מהר.
מאת: דניאל "מיצו" פטרי
להגיע מהר.
איך מגיעים הכי מהר ליעד שלך? ואיך מגיעים לשם הכי מהר אם, רק במקרה, יש לך בין הרגליים 4 בוכנות, נפח כולל של למעלה מ- 1300 סמ"ק, יותר מחלק מהרכבים שנמכרים בארץ, אבל עם משהו כמו 200 כ"ס (כנראה יותר, אחרי סדרת שיפורים שהוא עבר אצל אלון אודלסמן, לא נמדד פשוט כי אין דיינו בארץ הקודש)?
אה, התשובה פשוטה.
רוכבים מהר. הכי מהר שאתה יכול.
כאן אני חייב להכניס פסקת כיסוי תחת: כל המספרים שנדמה לכם שקראתם כאן בהקשר של הפוסט הזה הינם באינטשים לשנה, על כבישים בחו"ל, ורק על פי מקורות זרים. בארץ אני מקפיד לשמור על החוק, ולעולם איני עובר על המהירות המותרת. בכלל, הפוסט הזה מתייחס למשהו תיאורטי, לא אמיתי, שום דבר כאן לא אמיתי. תלכו מפה. קישטה.
בהתחלה זה מפחיד. אתה לא רגיל למהירויות האלה, התגובות שלך לא מספיק חדות, אתה לא מכיר את הכוחות הפועלים עליך, על האופנוע. האופנוע מפחיד אותך, הרוח, הרעש, ההמולה. הפניות הפשוטות הופכות להיות קשות לביצוע, הבלימה מתארכת, כל תזוזה של הרכבים סביבך מפחידה אותך. זה הגיוני.
אבל ככל שעובר הזמן, ככל שאתה צובר קילומטרים מהירים, כך אתה מתרגל לחיים במסלול הסילון. וזה לא נגמר. אם בהתחלה היית עוקף רכבים בשיא הזהירות כשפער המהירות בינך לבינם היה עומד על כמה קילומטרים בודדים לשעה, עכשיו כל רכב שנמצא על הכביש מהווה מעין מכשול פוטנציאלי שמפריע לך לרוץ קדימה, מעין קונוסים על מגרש אימונים אחד גדול. מה שבעיני אחרים נדמה כמהירות מטורפת, נראה לך יותר ויותר כעמידה במקום. הרכבים אמנם נוסעים, כל אחד במהירות שלו, אבל ביחס אליך הם עומדים, סטאטיים. הפרש המהירות ביניכם הוא יותר מפי שתיים מהמהירות החוקית, הנהג לא מספיק להסתכל במראה והופה, אתה כבר עברת אותו.
אבל זה לא פשוט כמו שזה נשמע. אי אפשר סתם לסחוט את המצערת ולחשוב שהכל יסתדר בעצמו. זה מה שמבדיל בין רוכב סתמי, מזדמן, שעלה על אופנוע סופר-מהיר, לבין רוכב מיומן, מושחז, מפוקס. כל רגע של רכיבה במהירות כזו הוא אוסף של פעולות חישוב ואנליזה מתמדת של מצב התנועה, הכביש, האופנוע והגוף. אם מערכות הבקרה האלקטרוניות המותקנות באופנועי הדגל של היצרנים הגדולים מבצעים את החישובים האלה מאה פעם בשניה, הרי שגם המוח האנושי של הרוכב המיומן לא פטור מהמטלות האלה. אתה חייב להיות חד, להיות דרוך, להיות קשוב לכל פיפס או קצה קצהו של סימן אזהרה – מהאופנוע, מהצמיגים, לנתח את האחיזה, לקלוט את התנועה סביבך בקצב מתמיד, להבין מה הולך לעשות כל נהג, במידת האפשר, לצפות את הנולד. אין סיכוי שרוכב שאיננו מרוכז במאת האחוזים יחזיק מעמד ברכיבה כזו לאורך זמן.
