ילדים, הזהרו מעצי באובב!

"ואין עצה ואין תבונה כנגד הזמן

הולך לו הגדול – מגיע הקטן"

(אהוד בנאי)

הראשון בהיסטוריה שכתב את ספר החוקים הלא נכון היה חמורבי. בכל אופן כך נדמה לי. הוא היה מלך מאזור ארם נהריים שחשב שיש לו מספיק ידע כדי להוציא ספר חוקים חברתיים לנתיניו. זאת היתה כמובן החמצה משוועת – לא זה הספר שהיה אמור להכתב, וגם אח"כ התברר שכרגיל אף אחד לא למד כלום; העולם המשיך לשפר ולשפץ חוקים חברתיים. מסתבר, אחרי חמשת אלפים שנה, פחות או יותר, שחמורבי לא היה החמור היחיד.

הצרה היא שנכתבו המון ספרי חוקים, וכולם לא על הנושא הנכון. הספר הראשון שאמור היה להכתב, צריך היה להיות להורים. הבעיה היא שהוא לא נכתב מעולם. בעצם עד היום, אין כל הדרכה לילד הבוגר שאיפשהו בסביבות השלושים, חש דחף לא ברור לשכפל את עצמו, ומתחיל להשריץ. כולם, בכל מקום על פני הגלובוס, נאלצים בעניין הזה להמציא את הגלגל מחדש.

אז כן, אתה לומד להתמודד עם כל החרטבונה שהחברה המודרנית תוקעת לך לתחת: אתה מתברג לאיזו חברה ולומד לכופף את הראש, וגם לפתוח עו"ש שיקלוט את הצ'ק מהבוס, אתה יושב שעות וממלא טפסים ומביא ערבים, ומרגיש מבסוט מאד בסופו של התהליך שאתה מוצא את ראשך תחת הגיליוטינה של המשכנתא מהבנק אבל לפחות יש לך דירה, שהיא שלך, כזה כאילו, אתה מתרגל לשלם את הארנונה, המים, והחשמל בזמן, אחרת מישהו שאתה לא מכיר אבל בטח מתעב, יתיישב לך על ההנד-ברקס או יסגור לך איזה כיוון אויר.

ואז מגיע היום, בו אתה מגלה להפתעתך, שאחד מכל אותם חישקוקי זימה שמתרחשים פה ושם בינך לבינה, מתבטא בשינוי משונה שהופך את היפהפיה שלך לחבית, ולפני שאתה מספיק להבין איך ומה, היא חוזרת מבית החולים העירוני, מלווה בחמותך, וסוחבת איתה גמד צרחני, קרח ונטול שיניים, שאחת-שתיים עושה לך טירונות חדשה, ומחסל במחי בכי את השעות הכי טובות לנחירות.

ואתה קורא לו הנסיך הקטן, כדי שכולם יבינו שאתה מרגיש כמו מלך, למרות שאתה לא. ממש לא. האמת היא שאתה יודע שמעתה ועד עולם אתה עבד, ואם אתה עוד לא יודע את זה – אל תדאג – אתה תדע.

אז בהתחלה הוא רק גוזל ממך את הציצים, ואתה מסתפק בשיירים כשהיא לא יותר מידי עייפה, אבל מגיע אותו רגע שהיא אומרת לך: קח את הנסיך שלך ותתחפפו לי קצת מהעיניים. אני מתה לחרופ איזה שעתיים.

נו פאקינג שיט, מה עושים עכשיו?

כי הפישר הזעיר בקושי מכיר אותך, ובחוש טבעי, שעוד יתקלקל בהמשך אבל בינתיים הוא לא, הוא קולט שיש לו כאן פראייר שהולך לסדר לו גוד-טיים, והוא צורח ורוצה לצאת מהעגלה, עד שאתה נשבר ומוציא אותו, העיקר שיסתום כבר. ואז הצ'ופצ'יק רוצה שתוריד אותו מהידיים, ואל תדאג – הוא כבר יסתדר.

