאשר כלי יומיומי.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




4 × two =