אני כמעט אף פעם לא רוכב עם מוזיקה. אני לא צריך אותה. התזמורת הבוקעת מהמנוע האימתני מסונתזת דרך מערכת פליטה של אקראפוביץ' המותאמת לעולם המירוצים, בשילוב עם רעש הרוח הנשמע במעומעם דרך האטמים – כל זה הופך לפס קול של הרכיבה שלי, פס קול שיש בו קצב מאוד ספציפי שרק האוזן שלך יכולה לקלוט. אתה מכוון את מערכת העצבים שלך לאותו תדר ייחודי, ואם אתה באמת במוד המתאים, אתה נכנס לטראנס. המוח נקי ממחשבות, כל כולו מכוון-מטרה. עם העלייה בסל"ד גם קצב הדופק שלך עולה, העצמות והשרירים שלך משתתפים ביחד עם האופנוע בתהליך בלימת המהמורות שהאופנוע טס מעליהן, הגוף שלך הופך להיות חלק מהאופנוע בפניות, אתה הופך להיות האופנוע, האופנוע הופך להיות אתה, אתה והוא – יחידה אחת, גוף אחד, ישות אחת.
כל פתיחה של המצערת, משגרת אותך קדימה כמו קליע מתותח. המנוע – ארבע בשורה, כמו שמנוע צריך להיות – כל כך גמיש, כל כך רב-גוני, כל כך חזק, שאתה יכול למצוא את עצמך במהירות שגם ככה היא לא חוקית במרבית המדינות בעולם, עובר ליד רכבים שגם ככה חושבים שאתה משוגע עם קבלות, ואז אתה משחרר עוד טיפה מהסוסים ונותן להם לרוץ קדימה. ולא צריך לפתוח את כל המצערת. מספיקה שמינית, שתי שמיניות, משחק של האגודל והאצבע המורה ביד ימין. זה נמדד במילימטר, שניים, של תזוזה באצבע יד ימין. האופנוע מאיץ כאילו הוא נמצא בעמידה, ובתוך 2 שניות אתה מעלה את המהירות שלך לפי שתיים מהמהירות החוקית. עוד 2 שניות ואתה ברביעי, סוחט את המצערת עד הסוף, הגוף שלך נמתח אחורה בגלל התאוצה המטורפת, והופה אתה כבר על רבע ממהירות הקול. אבל זה עוד לא הסוף, כי יש לך עוד שני הילוכים לפניך, ואתה יודע שהנץ הזה יכול לצלול הרבה יותר מהר מזה. חמישי, והנה אתה מגיע לקצה גבול הסקאלה שמחוג המהירות מראה, כבר עכשיו אתה פי שלוש מהמהירות המותרת. מחוון ההילוכים מהבהב לך בדש-בורד, מסמן שהגיע הזמן להחליף הילוך. כן, יש לך עוד הילוך אחד… זה אומר שאתה למעשה רוכב מהר יותר ממה שהספידומטר מראה. אפשר, אם רוצים, למדוד את המהירות האמיתית באמצעות GPS, ורק אז תראה את הספרות כתובות שחור על גבי מסך.
הראייה שלך, כרוכב, מפוקסת הכי רחוק שאפשר אל עבר האופק, אל עבר הנקודה שבה נפגש האספלט עם הרקע של השמיים, ההרים או מה שיש שם הרחק מקדימה. קוראים לזה "ראיית מנהרה", והתיאור הזה מדוייק להפליא. אתה לא רואה שום דבר פרט לאותה נקודה, ויש כאלה הטוענים שגם אם תציב פיל בצד ימין או שמאל של שדה הראייה הרגיל של אותו רוכב, הוא כלל לא יראה אותו. קח את הפוקוס המטורף הזה, ועכשיו תתחיל לנער את הראש במהירות. זה מה שהרעידות עושות לראייה שלך. רוכב טוב חייב להכיר את המגבלות של הגוף שלו, של המוח שלו. גם אם הכביש היה פנוי לגמרי, גם אם לא היו מערכות אכיפת חוק, גם אם היינו רוכבים על מסלול סטרילי – קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לשמור על מהירות כזו לאורך יותר ממספר דקות ברציפות. זו לא המכונה, אלא הגוף שלך שמגביל אותך. הרעידות בקסדה גורמות לכך שהריכוז האולטימטיבי אליו הגעת מתחיל להיפגע.