כאילו דא? איך יסתדר? אתה בטוח שהוא שביר יותר מהווזה שהדודה הכוניפה הביאה מפראג ומפחד לתת לו לזוז שמא פתאום תמצא אותו מונח לפניך בפירורים. ואם אתה כן מעיז ונותן לו לזוז לבד, אז יורד עליך מטר של קסאמים מכל המבינים מסביב: "תזהר על הילד, השתגעת?!"

"אבל – אתה מגמגם להם – הילד צריך ללמוד להזהר מעצי באובב!…"

עצי הבאובב גדלים בדרך כלל באפריקה, ואם אף אחד לא מפריע להם, הם מצטמחים לממדים מפלצתיים, ושולחים שורשים עד לקוטב הדרומי. זה בסדר ולא רע כשמדובר בכדור הארץ, שהוא כוכב גדול יחסית. הבעיה, שהנסיך הקטן חי לו על כוכבית אחרת ביקום משלו, והיא קטנה מאד, בהתאם לגודלו של הנסיך המיניאטורי שלך. אם יגדלו עצי באובב על הכוכבית הזאת, השורשים שלהם יפרקו ויפוררו אותה, וישמטו לו את האדמה מתחת לרגליים.

כבר מיומו הראשון הסקרן הקטן הזה רוצה להבין כל מה שקורה מסביבו. הוא יוצא בזחילה מהעריסה ומגלה המון נבטים קטנים מסביב. חלק מהם טובים ויצמחו ויהיו עצי פרי, חלק מהם נבטים שוטים שיעשו לו סבך של ג'ונגל בנשמה, והנסיך הקטן צריך ללמוד כבר על ההתחלה מה להשאיר ולטפח, ומה לנכש כדי שלא יפריע לו בהמשך.

שורשי הבאובב הם הנבטים הכי גרועים. הם הפחדים הקמאיים שאבא שלך סחב איתו והעביר אליך ואתה, אינטילגנט שכמוך, צריך לעצור ולא להעביר אותם הלאה. כל מה שלא תתן לנסיך שלך לבדוק ולמשש בידיים ולהתנסות לבד, ישאר לו בראש כשטח מגודר שהוא רצה להכנס לשם ולא הורשה. והוא דווקא מת לדעת למה ה"לא" הזה, לעזאזל?!!

השתילים הללו גדלים עם הזאטוט שלך, ולפני שאתה או הוא מבינים מה קורה, המופרע הקטן חי לו בתוך יער של עצי באובב כשאדמת הכוכבית שלו סדוקה ומרוסקת, והוא גדל וצומח עם כל המטען השחור שהעברת לו, בתוספת כל ההדחקות והכעסים שהוא אוגר לעצמו במהלך שנותיו המצומקות. והוא אוגר. תאמין לי שהוא אוגר.

אז דחפתי פקקים לאזניים, כדי לא לשמוע את זעקות השבר של כל המאובנים שמסביב, ונתתי לו ללמוד לבד. והוא למד. ואני, להפתעתי העצומה, למדתי יחד איתו.

הוא זחל על מעקות של מרפסות, ואני הלכתי לידו רועד מפחד, נכון לתפוס אותו אם ימעד. נתתי לו לטפס על מתקני שעשועים בגינה שליד הבית, נכון לקטוף אותו משם אם יפול, ואח"כ קניתי לו אופניים קטנות והורדתי מהם תוך שבוע את גלגלי העזר, וחיכיתי לראות איך הדביל הקטן נופל.

אז זהו, שלא. הוא לא נפל. בעצם הוא כן, אבל הוא התגבר. כי הוא למד לבד בדרכו, איפה הגבולות שלו, ועד כמה הוא יכול לדחוק את הרף. בקיצור, הוא למד לבד איך לשמור את הכוכבית הקטנה שלו נקיה, ולנכש את השורשים של עצי הבאובב כדי שלא יפרקו לו אותה. זה היה מפתיע ומוזר, כי בסך הכל הייתי צריך לא להפריע לו לנסות. אולי קצת לכוון, פה ושם קצת להסביר, אבל את שאר העבודה הוא עשה לבד. מה שכן הייתי צריך זה המון סבלנות ואומץ ולהתעלם מהסבתות.

בגיל תשע, לאחר שמיצה את את כל סוגי האופניים, הבאתי לו טוסטוס פיאג'ו עתיק שמצאתי במחסן ולא האמנתי שהוא עוד שם. אח"כ הוא גם בדק את נושא הרולרבליידס, ואני חזיתי בהתפעלות איך הנסיך הקטן, שאז כבר התחיל לעבור דירה מהכוכבית שלו לעולם הגדול שלנו, מעופף מרמפה לרמפה עם בק פליפים ושאר מחזות מקפיאי דם. כמובן שהוא גם נפצע, ולא אחת, אבל הוא לא התרגש, אז גם אני לא.

ה-DR הראשון בצביעה אישית של הנסיך המתבגר

ה-DR הראשון בצביעה אישית של הנסיך המתבגר

וכך עובר לו פרק חיים, הצוציק מלקט סנטימטרים ומחבר אותם זה לזה, ולפני שאני מתארגן על תשובה הולמת, הוא כבר עובר אותי בראש, מסיים צבא, ורוצה אופנוע משלו.

כאילו מה, יש כבר אופנוע בבית, ויש גם טנדר מהעבודה, ומכונית משפחתית, כך שפתרונות תחבורה לא חסרים. מה, לא נסתדר על האופנוע שנינו?

מסתבר שאנחנו לא מדברים לאותה אפרכסת. הוא רוצה אופנוע שטח.

שיהיה. קנינו DR והדרעק המתבגר נעלם איתו מהבית לימים שלמים. טוב, הוא כבר גדול מספיק כדי שלא ארוץ לנגב לו את החוטם ומצידי זה בסדר. קצת זמן חולף לו, והוא משדרג לאוסטרי כתום ואגרסיבי משהו, והנער לומד לפשק רגל מעל 300 סמ"ק-דו"פ, ועכשיו כשהוא יוצא מהחצר, אז חוץ מניסור צווחני במיוחד, גם מלוה אותו מיסוך עשן כחלחל. דוקא כאן אני רואה משהו חינוכי וחיובי, כיוון שהנער שמעולם לא השתין לכיוון המתמטיקה, עוסק לפתע בכובד ראש בחישובי אחוז הסמק"ים שצריכים למהול בתערובת בנזין-שמן. אז לא התערבתי. שוב.

יום אחד אני שם לב שיש משהו מוזר במבטים שלו הנשלחים לכיווני. בחינה מקרוב והתעמקות קלה מגלים לי נביטה ראשונית של ניצני זלזול. אני לא קזבלן, אבל כבוד זה נורמה בסיסית בין היצרן לתוצרת, ואני ממהר בפנים זעופות לברר מה מציק לו, למלעון.

"אבויה – הוא אומר לי – באימ'שך, עזוב את החרא הזה של הכביש ובוא לשטח. אתה לא יודע מה אתה מפסיד".

הייתי אז בגיל כזה, שביום עם ראות טובה ובעמידה על כסא גבוה, יכולתי להשקיף ולראות את גיל החמישים על הדרך מתקרב צועד ובא וממש לא היו לי כוונות ללחך עפר לעת זקנה, אבל הילד אמר אז עשיתי כבוד והלכתי על זה. קניתי לי DR ורכבתי אחריו כעיוור. הוא מצידו לא הפגין דאגה יתרה, ונתן לי לנכש לבד את העשביה הפראית של עצי הבאובב שלי. הוא רק היה שם בסביבה, פוקח עין ומשגיח, למקרה שצריך להושיט עזרה.