אי אפשר לרכוב כך לאורך זמן. זה מגניב שאפשר לספר לחברים שראית מהירות של 326 קמ"ש על הצג של ה- GPS שלך, אבל זה מסוג הדברים שאתה עושה פעם, פעמיים, שלוש אם אתה ממש רוצה. לא יותר מזה, לא ביום יום, אפילו לא פעם בחודש. אנחנו לא נמצאים על מסלול מירוצים, והרכבים סביבנו לא ממש מתעניינים בשלומנו. צרפו לזה חבילה של מכמונות מהירות + שוטרים לחוצי ממל"ז, על זה תוסיפו את העובדה שבאמת ובתמים לא באמת צריך את המהירות המטורפת הזו, והנה אנחנו מוצאים את עצמנו בחזרה בעולם המציאותי, עולם שבו אי אפשר באמת לעשות את זה, שלא באמת צריך לעשות את זה.
לאחרונה פגשתי את אחד הנהגים שמתאמן ברכב מיוחד, אם אפשר לקרוא לו כך. גוף של מטוס קרב משנות החמישים, עם מנוע סילון של מטוס קרב שעבר מספר עצום של שינויים, עם כנפונים שמתוכננים להדביק את המכונה לארץ ולא לתת לה להתרומם לאוויר, כל זה נע על גלגלי אלומיניום יצוקים. הנהג ביחד עם הצוות מתאמנים לשבור את שיא העולם במהירות קרקעית, משהו סביב ה- 800 מייל בשעה, מהר יותר ממהירות הקול. "איפה כיסא המפלט המקורי של מטוס הקרב?" שאלתי את הנהג. "במהירות הזו זה בכלל לא ישנה, אני לא ארגיש כלום" הוא ענה. גם כאן, אם יקרה משהו, במהירות הזו לא תדע שזה קרה.
זה מסוכן.
אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה.
האמנם?
מצויין ומדויק!
הזכיר לי טקסט אחר של מילן קונדרה על מהירות:
"האיש הרוכן על אופנועו יכול להתרכז אך ורק בשנייה העכשווית של מעופו; הוא נתלה בשבריר זמן קטוע מן העבר ומן העתיד; הוא תלוש מרצף הזמן; הוא מחוץ לזמן; במילים אחרות, הוא במצב של אקסטאזה; במצב זה אין הוא יודע דבר על גילו, על אשתו, על ילדיו, על בעיותיו, ולכן אינו מפחד, שהרי הפחד מקורו בעתיד, ומי שמשוחרר מן העתיד אין לו ממה שיחשוש.
המהירות היא צורת האקסטאזה שהמהפכה הטכנולוגית העניקה לאדם במתנה. שלא כמו האופנוען, מי שרץ על רגליו נוכח כל העת בתוך גופו, חייב לחשוב בלי הרף על היבלות שלו, על ההתנשפויות שלו, כשהוא רץ הוא חש את כובדו, את גילו, מודע יותר מתמיד לעצמו ולזמן של חייו. הכל משתנה כשהאדם מעביר את סגולת המהירות למכונה: מאותו זמן ואילך יוצא גופו שלו מן המשחק ומתמסר למהירות לא גופנית, לא חומרית, מהירות טהורה, מהירות כשלעצמה, מהירות אקסטאזה"
מתוך "ההנאה שבאיטיות".
כתיבה יפה כמו בדרך כלל, אבל הפסקה על הראיה ממש לא נכונה,מה עם ראיה מרחבית? רוכב לא רואה כלום פרט לאותה נקודה??
אמנם לא הגעתי (במסלולים) למהירות שאתה כותב עליה.. אבל אני קרוב לשם והתיאור שלך מדוייק להפליא. הבעיה הכי קשה שלי זה לשחרר את הידיים ולא להתלות על הידיות..