היינו יוצאים להרים ליד הבית. הוא רוכב לפני ומשתעשע בווילי'ס והחלקות זנב, ואני כפות לכידון כמו מולנר בהארכת מעצר. הוא נכנס לתעלות ניקוז ויוצא מהם רכוב, ואני יוצא אחריו כשהאופנוע רוכב עלי. הוא לקח אותי לפטוצ'אטוס וקרע אותם בגז מטורף, ואני קרעתי את המכנסיים. הוא טיפס במדרונות כמו שפן סלעים, ואני, בחיקוי עלוב לריקוד בצעד תימני, עולה מטר ומתרסק שניים אחורה. הוא היה חולף בסינגלים ביערות כמו גרף המניות ביום משוגע בוול סטריט, ואני אחריו, נחבט מגזע אל גזע אל גזע…

לקח כמה שנים עד שלמדתי לרכב שטח. אז גם החכמתי ואז גם הבנתי שבעצם הוא החזיר לי. בגדול החזיר. כמו שאני לקחתי אותו ביד ונתתי לו ללמוד מהשגיאות של עצמו, כך הוא הבין שיש גם לנהוג בי. ואם זה הצליח איתו, זה בטח חייב להצליח גם איתי.

ועל כך אני מודה לו. מעומק הלב.

קוראים לו נעם, ואני אוהב אותו מאד.

noam

13 תגובות לילדים, הזהרו מעצי באובב!

  1. פואד אל-אוואל // 27/09/2015 um 5:24 // הגב

    תותח אתה ינוקא. משורר וסופר.
    אשרינו שאתה כותב.

  2. ״לפני שהם נעשים כל כך גדולים, עצי הבאובב מתחילים את דרכם כשהם קטנים״.
    ו״כל המבוגרים היו פעם ילדים, אם כי אולי שכחו זאת״. אז מה אתה מעדיף לצייר? כבשה או אופנוע?

  3. גדרון נח // 27/09/2015 um 7:57 // הגב

    מרגש

  4. אינפנטיל שמסביר בשפה יפה מאוד למה הוא כזה: כי הבן שלו צריך ללמד אותו. בטח דור שני לשואה, חי בהדחקה. חבוב, יש מי שלומד לבד(ובדרך הקשה, יתום), ויש מי שלומד מניסיונם של אחרים (הדרך הקלה, מילה של סבא). האחרון גם עושה טעויות אבל רק איכן שרגלו של אדם לא דרכה שם לפניו. להמציא את הגלגל מחדש:-)? פחח…רכיבת שטח זה הכי הכי, אבל יקר מאוד. אגב, לא מומלץ לגיל מתבגר, 50? נזרום איתך…הכל פיקס נכון? המגנזיום הכל, זה רק הרגליים שלא סוחבות. ינוקא נשאר ינוקא.

  5. נוגע.

    קוראים לו יהלי
    ואני אוהב אותו מאוד.

  6. עמיר שבתאי // 27/09/2015 um 14:37 // הגב

    אין כותב כמוך.

  7. עזוב נסיך הנסיכה הרבה יותר מעניינת.

  8. בהחלט יכול היה להיות למועיל לו קרא אותו חמורבי את "הנסיך הקטן". זה רק ההיסטוריה המטומטמת שדופקת את סדר הדברים הנכון.

  9. מרגש… גם אני היום רואה באופק את ה 50 והתחלתי לרכוב בשטח אחרי שנים על rrים למיניהם. אני עדיין מאוהב ברכיבת כביש ספורטיבית אבל גם השטח עושה לי את זה – אדרנלין במהירויות מצחיקות וחבר'ה משובחים

  10. נפלא.
    כרגיל.

  11. משובח, כרגיל.
    תודה, ינוקא!

  12. באמת אין ספר כזה אבל אף סופר מוכשר עדיין לא הרים את הכפפה.

  13. מעולה.
    ולא צריך ספר להורים, אלא רק משפט אחד שכתבת:
    "תתעלמו מהמאובנים".

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם